משיבת נפש חלק ב רפא

ביאה ה"ו) ושם מפורש דלא איירי בקדושי תנאי לא ידעתי מה זו השגה וכי עלה על דעתו לומר שאין איסור בבת מפותה דודאי כל שהיא בתו אין חילוק בין אונס למפותה אלא שמפותה אין אנו יכולין לעמוד על בירור הדברים דיש לחוש שמא זנתה גם עם אחר ושם לא כתב הרמב"ם רק עיקר הדין שאין צריך קידושין ואדרבה אי בעינא אמינא בדברי הרמב"ם שמכאן הוכיח בבא על בת אשתו דחייב שתים והראב"ד השיג עליו. ולפי זה ניחא דקשיא ליה להרמב"ם למה לי קרא לבתו מאנוסתו (לאסור) דילמא לאו אביה הוא ולא משכחת חיוב מיתה כלל. וע"כ צריך לומר דקרא אתא לבת אשתו דחייב שתים אלא דהא ליתא דבריש פרק הנשרפין מפורש דבתו חייב עליה שריפה

גם עיקר הקושיא יש לדחות דיש לומר דמתניתין דהתם היינו בת אשתו ונ"מ בהתרו בו משום בתו על זה צריך קרא ובזה שייך רוב בעילות בבעל. וגם לדברי הרמב"ם נה דחיישינן בייבום להחמיר מכל מקום פשיטא דלדעתו בפיתה אשה ונולדה בת שאף שי"ל שזנתה מאחרים מכל מקום להקל לא אמרינן ובודאי הבת אסורה לו ואין קושיא רק על חיוב מיתה ועל זה כתבתי בדברי ראשונים שגם חיוב מיתה משכחת לה בקידושי תנאי. וגם משכחת לה בפיתה אשה וכנסה מיד דאילו לא כתב רחמנא בבתו מאנוסתו דחייב לא היה מחויב אבתו דאף להרמב"ם לא אמרינן בבירור שאין זה בתו רק לחומרא חשש כמבואר בדבריו משא"כ למאי דחייב התורה בבתו מאנוסתו ממה נפשך חייב וכאן שייך רוב בעילות בבעל ולק"מ

ב) ומה שדחה דברי בע"א כיון דלא שייך דייקא דכי היכי דדיימא מיניה תמיהני דהא אפילו אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות תולין בבעל ואם כן הבן בחזקת זה העד. ומה שלא אמרתי בשני עדים היינו משום שבקשתי להשיב לו אף לפי סברתו שאמר דמתניתין מיירי ברשע דוקא ובשני עדים יש לומר שסמך על העד השני דעד אחד נאמן באשה. ואל יחשוב שאני מתרץ דברי כי זו אמיתת כוונתי ראשונה

גם מה שאמר שלא דברתי נכונה במרדכי שדברי המרדכי אחוץ הנאמר במשנה ורוב כותים כו'. דיחוי זה אינו נראה כלל דאם כן תקשי לך גם לשאר פוסקים ולמה בחר ברמב"ם. ואם אמור יאמר דלשאר פוסקים כיון שישראל ידוע ולא אחר ולא דיימא מעלמא לא תלינן באחר אם כן גם להרמב"ם צריך לאשמעינן עיקר הדין ונ"מ דמתייבמת נמי וטובא קמ"ל דאינו בנו כלל לכל מילין שהרי הרמב"ם לא אמר שוודאי אינו בנו רק שחולצת ולא מתייבמת ונ"מ נמי למילי טובא שאינו חשוב בני מן הנכרית

ומה שתמה על החילוק בין אנוסה למפותה תימה על תמיהתו וכי לזו הצרכנו לחלק בין אנוסה למפותה דפשיטא לענין הדין אין הפרש ביניהם. וגם בתו אנוסה אסורה כמו מפותה אלא שאין אנו יכולין לעמוד על בירור הדבר כי אם באנוסה. מה שאין כן במפותה יש לחוש דילמא לאו אביה הוא. ומי סניא ליה הא דאוקי בחבושין בבית האסורים שהוא מציאות רחוק יותר. ולא ידעתי מה מצא בהרמב"ם מנגד לזה שהדין ברור מצד עצמו. כי בסוף פרק אלמנה (ס"ט:) נקט הטעם משום דמדאפקרה נפשה ומאי אפקרה נפשה שייך באנוסה כי צעקה ואין מושיע לה. ובפתיחת הרמב"ם עמדתי מרעיד על הלשון שכתב המ"מ שנראה מדבריו דגם באנוסה אמר הרמב"ם דחולצת. מיהו כד דייקת שפיר י"ל דלא קאי רק על א"א ודו"ק. אבל בפנויה ולא דיימא מעלמא וודאי גם הרמב"ם מודה ואף בפנויה חולק הרשב"א והרא"ש ואם כן כך חובתינו ויפה לנו למעט במחלוקת. והא דפריך ביבמות ממתניתין י"ל דבא משמע אפילו מפותה מדלא נקיט אונס אי דוקא הוא. וללישנא דש"ס דנקיט אונסין מדויק היטב לדברי דלהכי קאמר בתו מאנוסתו דבה לא מספקינן דאפקרה נפשה לאחר. ובאותו הזמן קצרתי במ"ש בכוונת המ"מ דקאי אאשת איש והיינו אם אנס אשת איש דיש לתלות רוב בעילות בבעל מכל מקום להחמיר חוששין שהוא בנו. אבל אם אנס אשה פנויה שאין לחוש רק שזינתה עם אחר. ולזה לא חיישינן כיון דלא איתרע חזקת כשרות דידה מהיכא תיתי לומר שזינתה גם עם איש אחר. ואם כן לכ"ע אם אנס אשה וילדה זרע קיימא ממנו הוא ומ"ש אז דבא משמע אפילו מפותה היינו דברישא נקט נמי האונס ומפתה משמע דסיפא במפותה נמי איירי וכן פרש"י ד"ה דקתני במתני' ילדה אנוסה מפותה כו' משמע דעיקר ראיה משום דבמפותה נמי מיירי

