משיבת נפש חלק ב רפג

סימן נח

חלב ב"פ אי אסור עם בשר מה"ת

נשאלתי מחכם א' אם חלב בת פקועה שאין צריך שחיטה מן התורה אם חלבו אסור עם בשר מן התורה או דמי לחלב שחוטה

א) תשובה מעל' הביא דברי שער המלך (בפ"ג מאיסורי מזבח) שכתב ודע דבפ"ק דבכורות (דף ו') אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי. ויש לדקדק דלמא איצטריך קרא בקדשים לאסור חלב בת פקועה דאינו אבר מן החי דהוי כשחוט א"ו בכה"ג הוה ליה כקדם מומן להקדשן דאין החלב אסור. וכן בהא דדייק מבב"ח דחלב לחודיה שרי ולא מצי לאוקמי בבת פקועה. דחלב שלה כחלב שחוטה. עכ"ד בקצרה. ומעל' שפך סוללה על דברי שער המלך. ופשיטא ליה דאסור מן התורה. מהא דאיתא בחולין (דף קי"ג ע"ב) ופירש"י דאמו משמע הראוי' להיות אם ולא משנשחטה ולזה פשיטא ליה דב"פ שראוי להיות אם חלבו אסור. ולא נתמעט מאמו כלל. וכל שאינו אומר כן אינו אלא מן המתמיהין עכ"ד. ואין לחשוד להגאון בעל שער המלך שלא חשב במקום עיקר מקורן של דין חלב שחוטה. אבל באמת אין ראיה משם כלל ואדרבה נוטין הדברי' דמיקרי חלב שחוטה. ותחילה נדבר בדברי או"ה (כלל ל"א אות י"ד) שהביא מעל' שסובר בחלב טריפה שייך בב"ח דאם היתה מעוברת כבר בשעה שנטרפה ראוי להיות יולדת וצריכין להבין כוונתו איך יהיה הדין בבהמה שנטרפ' ולא היתה מעוברת דאז אינה ראויה להוליד ולא יהיה בכלל אם לא יהיה דין בב"ח נוהג בחלבה. וזה וודאי אינו. ונ"ל כוונת האו"ה דלא ממעטינן רק אותה שאין בה מציאת אם דהיינו שחוטה שאף אם היתה מעוברת מעיקרא אין ראויה להוליד משא"כ בהמה טריפה שייך בה מציאת אם אם היתה מעוברת וא"כ ודאי אין לחלק ולומר שאותה שהיתה טריפה מן הבטן לא יהיה בחלבה דין בב"ח דלענין בב"ח אין טעם לחלק בין אותה שהיתה טריפה מקודם לנטרפה לאחר העיבור. וכיון דעכ"פ יש מציאת בב"ח בחלב טריפה והיינו שנטרפה לאחר שנתעברה וא"כ בוודאי לא נתמעט מקרא דאמו טריפה כלל דלא שייך לחלק בדין בב"ח בין נטרפה קודם שנתעברה לנטרפה אח"כ. לכן גם בחסרה האם מעיקרא מתחילת ברייתה נמי שייך בה בב"ח כמו בחסרה האם אחר שנתעברה

ב) ואם כן י"ל נמי לענין חלב בן פקועה אחר שסתם שחוטה איננו ראוי להוליד ונתמעט מאם הוי גילוי מלתא שלא אסרה תורה חלב שחוטה ואפי' בבן פקועה שראוי להיות אם כיון דהמיעוט בתורה בסתם שחוטה שאין ראוי להוליד וכיון דסתם שחוטה אין חלב שלה אסור עם בשר מן התורה אין טעם לחלק בין השחוטין [נשחט עכשיו או נשחט מן הבטן] אף שב"פ ראוי לילד דלאו באם תליא איסור בב"ח. וכן משמע כיון דשריא ביה אמ"ה אע"ג דעיקר לאו דאמ"ה משום לא תאכל הנפש מם הבשר וא"כ איך יאכל אמ"ה אע"כ דמ"מ כשחוט הוא חשוב ודמי למפרכסת [דאין לחלק בין הנשחמין]

ואין לומר כיון דהתורה התירתו מכל בבהמה תאכלו. לאו משום דחשיב כשחוט ממש רק דאמ"ה כזה התירה התורה. אבל באמת אמ"ה הוא. דא"כ קשה למה אמרינן בחולין (דף ע"ה ע"ב) לדברי האומר חוששין לזרע האב. בן פקועה הבא אבהמה מעלייתא אותו הוולד אין לו תקנה ופרש"י דסימן א' כבר שחוט. והתוס' כתבו שאין כאן רק חצי סימן בלתי שחוט. וקשה הא באמת תורת אמ"ה עליו רק דאמ"ה כזה התורה התירתו וא"כ אטו בשביל שיש בו היתר יותר גרוע יגרע שלא יועיל בו שחיטה הא באמת חי הוא ורהיט ואזיל רק התורה התירה אמ"ה כזה. וא"כ למה לא תתיר השחיטה חלק איסור שיש בו וכי בשביל שיש בו חלק היתר יותר יגרע אע"כ לא מפלגינן כיון ששחיטתו של אמו התירתו להב"פ נדון חלק (אם) [האב] כשחוט בסכין לגמרי

וכן משמע ממה שכתבו התוספות (ע"ד: בד"ה דגמר) שהקשו על פרש"י שפי' דבן פקועה פסול משום יוצא דופן והקשו אם כן לרבי מאיר איך פודין בו כו' אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה ע"כ

ג) [ואני תמוה בדברי התוס' דלפי דבריהם משמע דלר"מ דטעון שחיטה מן התורה בן פקועה כשר לקרבן ותימא מי גרע מיתום דאיתא בגמרא חולין (ל"ח:) תחת אמו פרט ליתום וא"כ פשיטא דבן פקועה שנמצא במעי אמו ונשחטה אמו פשיטא דלא גרע מיתום דהא לאו תחת אמו הוא. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מאיסורי מזבח הל"ד). ועוד אי בן פקועה לאו בכלל יוצא דופן מנ"ל לרבא לדייק שם דפירכוס שאמרו בסוף שחיטה. [וזה מכח ההכרח דיתום היינו זה פירש למיתה כו' היינו שמתה בגמר לידה דאי מתה מקודם מכי יולד נפקא דלמא ז"פ למיתה כשר לקרבן] דילמא קרא אתי לבן פקועה דמיפסל לקרבן אף על גב דלאו יוצא דופן הוא. אלא פשיטא דגם בן פקועה מכי יולד נפיק ולהכי דייק רש"י מכי יולד פרט ליוצא דופן. דמזה נשמע נמי בן פקיעה. ועוד דאפי' לרבנן משכחת לה בן פקועה כשר לקרבן דהיינו כשאמו נטרפה דקיי"ל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. אם כן צריך שחיטה ואינו כשחוט ואי לא מיפסל משום יוצא דופן לא יופסל

לכן הדבר ברור שאין כוונת התוס' לומר דאין בן פקועה פסול מטעם יוצא דופן. אלא כך כוונת התוספות דודאי כבר ידע הש"ס דתפדה תפדה ריבה כל מילי רק שחיטה ממעטינן כדאיתא בבכורות (דף י"ב.) מקמי הך איבעיא לכן לא מיבעיא ליה רק לענין אי חשיב כשחוטה או כיון דרהיט ואתי לא מדמינן לפסח להך מילתא. אבל משום יוצא דופן פשיטא ליה דלא גמרינן מפסח כמו דלא גמרינן בעל מום ובן שנה. אבל פשיטא דלהקרבה אפילו לר"מ פסול וכן לרבנן אפילו כשטעון שחיטת עצמו משום יוצא דופן. ותימה גדולה על בעל שער המלך שהבין לר"מ דבן פקועה לא מיפסל מטעם יוצא דופן

ובאמת נראה גם בדעת רש"י שלא נעלמו ממנו דברי התוספות. דהא רש"י גופיה פירש בבעל הבעיא כבישרא בדיקולא דאין פודין בשחוטה. ואם כן יגדל התימא על פרש"י איך שבקיה לסברא זו ופירש משום יוצא דופן. לכן ברור דרש"י לא פירש כן רק לפי מאי דא"ל רב אשי למר זוטרא דאמר מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח. ואותה סוגיא איתא בבכורות על משנה דאין פודין בשחוטה. ואם כן קשה מאי אקשי רב אשי למר זוטרא דהא אמתני' גופיה נמי תקשי ליה הכי כדמפרש התם בבכורות (דף י"ב) וע"כ לומר דרב אשי סלקא דעתיה דאיכא טעמא אחריתא דאין פודין בשחוטה. ומהאי טעמא משמע ליה דבבן פקועה פודין. לכן כי א"ל מ"ז דבבן פקועה אין פודין לא אשכח טעמא אחרינא רק משום דיליף שה שה מפסח. לכן קשיא ליה דניבעי נמי זכר תמים ובן שנה. ואם כן ודאי לפי הבנתו דלגמרי יליף מפסח. א"א לומר דידע דדוקא לרבנן אין פודין. אבל לר"מ פודין. דאם כן איך הבין ממנו דיליף לגמרי מפסח כיון דהוא עצמו ס"ל דלר"מ פודין. וע"כ לפי הבנת רב אשי בדברי מר זוטרא אפילו היכא דטעון שחיטה אין פודין

לכן פרש"י שפיר משום יוצא דופן דהא ס"ל לגמרי אין פודין אפילו אי טעון שחיטה, כיון דס"ד דיליף שה שה מפסח. אבל בס"ד דלר' מאיר לא מיבעיא ליה היינו לפי מסקנא דתפדה תפדה ריבה. אם כן פשיטא ליכא למיבעיא ביה רק משום דהוה כשחוט]: