משיבת נפש חלק ב רעז

שגם בבהמה אין בקיאין דברי האו"ה מגומגמים לפענ"ד וז"ל בכלל נו"ן ס"ג ומ"מ אם אין נראה להדיא חתוך ושבור ממש אלא שהוא רק גישוואלין ונצרר הדם שאין ריעותא מבורר לפנינו יש לחותכו ולראות אם נפסק אחד מהם. וכתב הרא"ש ור"ב והיינו דוקא בבהמה שהם גדולים ונכרים לבודקן גם עתה בכה"ג נמי שבקי בבדיקת צ"ה כשלא ראינו בהם חיתוך וריעותא מבוררת אבל בעוף שהם דקין כ"כ ואדומין אפילו הוא רק שחוף ונצרר עליהם הדם טריפה דאין אנו בקיאין לבודקה כלל עכ"ל. ולכאורה מגומגם דממה שכתב לבודקו ולראות אם נפסק אחד מהם משמע דבעוף מיירי דבבהמה לא מיטרפא בא'. ואח"כ כתב דאין בקיאין בעוף כלל. לכן נראה דהאו"ה נתכוין למ"ש בעט"ז שהובא בש"ך (ס"ק י') דדוקא בנצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרין. ובתחילה איירי האו"ה בצרירות דם מעט ואח"כ העתיק מספר אחד שכתבו לחלק דבעוף אפי' רק שחוף ונצרר הדם עליהם טריפה והיינו בדם הרבה כדברי העט"ז אבל בצרירות דם מועט כל שלא נשבר ממש שפיר בקיאין. ומ"ש בשם הרא"ש ור"ב והיינו דוקא בבהמה היינו אפילו בנשבר כל שלא ראינו בהם חיתוך היינו בגידין עצמן חיתוך אף שיש צרירות דם הרבה מ"מ בקיאין בבהמה ומ"ש בתחילה איירי בעוף א"כ אין ראיה כלל מדברי או"ה להטריף שבר בבהמה כל שאין חיתוך וריעותא גדולה בגידין עצמן. וא"כ י"ל שאם בודק בבהמה ואין ריעותא בצ"ה עצמן מודה דכשר דודאי רחוק לומר שנפסקו רוב מנין ובנין וגם אינם אלא שלשה. ואם נראה למורה שהם קיימין מהיכא תיתי להחמיר שאין בקיאות כ"כ בזה. משא"כ בעוף שהם ט"ז ומטרפא בא' מהם יש לחוש טפי שמא נפסק רוב אחד ומתוך שדק אינו ניכר וגם שמא ניפץ אחד לשנים ונראה לו שכבר בדק כולם וכמו שהזהיר הרוקח על זה. וא"כ לענ"ד בבהמה יש לסמוך בהפסד מרובה על רמ"א אפילו נשבר ממש כל שנראה לו שהגידין שלימים כי יוכל להכירן ואם יהיה לו ספק יטריף אבל בעוף שגדולי הקדמונים לא חשבו עצמן לבקיאין כמו שהוכחנו מלשון הרא"ש לעיל דלא כמ"ש בפר"ח להקל באווזא. ולא נהירא כלל שהרי ברא"ש נקט סתמא שהם ט"ז ובעוף סתם ודי להקל בעוף אינדיק שהם עצמות ממש כמ"ש בשם דמש"א דאפשר שהגדולים לא דיברו בעוף זה שלא היה מצוי באותן מקומות באותן הימים. אבל באווזא ודאי שהיה מצוי אז ואין להקל כלל. גם מ"ש באו"ה בשם הרא"ש ס"פ המקשה דאפי' חזר הגיד ונקשר יפה ואפילו בבהמה שמא לא נתרפא יפה תמוה דברא"ש משמע בהדיא דבעוף קאי שכתב שאם בא העוף לפנינו כו' וגם מ"ש ואפ' חזר הגיד ונתקשר יפה ונתרפא שצריך לבדוק אם נשתנה מראה הבשר הוא מגומגם ג"כ שאין כוונת הרא"ש רק לחוש לפיסוק גידין ולא תליא בבשר כלל רק הר"ר שמואל מכריע שאם נתרפא יפה אין לחוש לפיסוק גידין. אבל לומר שיוכל הגיד להתקשר אחר שנפסק אינו מבואר כלל דאדרבה זה שאין אנו בקיאין שמא נפסק ואם היה חשש שנתקשר אחר הפסיקה מאי בדיקה שייך אלא כוונת הרא"ש שמא עדיין הוא פסוק דוק ותשכח

סימן נב

בדיני אבילות

א) עובדא הוה במי שמת לו תינוק שחייב להתאבל עליו ואירע זה ביום טוב ראשון ויו"ט שני חל בשבת ואמרתי לפום רהיטא לפי דברי בה"ג דיו"ט שני עולה הואיל והוא מדבריהם אם כן בשבת שהוא מן התורה אינה עולה והעירוני ממה שנאמר בי"ד (סימן ת' סעיף ב') אם גררתו חיה ובשבת נתייאש מלקברו כיון דדברים שבצנעה נוהג עולה לו ליום א'. וכן (בסימן ת"ב סע"ז). בשמע שמועה קרובה בשבת עולה לו ליום א' הרי עולה שבת גם בתחילת אבילות. ולכאורה הוא נגד השכל כיון דאין אבילות בשבת רק דברים שבצנעה למה יעלה לו מ"ש מרגל שאינו עולה לו ואף שנוהג בו דברים שבצנעה וקשה לומר דבר זה בלא ראיה. גם קשה לי מהא דאמרינן במ"ק (כ':) שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד ואם שבת עולה לתחילת אבילות למה לא יהיה לו דין שמועה קרובה. ומצאתי בב"י (סימן ת"ב) דשם הביא הטור מחלוקת זה דרבינו יחיאל סובר דאין שבת עולה בתחילת אבילות. ומצאתי שהב"י הביא תשובת הרשב"א שכתב שם השואל שכתב דשבת עולה לתחילת אבילות כדמשמע מהא דתניא ומודים חכמים כשחל ח' שלו בשבת ערב הרגל שמותר לו לגלח והקשה ג"כ למה אם שמע שמועה שקרובה בשבת ולמ"ש נעשה רחוקה יש לו דין שמועה רחוקה ותי' לו הרשב"א משום דלא מסתבר שיהיה האבילות חמור מן הגורם וכיון דבשבת אי אפשר לו לנהוג כי אם דברים שבצנעה וקשה לי על זה א"כ בקבר וברגל למה נוהג שבעה אחר הרגל הרי יום הקבורה גורם ג"כ האבילות וברגל אינו נוהג אלא דברים שבצנעה ואעפ"כ נוהג אבילות אח"כ ומ"ש יום שמועה מיום קבורה. ופקחתי עיני לראות ראיה שהביא השואל והוא בסוגיא (י"ז:) דמוקמינן הא דאבל מותר לגלח כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל. וכתבו התוס' שם דהיינו בשמע שמועה בשבת או נתייאש מלקברו. ומזה מוכת מדחשיב שבת שמיני ש"מ דהשבת הראשון עולה לו גם בתחילת אבילות. ולכאורה זה ראיה ברורה ותיובתא לה"ר יחיאל החולק

ב) אך בתר עיון לענ"ד אין שום ראיה משם דודאי נהי דרבנן ס"ל דבשמונה ימים קודם לרגל דוקא בטלו גזירת שלשים ולא בשבעה עיקר הטעם בשביל שעדיין לא התחיל לנהוג שלשים ולכן אין הרגל מפסיקו ולא בקברו שמונה ימים קודם הרגל שכבר נהג מקצת שלשים קודם הרגל הרגל מפסיקו ומעתה כשחל שמיני שלו בשבח אפילו תימא שאין השבת עולה בתחילה להשלים ימי אבילות מ"מ כיון דנוהג דברים שבצנעה לא גרע מרגל שעולה למנין ל' נמצא שהשמיני אף שהוא שביעי לאבילות מ"מ לענין שלשים הוא שמיני וכיון דיש מקצת שלשים קודם הרגל שפיר מותר לגלח. אבל ודאי אין שבת עולה לאבילות מאחר שאינו נוהג בו אבילות רק דברים שבצנעה ולא עדיף מרגל וכן משמע בש"ס (י"ט:) בעי מיניה אביי מרבה קברו ברגל רגל עולה למנין ל' או לא למנין שבעה לא קמיבעיא לי דלא נהגא מצות שבעה ברגל ע"ש. משמע דמשום דלא נהגא מצות שבעה פשיטא ליה דאינו עולה וא"כ תמה על עצמך למה יעלה לו בתחילת שבת שאינו נוהג אבילות ולענ"ד היה נראה עיקר לכאורה כדברי רבינו יחיאל מאחר שכבר בררנו שאין ראיה מן הש"ס וכן ראיה מהא דלמ"ש נעשית רחוקה ותירוץ הרשב"א אינו מספיק. אך נלענ"ד מאחר שכבר פסק כן בש"ע קשה לסתור. ונלענ"ד סברא אחרת דודאי אין שבת עולה לו בתחילה רק כיון דשבעה ימי אבילות נתקנו ואי אפשר בלא שבת נמצא שלא נתקן מעיקר האבילות אלא ששה ושבת ששה לדברים שבפרהסיא ושבת לדברים שבצנעה ולעולם אין לנו לחייבו יותר. נמצא לפ"ז בחל שמיני בשבת שפיר מסתיימין ז' ימי אבילות בששי שהרי נהג אבילות ששה ויום השבת ואין לנו לחייבו יותר. ומעתה תו לא קשיא מהך דלמ"ש נעשית רחוקה דודאי י"ל כיון דשבת אינו נוהג בו אבילות רק בדברים שבצנעה לא מקרי התחלת ימי אבילות שיהיה לו דין שמועה קרובה ומ"מ עולה לו כיום שבת שהוא בתוך ימי אבילות לעולם שהרי נהג בשבת של התחלת אבילות מה שכל אבל נוהג באמצע ועיקר אבילות ששה לענין דברים שבפרהסיא ואף דאמרינן מה חג שבעה אף אבילות שבעה גם בחג גופיה מצטרף השבת שקדושתו חמורה מיו"ט נמצא לפ"ז א"ש בנתייאשו לקברו בשבת מסתימת השבעה ביום הששי כדפרישית שנתקנה תקנת אבילות על ששה