משיבת נפש חלק ב רפב

הכללי וא"כ נראה פשוט שאין לכתוב שם הרחוב. וכן לאידך טעמא שכתב במרדכי שיהא העדים מצוין לקיימו. וא"כ בוודאי מה שיש שם פרטי לרחוב לא ימנע בשביל זה מציאת עדי הקיום ואם כן משמע דאין צריך לכתוב רק שם הכולל דתרתי טעמי איתנהו. וגם מלשון הרמב"ם (פ"א מגירושין הכ"ה) שכתב גט שנכתב בירושלים וטעה וכתב בלוד פסול. משמע נמי דווקא בטעה בשני מקומות נפרדים. משא"כ בנידון דידן שהוא מקום א' פשיטא שאפילו לכתחילה אין חוששין לשם פרטי שיש לרחוב. דאם נימא דאפילו בשתי רחובות בעיר א' נמי איתא לדרב הו"ל לכתוב רבותא טפי. וגם רב ה"ל לאשמעינן רבותא טפי. אלא וודאי דאין כותבין רק שם העיר. וגם נ"ל דעיקר שם הרחוב לא בא לשם פרטי רק שיתיחד בשם הזה לבדו דוודאי עיקר המקום נקרא על שם העיר ואין השם הפרטי רק לסימן בעלמא לסימן המקום בעיר גדולה, אבל עיקר השם הוא השם הכולל. וכיון דלענין שם המקום שהעדים חותמין אין כותבין רק עיקר שם העיר כמ"ש ה"ה במקום עמידה של הבעל אין לכתוב רק שם עיקר העיר ובזה סגי דמה שיש לרחוב שם פרטי אינו מעלה ומוריד כלל דידוע ששם העיר בכללה נקראת ווינא

ועוד ראיה לזה ממה שכתב המרדכי בפ' המגרש תשובות הריצב"א הובאה ג"כ בב"י (סי' קכ"ח) שכותבין מגרש אפי' בעירות גדולות כמו טריוש וכתב אף ע"פ שלשון מגרש הוא קרקע שסביבות העיר כדכתי' ומגרש לערים סביבותיהם אני אומר שכך ר"ל במגרש פלוני אשר אני עומד בה והרי היא בכלל תוך המגרש שהרי המגרש מקיפה. ונראה שלפיכך נהגו לכתוב כך לפי שלפעמים דר בבתים שבולטים מחוץ לעיר ובלשון בני אדם אין שם העיר עליהם ובלשונם שכתב מגרש הכל בכלל ומנהג כשר הוא עכ"ל. הרי להדיא אף שהעיר אינה נקראת מגרש שאין דרך לומר רק עיר פלונית. מ"מ כיון שגם העיר נכללת בכלל מגרש הוא כשר. וא"כ בנ"ד שגם הרחוב נכללת בשם העיר פשיטא דכשר ואדרבה אין לכתוב הרחוב מטעם הריצב"א דלפעמים בתים בולטים מרחוב לרחוב ויש לכתוב שם הכולל וכן משמע מנוסח הגט שכתב הרמ"א (ס"ס קנ"ד) שנוהגין בקראקא לכתוב קאזמירא אף שיש כמה רחובות משונות בשם לא חיישינן כלל לכתוב הרחוב. וגם בגמרא ביבמות (דף קי"ד) ובספ"ק דב"מ דמייתי כמה גיטין ולא מייתי בשום דוכתא לכתוב הרחוב. ודוחק לומר דכולהו הכי איתרמו שלא היה ברחוב שיש לה שם פרטי וגם הרמ"א שכתב (בסימן קכ"ח) בסתם שאין חילוק בין עיר גדולה לעיר קטנה אף דבעיר גדולה דרך שיהיה כמה רחובות משונות בשם לסימן המקום מ"מ לא חילק הרמ"א בזה. אלא ודאי כמו שכתבתי הנלע"ד כתבתי. הגם שלא מלאני לבי לסמוך על דעתי. מ"מ מאחר שכבר הורה הזקן מהר"ם הנ"ל כתבתי הנלע"ד בקיום דבריו ועיין מהרי"ק שורש קע"א ענף ה'. וכן משמע בגמ' דגיטין (דף פ') דפריך אמתניתין דהיה במזרח וכתב במערב. ופריך מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. ומאי קושיא נוקמי דמתניתין מיירי אפי' בעיר א' רק שהרחובות חלוקות וזה נקרא רחוב מזרח וזה נקרא רחוב מערב ולישנא דמתניתין כפשטא אלא וודאי אין כותבין שם הרחוב כלל

סימן נז

.בדין מין במינו

שאל החכם הרבני החריף המושלם כמו"ה בער אופנהיים בהיותי בק"ק פרעשבורג על מ"ש התוס' במנחות (כ"ב:) ד"ה ור' יהודה שכתבו וההיא דפסחים ל"ק אפי' למ"ד בתר בטל אזלינן דמשקין לכי מסרחי אין שם משקה עליהן ולא אפשר לה לתרומה שתיעשה חולין. והקשה לפ"ז מהא דפריך בחולין (ד' ק"ח) לרב אי ס"ל אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. ומאי קשיא נימא דרב ס"ל ג"כ כרבי חייא וכיון דא"א לחלב להיות בשר לא מקרי מין במינו לרב

א) תשובה מה שהוקשה לו מהך דחולין י"ל חדא ע"פ מ"ש בש"ך (סימן ק"ה סקי"ז) מהא דגם בב"ח היכא דאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב. וקשה הלא בשר בחלב נעשה הבשר גוף האיסור ויאסור הבשר מצד עצמו ואסברא לה מהרא"י דמ"מ עיקר האיסור משום תערובתו וכל זמן שהוא מעורב הוה גוף איסור כמו כלאים. וכשנפרד הבשר לגמרי הוה כאילו נתתך חתיכה מבגד כלאים שמאחר שאין בו תערובות אין איסור

ומעתה י"ל הקושיא הנ"ל דכי היכי דנבלה בשחוטה מקרי מין במינו משום שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה כי מסרחא וכיון שאפשר לנבילה שתעשה היתר מועיל עכשיו שיהיה מין במינו ולא יתבטל עכשיו הנבילה בשחוטה שההשתנות גורם העדר הביטול כיון דאפשר שתהיה נתרת עכשיו ג"כ אינה בטלה בהשחוטה וגורם שלא תתבטל ותטמא. א"כ גם בחלב אפשר לו להיות ניתר מצד כשהבשר יסריח נמצא שלא יהיה בחלב טעם בשר וכיון שהחלב אפשר לו להיות ניתר אף בלי סירחון זה גורם שיקרא מין במינו ולא יתבטל. ולפי שהשיב לי החכם שלא הבין כונתי ביארתי כאן יותר למען יובן היטב

ב) עוד יש לומר בטעם הסברא שכתבו התוס' דמשקין לכי מסרחי אין שם משקין עליהם ואינו מובן. ונראה להסביר הסברא דהא התוס' כתבו כן אתרומה טמאה שנתערבה עם תרומה טהורה והנה הסברא שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה חזינן כיון דאי אפשר שיהיה להם השתוות זהו סיבת העדר הביטול אחר שאין להם שום שיווי א"כ י"ל הטעם דבשלמא בנבלה שמסרחת נשארה עם השחוטה בהיתר אחד וא"כ כיון דהתוס' קאי אהא דפסחים (דף ט"ו) דחבית תרומה שנשתברה בגת עליונה ותחתיה חולין טמאין דאמרינן התם דאם נפלה למאה חולין דברי הכל תרד ותטמא. א"כ השתא נמי שמסרתי משקין של תרומה אכתי נשאר ההפרש מצד הטומאה שהחולין טמאים וכי מסרחי פרחה טומאה מן המשקין נמצא שלעולם אי אפשר להם לבא לעמק השוה ואין לומר דמשכחת לה אי מסרחי גם החולין דהא ליתא דתרי אי לא אמרינן

דאל"כ איך נבלה בטלה בשחוטה או לאידך מ"ד הא אפשר דמסרתי גם שניהם ויהיה שוין לגמרי אלא ודאי תרי אי לא אמרינן. וא"כ כאן נמי אי אפשר לתרומה להיות שוה עם החולין דאף שהאיסור אזיל כי מסרחא הא גם הטומאה אזלא וא"כ אינה שוה עם החולין משא"כ בחלב נבלה אי מסרחא כנ"ל הוא שוה עם המבטל ואינה בטילה וא"ש

ג) ועוד בה שלישיה והראיתי לדעת התוס' ע"א (דף ע"א ע"ב ד"ה הכא) שהקשו ליבטל בס' ותירצו דקסבר מין במינו לא בטיל והתם מרא דשמעתא הוא רב אם כן חזינן דרב גופיה ס"ל גם במשקין מב"מ לא בטיל וע"כ לא ס"ל כמ"ד בתר בטל אזלינן

ד) והחכם השואל הוקשה לו דבע"ז (דף ע"ג) ס"ל לרב גבי טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפל א' לים הותרו כולם שאני אומר. והתוס' כתבו בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר. ולהך סברא אינו מחלק בין לח ליבש. ויש ליישב דמכל מקום בטבעת על כל אחד שנוטל י"ל כל דפריש מרובא פריש ואין כאן קבוע כיון שאינו ניכר ואין כאן אלא איסור דרבנן ושפיר אמרינן שאני אומר ודו"ק: