משיבת נפש חלק ב רעו

מישראל היה מילתא דפשיטא שלא לקיימן והיינו דין גמור כפי דברי הרמב"ם וגם מדהחמיר כ"כ על הראוים להבעל משמע שעכ"פ אותן שנבעלו חייבות מיתה בהחלט. אלא שלא הבנתי לפי הטעם שתלה הרמב"ם הואיל ובאה תקלה על ידן וזה הטעם נזכר נ"כ בשוכב עם בהמה א"כ אמאי לא יהרג כותי הבא על הפנויה ישראל הואיל ובאה תקלה לישראלית על ידה שגם אשה המביאה בהמה עליה נסקלת הבהמה משום שבאה תקלה לאשה ע"י הבהמה. עיין סנהדרין (נ"ה.) ודוחק לומר כיון דהולד כשר לא מקרי תקלה כ"כ

ועם זה היה מיושב הך גר דר' יהודה דשפיר שויא עליה חתיכה דאיסורא לשיטת ר' יהודה דהולד ממזר וא"כ הוא חייב מיתה ושפיר הוה חתיכה דאיסורא אלא דמ"מ דוחק לומר דכותי יהרג על ביאת פנויה דלא משמע כן בפד"מ שיהיה כותי נהרג על ביאת פנויה לשום מ"ד. ואפשר לומר דהרמב"ם מחלק דתקלה לא מצינו רק בדברים שחייבין עליהם מיתה ולכן כיון שמצינו סמך בכתוב להרוג נקיבה שבא עליה ישראל ובכותי לא מצינו על ביאת פנויה שיהא נהרג ולכן י"ל דישראל הבא על הנכרית הוה עון מיתה כיון דבפרהסיא קנאין פוגעין בו ולכן חייבת מיתה שבאה תקלת עון מיתה על ידה. משא"כ בכותי הבא על ישראלית דקרקע עולם היא ולא מצינו שיהיה הדין קנאין פוגעין בה וא"כ אין בה דררא דעון מיתה ולכן אינו נהרג. ומ"מ דחוק בעיני עד מאד לומר שלא יהיה על הכותי שום איסור לבא על בת ישראל. והרי מקרא מלא אשר טימא את דינה בתו ונבלה עשה בישראל והכזונה יעשה את אחותנו. משמע שאין הקפידא על האנוסה כי אם על הטומאה ונבלה אשר עשה. ולכן נראה דודאי איכא איסורא נמי על הכותי מדברי קבלה. אלא מאחר שלא הוזהרו בפירוש בשבע מצות דידהו אין חייבין מיתה

ובזו צדקו דברי הרא"ש ע"פ פשוטן דשויא חתיכה דאיסורא שלדבריו שהוא כותי אסור לו לבא. על בת ישראל. ועוד י"ל כיון דבפה מלא דיבר הרמב"ם בהלכות מלכים ששכם נתחייב בשביל שגזל הרי שתשב האונס שאנסה לגזל מה שגזל וחמס גופה מאתר שלא נתרצית לו ומעתה כיון דהוא נאמן על עצמו שהוא כותי והיא מתרצית אצלו מחמת שאינה מאמינו הוה גם כן כמו גניבת גופה. אם כן ממילא דאית ביה דררא דאיסור גזל וגניבה מאחר שהוא יודע בודאי שהוא אסור עליה אם כן בעילתו בטעות מאחר שהוא יודע האמת אסור לו לגזול גופה שלא כדת והרי זה דומה ליש בידה ממון שסבורה שהוא שלו והוא מאחר שיודע שאינו שלו אסור לו לקחתו ודבר נכון הוא ותו לא מידי

סימן נא

בנשבר העצם במקום צומת הגידים

שאלה אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ושחטו מיד דאפשר דיש להכשיר בבהמה דדוקא בחזר ונקשר יש לחוש שמא יצא פעם אחד לחוץ. אבל בשחטו מיד לא. ע"כ דברי השואל