סימן נו

דין אם צריך לכתוב שם הרחוב בגט

נשאלתי בק"ק פרעשבורג בימי חורפי. כדת מה לכתוב בגט הניתן בעיר ווינא ששם הכולל העיר הוא ווינא אלא שהרחובות חלוקין בשמות כמו לעפלד שטאט ודומיהן אם יש לכתוב שם הרחוב

א) תשובה בראשית ההשקפה עלה על דעתי לדמותו לנודר מן העיר דאסור בעיבורו של העיר כדאיתא בנדרים (נ"ו:) וא"כ כל מה שבעיבורו חשבינן כעיר כדיליף התם מיריחו ע"ש. ואחר כך הראו לי שגם הגאון מהר"ם א"ש נשאל ע"ז וסמך על הראיה זו לומר שאין צריך לכתוב רק שם הכולל של עיר. אכן עיינתי בתשובת מהרי"ו (סימן ק"א) שקדמו בראיה זו שנשאל הרב על גט שנכתב בעיר פלימת והאשה היתה בשער העיר. והשיב דכל מה שבעיבורה של עיר חשבינן כעיר וגדולה מזו הביא מהרי"ו שם דעת הר"ש שסובר דכל מה שבתחום העיר חשוב כעיר. וכמ"כ לענין נדרים שאף שהוא חוץ לעיבורה של עיר בתוך התחום אלא שמהרי"ו תמה עליו דהא בנדרים (נ"ו:) שרינן ליה חוץ לעיבורה של עיר אף שהוא בתוך התחום דיליף התם מקרא דכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה ודחק עצמו בזה טובא כמבואר למעיין. אבל לענ"ד לא קשה מידי דוודאי לאו בכלל עיר הוא. ומ"מ יפה כתב הר"ש לענין גטו שכותבין מתא דיתבא על נהר פלוני והאי על וודאי לאו ממש הוא אלא בסמוך. ואם כן שפיר כתב הר"ש כיון דחזינן בריש מגילה דסמוך היינו מיל שפיר שייך לכתוב על דסמוך מיהו הוה. כן נ"ל ברור

וא"כ לפ"ז היכא שצריך לכתוב שם העיר גופיה כ"ע מודו דתוך עיבורה של העיר דווקא מיקרי בשם העיר. מיהו נ"ל לפקפק בראיה זו לנדון שלפנינו דוודאי י"ל דהא דעיבורה של עיר הוה כעיר היינו באין לו שם מיוחד בפני עצמו ממילא נחשב בכלל עיר. אבל אם יש לו שם מיוחד בפני עצמו אין לנו ראיה להתיר דעיבורה של יריחו ע"ש יריחו נקרא. מה שאין כן בנדון דידן ומהרי"ו לא קשיא כלל דלא מיירי ביש לו שם מיוחד עכ"פ אין ראיה לנ"ד

ב) אך לענ"ד נראה דכיון דעיקר הטעם שצריך להזכיר מקום שהעדים עומדין כמו שנתבאר (בסימן קכ"ח) הוא נובע מהא דאיתא בגמרא דגיטין (פ'.) דאמר רב לספרי כי יתביתו בהיני כתיבו בהיני. וכי יתביתו בשילי כתיבו בשילי. וכתבו התוספות שם דהיני ושילי שתי מקומות סמוכות זה לזה כו' ורבותא אשמעינן דאע"ג דאין דומה כ"כ לשקרא שיכולין לילך מזה לזה בחד יומא יש להחמיר עכ"ל. ומשמע דוקא בשהם שני מקומות נפרדים אז מחזי כשיקרא. משא"כ שבאמת הוא מקום א' ונכלל בכלל העיר שהרי אינו נקרא בשם לעצמו רק נכלל בשם העיר ודרך לומר ניסע לווינא אף מי שעומד שם באיזה רחוב שיש לו שם פרטי מ"מ אינו מיוחד שם הרחוב וכמעט שאין בכל עיר רחוב שלא יכונה בשם פרטי ומ"מ כשכותבין העיר בכללות אין כותבין רק שם