משיבת נפש חלק ב רעט

להזהר שלא תישן כשהתינוק עמה במטה. ודאי אין הבעל נאשם כלל

ג) ובאמת הרב בעל צ"צ שם השיג על מהרי"ו דמייתי ראיה לזה מהא דנענש דוד כמ"ש בפרק חלק (דף צ"ה) שא"ל הקב"ה עד מחי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב שאול ובניו אע"ג דדוד לא פשע במידי. והשיג עליו בצ"צ ממה שאמרו בגמ' ב"מ (דף קי"ב) בפועל ואליו הוא נושא אח נפשו. מפני מה עלה זה באילן ונחלה ומסר עצמו למיתה לא על שכרו ע"כ. משמע דדבר מצוי והווה שפועל מת מחמת מלאכתו. ואילו היה נקרא הגורם ראוי שלא לשכור פועל. אלא ודאי כיון שבא בשכרו אין אשם על בעל הבית עכ"ד. ואני חמיה בדבריו דאם כן הפועל עצמו מי התיר לו לחוב בנפשו לעלות באילן שיבא לידי סכנה שהרי הוא בעצמו מוזהר על נפשו כמ"ש אך את דמכם לנפשותיכם. וכי מותר לו ליכנס לסכנה בשביל שכרו. אלא ודאי מילחא דלא שכיחא הוא ואין הפועל צריך לחוש לעצמו כלל. רק אם נקרה לפעמים אחת מני אלף. אבל אין הפועל צריך למנוע מלהשכיר עצמו שזו מנהגו של עולם וחיותיה הוא אם כן כ"ש שאין הבעל בית צריך למנוע מהשכירו ואדרבה מצווה להחיותו. ואם קרה לו מקרה שהומת במלאכתו י"ל דמ"מ יש איזו אשם עליו כמ"ש כי יפול הנופל ראוי הוא ליפול אלא שמגלגלין חובה ע"י חייב. אם כן לזה צריך גם בעל הבית כפרה וחשובה. ואם הוא צדיק לא יאונה לצדיק כל און. אבל בשביל זה לא ימות העני ברעב מחמת שלא ירצה לשכור אותו מחשש שיקרה לו מכשול דקם ליה בדרבה מיניה שלא יתן לו מחיה. ובודאי כמו שאין הפועל מחוייב לחוש על זה. כמו כן הבעל בית. ואם ח"ו קרה מקרה יש לו לחוש מחטאת שקרה מכשול על ידו. ומ"מ לא בן חורין הוא להפטר מלשכור ישראלים ליתן להם מחיה. ומ"מ הראיה שהביא מהרי"ו מדוד שנענש על הריגת נוב ושאול יפה דחה אותה בצ"צ דדוד נתן מכשול לפני אחימלך והטעהו באמרו כי בשליחות שאול הוא בא כמפורש במקרא. ובאמת לא מצינו שנענש דוד על המלחמות שעשה ואף שבודאי נפקדו הרבה מישראל כדרך מלחמה וגם עם בית שאול שעשה מלחמות וניגפו לפניו כמפורש (בשמואל ב'). וגם במלחמת אוריה לא מצינו לו עונש רק עבור אוריה שהתכוין שיומת אבל על מה שנפל משאר עבדיו לא מצינו עונש. ובשבועות (ל"ה:) אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא. אלמא דבר שהוא מנהגו של עולם אין בו עונש גורם אם כן כל שכן דאפשר בשולח בשליחות ואירע מכשול לשליח שאין על המשלח אשם. וכמו כן אם אירע מכשול לפועל שעלה בכבש ונתלה באילן אין בו עונש שהוא דבר שהוא מנהגו של עולם לשלוח ולילך בדרכים ולא סגי בלאו הכי שיהיה כל אחד עושה מלאכתו בעצמו. וגם מאי חזית דדמא דגברא אחרינא סומק טפי מדידיה ואי אפשר לנהוג שכל א' ילך לעצמו ויעשה מלאכתו בלבדו. לכן אפשר שאין עונש כלל על זה אפי' הלך בחנם. ומה שהביא בנו הרב בהג"ה מב"ב (כ"ב.) שכל אחד היה מתאונן אנא ענשתי' לפי שכל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצה של הקב"ה אף שגרם לעצמו ולא נתחייבו הם בדמיו של רב אדא. ובאמת מהא לא איריא כי חלילה לחשוב על קדושים האלה שהיה להם מזה שמץ חטא ועון רק התאוננות בעלמא לצדיקים כאלה וסביביו נשערה מאד אבל אינו כדאי לקבל תשובה על זה. וגם צל"ע בעיקר דברי התוס' אם יוחשב כה"ג חבירו נענש על ידו דמצינו בכמה דוכתי שהיו מענישין ממש גבי ר"ש בן יוחאי (שבת ל"ד) שאמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנתנו עיניהם נשרף. וגם ענש להאי סבא וליהודה בן גרים. וכן בב"ק (דף קי"ז) שחלשה דעתיה דר' יוחנן ארב כהנא ונח נפשיה. וכן בריש לקיש בפרק הפועלים וכמה דוכתי בש"ס ובדריב"ל מצינו שלא ביקש לענוש זה המין משום ענוש לצדיק. וצריך לחלק בסברות. מ"מ י"ל שלא אמרו כן שעל ידו יהיו חייבין בדמו של רב אדא רק ללמד דעת לתלמידים שיהיו נזהרים מדברים כאלה

ג) ומ"מ בנ"ד נראה שאין לפוטרה בלא כלום. דכיון דעל כל פנים גרמא בנזקין כמו שאנו מחייבין אותה בשביל גרם כשהתינוק נעתק תחת הכר אף שלא המיתתהו בידים מכל מקום בכה"ג גורם מיהא הוה א"כ כ"ש שהיה לה ליזהר ולאסוקי אדעתה שהתינוק הגדול יפול עליו או ישתטח עליו. וא"כ גרמה במיתת הילד הקטן. וגדולה מזה החמיר בתשובת צ"צ (סימן צ"ח) על איש אחד שבא לכפר עם משרת שלו ואח"כ ביקש לילך לביתו על שבח ואמר לנערו משרתו שישאר בכפר מחמת גודל קרירה ורוח סערה ויום סגריר והנער לא ביקש לישאר בכפר כי חשב לילך על שבת לביתו. ואח"כ קרה מקרה שנפל הנער ונתעלף והלך הבע"ה לכפר למצוא לו עגלה לשאת הנער לכפר ולא נמצא בחזרה כי שכח לומר להם המקום ובתוך כך מת מחמת קרירות והחמיר שיקבל תשובה מטעמא דמהרי"ו שבשליחותו הלך. הגם שלענ"ד הפריז על מדותיו דלא דמי לנדון דמהרי"ו שבשליחותו הלך אבל בהך שביקש ממנו שישאר בכפר יצא ידי חובתו ואין חייב בדמיו של זה שהרי ביקש לילך מבלעדו. מ"מ החמיר עליו טובא שיתענה ארבעים יום רצופים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה ואחר כך יתענה כל שנה ב"ה וגם יתענה בעשרת ימי תשובה כל ימי חייו גם בה"ב אחר הרגלים ע"כ מ"מ בדורות הללו יש להקל כי הדורות חלושים ומה גם לאשה והכל כפי ראות עיני המורה. דניחא לה דחיהוי לה כפרה. ואם ידה משגת תתן פדיון נפשה כפי תעניתים הנ"ל י"ב פשיטין כמ"ש רמ"א (בסימן של"ד) והם ח"י גדולים. ואם אין ידה משגח וגם אינה יכולה להתענות כנ"ל תתענה עכ"פ בה"ב. ועל יתר התעניתים תתן ח"י טפלים שהם ו' גדולים פוליש וסר עונה וחטאתה תכופר ותוטב לה משור פר

סימן נד

בדין מזוזה בחנויות השכורים

נשאלתי על האנשים הנוסעים ליריד ושמה יש להם חנויות קבועות ושוכרין כיפות מן הנכרים על שנה ויותר וכאשר יבאו על היריד שם יחנו באותן הכיפות כל ימי משך היריד ויאכלו וישתו וישכבו שמה באופן שכל ימי משך השוק הוא להם דירה קבועה אבל אין היריד נמשך רק ב' וג' שבועות באופן שאינם שם שלשים יום ונשאלתי אם חייבים במזוזה

א) תשובה שמעתי שיש שרוצה לדמות זה לחניות שפטורות מן המזוזה וכמו שפסק הרמב"ם וש"ע (רפ"ו סעי"א) הלכות מזוזה. אכן באמת נראה בתר עיון דליתא דע"כ חנות מטעמא אחרינא נגעו ביה דהנה בתחילה צריך לברר הטעם שחנות פטורה מן המזוזה ותחילה נבאר כמה הזמן שנקרא בית דירה לחייב במזוזה דלכאורה היה אפשר לומר דהוה כמו דאמרינן במנחות (מ"ד.) בשוכר בית מחבירו בח"ל דפטור ממזוזה כל שלשים יום והטעם דפחות משלשים יום לא מקרי דירה של קביעות לענין שיתחייב במזוזה ואם כן י"ל בחנות ג"כ הטעם כיון שאין יושבין בהם שלשים יום פטורין מיהו באמת הא ליתא דוודאי אפילו פחות משלשים יום נמי מיקרי דירה לענין שיתחייב במזוזה וראיה מהא דאיתא ביומא (יו"ד.) דכל הלשכות לא היה להם מזוזה חוץ מלשכת פלהדרין שהיה בית דירה לכ"ג ומבואר דהיינו בשבעת ימי הפרשה שהיו מפרישין אותו קודם יום הכפורים. הרי בהדיא דדירה שעומדת לשבעה ימים חייבת