משיבת נפש חלק ב רעח

דוקא ושבת שלעולם אינו נוהג בו רק דברים שבצנעה שפיר עולה לו וא"כ פסקי הש"ע שרירין וקיימין. ולפ"ז אפשר לדון בחל י"ט ראשון בשבת שיעלה לו גם כן השבת ואף שהוא רגל שמ"מ נהג דברים שבצנעה ואינו צריך אלא להשלים ששה ימי אבילות והוא חידוש גדול ואף דרגל אינו עולה למנין שבעה ועדיין צריך להתיישב בדבר הלזה עכ"פ לענין י"ט שני ואף אם חל בשבת שפיר עולה כמו שבת שאינו בי"ט והכל נכון וברור. ועיין תוספות מ"ק (דף כ"ד) ד"ה הלכה שכתבו בשמע שמועה קרובה בי"ט שאינו עולה ע"ש מוכח שגם בתחילת אבילות אין י"ט עולה

ג) אגב אורחא אמרתי להעלות על ספר על המנהג שנהוג בכל העולם כשאירע אבילות במ"ש ונשלם בשבת שנוהגין לישב במ"ש שעה. ובט"ז ובש"ך שם ערערו על מנהג זה עיין בט"ז (סימן ת"ב). ואני אומר ודאי דברים ברורים הם שנשלם האבילות בשבת וגם בשבת אמרינן מקצת יום ככולו והוא פשוט ומבואר כ"ש כפי דברינו בסימן הקדום דלעולם לא נתקן רק ששה ימי אבילות ושבת לדברים של צנעה ולכן עולה גם בתחילת אבילות ע"ש וא"כ לא יגרע שבת בדברים של צנעה מיתר ימי אבילות בדברים של פרהסיא. וכן מוכח בהדיא בש"ס מ"ק (דף י"ז ע"ב) דמוקי בחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת יום ככולו כו'. וטעם הדבר נ"ל שהוא מגדול א' שגדר גדר כי יש לחוש למכשול בפני המון לפי שבשבת לא ניכר האבילות כ"כ רק בדברים של צנעה ויש לחוש שיחשבו ההמונים אחר שכלתה השבעה בשבת יקל בתשמיש המטה בליל שבת כי יחשב שכבר נשלם אבילותו. ולזאת נתפשט המנהג לעשות היכר גם במ"ש ולא יבאו להקל בדבר זה. ע"כ אני רגיל להורות לישב שעה מועטת. אבל אין להקל לגמרי מטעם האמור נ"ל ברור טעם המנהג. והוא מנהג ותיקין

סימן נג. בענין הגורם למיתה דצריך כפרה

אשה אחת שכבה במטה עם שתי בנותיה אחת בת שבעה שבועות. והשניה בת שלש בצד השני. וכאור הבוקר מצאה הילדה בת ג' שוכבת בהנחת כל גופה על הילדה הקטנה היונקה והקטנה נמצאה מתה. ושאלה האשה אם צריכה תשובה על זה. ושאל החכם השואל מה משפטה

א) תשובה מ"ש מעל' דאפשר לפוטרה מתשובה שנראה שהילדה המיתה הקטנה באשר שכבה עליה ומדמה לקורבה דעגלה ערופה דאזלינן בתר קרוב כמ"ש והיה העיר הקרובה אל החלל. הנה ודאי בנ"ד ידים מוכיחות שהילדה בת שלש המיתה הקטנה באשר שכבה עליה ויש בו כדי להמית ולא שייך למיזל בתר רובא כה"ג אפילו אם היו שתי נשים שוכבות לא נתלה במה שלא ראינו בפרט דהא בראוהו חי מבערב [רמב"ם פי"ח הי"ד מאה"ט] מחזקינן דהשתא מת אם כן מחזקינן להילדה שעכשיו הוא שמתה באשר שכבה עליה אחותה הגדול' ועכשיו הרי ידוע לאשה שלא מתה עכשיו שהרי הקיצה ולא נגעה בדמי הילדה בשעה שהקיצה אם לא שתאמר דמעיקרא מתה מיהו אם נזיל בכה"ג בתר קורבא צ"ע די"ל כיון שדרך להתהפך בשטח המקום הקצר אפשר דלא שייך למיזל בתר קורבה. דאם לא כן קשה הא דאיתא בנדה (ס"א.) שלש נשים שהיו ישינות במטה ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות. ובגמרא מ"ש רישא דכולן טמאות ובסיפא האמצעית לחוד. ומשני במשולבות ופרש"י דרישא בתכופות ודבוקות הילכך אפילו נמצא תחת הפנימית איכא לספוקי בכולהו. ובתוס' פירש בהיפך סיפא במשולבות מכוונת כאחת במקומה לכן אינה טמאה רק שתים הפנימיות. ואכתי קשה הא איתא בב"ב (דף כ"ד) דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו אף על גב דאיכא עליה דמיקרבא א"כ מוכח דאזלינן בתר קרוב אפילו בשטח קטן מן העליה למקור. אם כן אמאי לא נתלה באמצעית שקרוב לה הדם ביותר. אע"כ במקום שדרך להתהפך ולנתק קצת לא אזלינן בתר קרוב. ואף על גב דאיתא בפרק לא יחפור במשנה דניפול דאזלינן בתר קרוב בניפול הנמצא היינו משום דלא מחזקינן כלל שבא גוזל זה ממקום אחר אבל הכא דרך שתנתק הפנימית לאמצעית. וכמו כן באין משולבות לפירוש התוס' כולן טמאות ולא אזלינן בתר קרוב. וע"כ לומר כדפרישית דכאן קרוב לודאי שכולם עברו על מקום זה דרך השכיבה שמנתקי מהדדי וצ"ע אלמא אפילו בכתמים דרבנן לא אזלינן להקל וחשבינן שנכנסו כולם בספק והיינו מטעמא דפרישית שדרך שיתהפכו ממקום למקום. אם כן בכה"ג נמי ליכא למיזל בתר קרוב מ"מ בנ"ד ודאי אין לתלות באשה שידים מוכיחות שהילדה היא המיתה הקטנה