א) תשובה לא מן השם הוא זה כי ענין צומת הגידים אינו תולה ביציאת העצם לחוץ דמ"מ יש לחוש שנפסקו הגידין מכח השבירה. וכן מבואר בהדיא בב"י בשם הר"ר מנחם שמצריך לבדוק הגידין אפילו לא יצא העצם לחוץ. ובד"מ ס"ס נ"ו כתב שמוכח כן דהא קיי"ל במקום שאין צ"ה מהני חזר ונקשר אלמא בנקשר לא חיישינן שיצא לחוץ ואפ"ה במקום צ"ה חיישינן אלא ודאי חיישינן לפסוקת הגידין אע"פ שהבשר שלם. ותמה על הב"י למה לא דתה דבריו. ולענ"ד דבריו תמוהים דמבואר דלכך התיר שם דכיון דאין העור נפסק מסתמא גם הגידין לא נפסקו. וא"כ עיקר טעמו כיון שלא נפסק העור כלל ובנשבר העצם אפילו נפסק העור אם לא יצא העצם לחוץ אינו מזיק. ואם נקשר בתוך כך או שנקרע העור במקצת שפיר יש לומר כיון דנקשר ודאי לא יצא רובו. אבל בקים לן שלא נפסק העור שפיר י"ל שגם הגידין לא נפסקו ולק"מ על הב"י. ומ"מ ודאי דנקטינן להחמיר ולחוש לפסוקת גידין אפילו לא נפסק העור כלל וכדברי ד"מ שהוא הרמ"א שאנו נמשכין אחריו וכן בדין דודאי אין אנו בקיאין בבדיקת העוף. ואנכי הרואה כי זו חומרא מגדולי הקדמונים הוא כי ברא"ש פרק בהמה המקשה כתב נשבר העצם במקום צ"ה ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאסור. דאילו הובא העוף לפנינו קודם שנקשר היינו צריכין לבדוק שיתסר חוטי. א"כ אפילו נקשר העצם עדיין צריך בדיקה כו' והר"ר שמואל מאיברא אומר בשם ריצב"א שאם לא נשתנה הבשר שעל הקשר אז ודאי נתרפאה יפה. ואם נשתנה יש לחוש. ור"ש כתב שאם אירע הדבר בין השמשות שאי אפשר להכין אחרת היה מתיר עכ"ל וכן ממה שכתב משום ר"ת שאילו היה אוסר מסתמא היה נשמע משמע דכל הגדולים אלו לא החזיקו עצמן לבקיאין לבדוק דאם לא כן מאי רבותא להתיר הא כל החומרא אינה רק לבדוק. וגם למה תלה באי אפשר להכין אחרת. ודוחק לומר משום שהיית הבדיקה. וכן ממה שהוכיח הר"י מדברי ר"ת שאילו היה אוסר היה נשמע ומאי ראיה דילמא בדק ומצא צ"ה שלימים אע"כ ס"ל דאין בקיאין בבדיקה. וצל"ע בדברי הטור י"ד ס"ס נ"ו שהביא דעות אלו וכתב יש אוסרין בלא בדיקה וגם הביא דברי רבינו שמשון שמתיר בע"ש ומשמע מדבריו דבקיאין בבדיקה. וכן משמע בסימן נ"ז שהביא דעת בה"ג בכל מקום שהוזכר בדיקה כגון דרוסה נפולה שבורה משמע בצ"ה שפיר בקיאין. א"כ מה קול הרעש הזה יבדוק בצ"ה אלא ודאי כל הני גדולים ס"ל דאין בקיאין בבדיקה. אלא דמספקא לי אם כוונת הגדולים דוקא בחזר ונקשר שכבר נסתבכו בתוך הבשר ומובלעין בבשר לכן קשה לראות אם נפסק אחד מהם. אבל אם לא נקשר בקיאין בבדיקה. או דבכל גווני אין בקיאין כיון שהם ששה עשר והם דקין. לכן הדעת נוטה שכך כוונתם דאף שנתרפא מ"מ אין חשש זה מוציאנו מחשש פסוקת הגידין. ואידך דיעה ס"ל דכיון שנתרפא יפה ודאי אילו היו הגידין נפסקין לא היה מתרפא היטב

ב) ואע"ג דודאי במידי דלא מיטרפא לא מהני נתרפאה כמו בנשבר הגף דיש חשש נקובת הריאה דלא מהני מה שנתרפא הגף וכמ"ש הש"ך (סימן נ"ג ס"ק ו') והש"ך מדמה זה להך דס"ס נ"ו בצ"ה ואי מהא לא איריא דהא באמת כמה פוסקין מכשירין גם בצ"ה וכן תמה בפלתי אלא דלענ"ד לא קרב זה אל זה דבשלמא צומת הגידין שהן כח השוק עצמו ונוסף עליהם שחיות כל הגוף תלוי בהם אם כן אם נפסק אין כח ברגל שיתרפא שלא יהיה שינוי בבשר שהכח של הרגל נסמך על הגידין. ואם יש מכה פנימיית בשוק עצמו לא יוקרם עליו בשר כהוגן. מה שאין כן שבירת גף שאין חיות תלוי בה אפילו באדם טריפה מ"מ שבר העצמות החיצונים יכולין להתרפאות בו שבר יד או שבר רגל ומה ענין ריאה לגף אטו נימא בהמה שנשתברו רגליה במקום שאינה טריפה ואחר כך נולד בה ספק טריפות אטו יועיל אם נתרפאו רגליה להוציא מחשש טריפות הא ודאי ליתא אלא ודאי לא אמרו הגדולים רק בצ"ה שהם כת הרגל עצמו לכן ס"ל שאילו נפסק גיד מצ"ה לא היה אפשר להתרפאות בשר ועור שלמעלה אם תחתיה תעמוד הבהרת וזהו ברור. גם לשון ב"י מגומגם שכתב בטעם האוסרין שמא נפסק אחד מן הגידין וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה וזה מגומגם דפשיטא שאם נפסק שהוא טריפה גמורה דלא מהני רפואה אלא דהאוסרין סבירא להו דלא מהני רפואת הבשר דשמא מ"מ הגיד פסוק והיא טריפה. ומ"מ בבהמה שאינם אלא ג' והם עבים וגם צריך שיפסוק רוב מנין ורוב בנין משמע ודאי מדברי רמ"א דבקיאין שפיר. ומה שהביא הש"ך בשם או"ה