ב) ועם מ"ש אפשר ליישב מה שהקשו התוס' ב"ב שם שהקשו מאי קמ"ל ר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הא מתני' היא בט' חניות בנמצא הלך אחר רוב משמע אפילו נמצא סמוך לחנות המוכרת נבילה. ולפי זה ניחא כיון דרגל הלוקחים בשר כשר מצוי שם גם כן במקום חנות הנבילה. לא שייך לדון דין קרוב כמו שהוכחנו מנשים אפילו בכתמים דרבנן. וראיתי בתשובת צ"צ (סימן ה') שנשאל על איש ואשה שהיו ישינים במטה ולקחה האשה התינוק מן העריבה להניקו וחשבה להחזירו לעריבה וכשנתחזק' בשינה כחצי שעה מצאתו מת ולא ידעה אם מת מחמת קרירות שלא כיסתו כראוי ונתגלה. או שנפל הכר על פניו. ופטר את הבעל מתשובה מאחר שבשעה שהביאתו לתינוק למטה היה ישן. ומדמי לגלות כיון דאינו חייב גלות בכה"ג פטור ג"כ מתשובה. ולענ"ד אי דיינינן התשובה במקום שחייב גלות לענין גלות גם האשה אינה מחוייבת שהרי אפשר שבעלה המית התינוק ומספיקא לא תחוייב גלות בכה"ג אף דהוה ליה לאסוקי דעתה שמא תתהפך עליו. מ"מ אפשר יותר שהומת על ידי בעלה שלא ידע מכניסת התינוק. לכן לא שם לבו ליזהר כלל. משא"כ האשה שהיתה דעתה עליה יותר וחשבה להחזירו לעריבה. מיהו איכא דין על האשה מחמת גרמא שגרמה מיתת התינוק אפילו אם באמת בעלה נתהפך עליה והמיתו. ואפי' שוכבת לבדה עם התינוק אינו ברור שהיא המיתתו דשמא הוא מחמת שנמשך הכר על פיו ולא יכול לשאוף רוחו ונחנק. מיהו אם היא עשתה כזאת בידים שדחפה התינוק תחת הכר הוה כהמיתה בידים כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ו:) דחפו לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. מ"מ אם התינוק נעתק מעצמו לתחת הכר ומת ודאי אין להאשה דין כאילו המיתו בידים דבשעה שהונח התינוק במקום מגולה לא פסיק רישא הוא שיומת ואין כאן רק גרמא בעלמא ולא דמי להא דאמרינן התם בכפתו והניחו בחמה או בצינה דסוף חמה לבא דהתם אין לו מנוס ובודאי סוף חמה לבא במקום ההוא. אבל מה שהוא על ידי תנועת התינוק לאו כהמיתו בידים דמי מיהו גורמת הוה ונ"מ להקל בתשובה יותר מאילו המיתה בידים. ובהגה שם מבנו הרב כתב על מ"ש הצ"צ דלא דמי למעשה דוד בענין נוב דאפילו גורם לא הוה ונענש. לפי זה יהיה הבעל גם כן בעונש. מ"מ בנ"ד שהולד נמצא אצלה חששא רחוקה הוא ע"כ. ותימא איך לא זכר דברי אביו בתשובה שאחריה שחילק בנוב היה דוד גורם ואפילו למ"ש הרי"ו דגם בשלח שליח ונהרג ראוי שיקבל תשובה. היינו משום דמקרי קצת גורם ע"י מעשיו ששלחו דכל הדרכים בחזקת סכנה. אבל במידי דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דבעל כלל דעל האשה