משיבת נפש חלק ב רעה

וגם כבר אמרתי ראיה לזה מריש מכות מהא דכיצד העדים נעשין זוממין בבן גרושה וחלוצה אין אומרים יעשה זה כמוהו ומפרש הטעם משום דכתיב לו ולא לזרעו. ואם איתא דשויא חתיכה דאיסורא לא מהני לפסול זרעו א"כ אם אמרו על אחד שהודה שהוא בן גרושה שאין הודאתו מועלת לחלל זרעו. א"כ מתקיים כאשר זמם לו ולא לזרעו. אלא ודאי בכה"ג נמי זרעו נפסל. ואין להקשות לדברי מהרש"ל שכתב באם היא מכחשת אין הבנים נפסלין א"כ משכחת לה שיהא הוא לבדו נפסל ולא זרעו דהא ליתא דמ"מ נמשך מזה פסול זרעו אם יהיה לו זרע ממי שאינה יודעת להכחישו. אבל אם נימא דלא מהני שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לפסול זרעו. אם כן משכחת לה בכי האי גוונא שיהיה הוא לבדו נפסל ולא זרעו. ועיין בתוספות שם שהקשו כיוצא בזה ומהרש"א שם. ובחדושי אמרתי ליישב קושית מהרש"א גם ע"פ פשוטו אי הוה אופן שיופסלו העדים לא הוה שתיק בש"ס מלפרושי כל כי האי חידושא אלא ודאי ליתא. אלא דהרב ב"ש (בסימן ו' ס"ק כ"ז) כתב בפשיטות דאם ניסת לכהן בניה כשרים ועיין בס' בית מאיר שגם הוא השיג עליו וסובר דבנים דאתי מכחה כמוהו הם ולא זכרו דברי מהרש"ל ביש"ש שכתבתי מיהו בימי וב"ש עדיין לא נדפס מ"מ תימא על הב"ש שכ"כ בפשיטות בלי ראיה והוא דבר שצריך לפני ולפנים

ח) ובעיקר מה שעלה בדעת מעל"כ שאין על הכותי איסור לבא על בת ישראל היה לבי מהסם איך יתכן שלא יהיה על הכותי שום איסור לבעול פנויה ובפרט בת ישראל ומקרא מלא הוא כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. ואחרי התבוננות קצת בספרים הנה הרמב"ן בפירוש התורה הביאו בכ"מ (ספ"ט מהלכות מלכים) כתב שהדינין שנאמרו לבני נח אינו להושיב דיינין לבדו אבל צוה אותן בדיני גניבה ואונאה ודיני השומרים אונס ומפתה כו' ונהרג עליהם אם אנס ופתה בתו של חבירו כו' ומכלל המצוה שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר ואם לא עשו כן אין נהרגין שזהו מצות עשה שבהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה עכ"ל אלא שצריך לי עיון מ"ש הרמב"ן באנס ופתה בתו של חבירו נהרג דהא משמע בסנהדרין (נ"ז:) דאין נהרג על הפנויה. בשלמא על הרמב"ם לא קשה שכתב ששכם גזל י"ל דאם אנס אשה לא גרע מגזילה דנהרג עליה דאם גזל פחות מש"פ נהרג כ"ש דגזל ואנס גופה. אבל בפיתה למה יומת אפנויה ואי ס"ל להרמב"ן דבפיתה בתו של חבירו שלא מדעת אביה הוה כגוזל את אביה דביד אביה למוסרה למי שירצה צ"ע היכן מצינו שבן נח יש לו כח למסור את בתו לביאה עד שנחשבהו לגזל. ומפרשת שכם אין ראיה שהרי נאמר ויאמר אל אביה ואתיה וגם מרבקה אמנו ג"כ לא ראית ראיה שיהיה ע"פ הדין בת ברשות אביה להשיאה עד שנחשוב לפיתוי שלה שלא מדעת אביה כעין גזל. ואפשר לומר דס"ל להרמב"ן כיון דגם במפותה איכא בושת ופגם אלא דמפותה מחלה ואם כן בבן נח דנהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן למחילה שפיר נהרג גם על הפיתוי. אלא דקשה לפ"ז א"כ בכל ביאת פנויה אפילו בעולה עכ"פ בושת איכא. ועוד דכיון דמחלה א"כ אין שייך לחייבו כלל ובפחות מש"פ דאמרינן פד"מ (נ"ז) צערא בשעתא מיהו אית לה וזה לא שייך במפותה שעושה מרצונה

ועוד נראה דבודאי היכא דעבדה מדעתה לא שייך חיוב עליו כלל שלא חל חיוב עליו מעולם מאחר שהיא מרוצה לדבר ואינו דומה לקרע שיראין שלי שעכ"פ בעצם הדבר הוא היזק ומזיק ממון חבירו. אבל דבר זה הוא הפסד אם אינה מתרצית. אבל כשמתרצית לא הוה הפסד כלל והרי אמרו כל זונה שנשכרת בב' שוכרתו בשלש א"כ אם יצרה תוקפה ומתרצה לדבר לא מקרי מזיק כלל ומקרא מלא בתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך והיא עושית הדבר לתאותה הרעה. אין מקום לומר שיהיה לה תביעה עליו כלל שהיא עצמה עשתה הדבר ההוא ודמי למי שנותן בגד לחייט לחתוך למידתו שאף אם לא נתרצה הנה קלקל הבגד במה שחתכו ואינו שוה לכל נפש ובודאי אינו שוה בערך שהיה שלם מ"מ אחר שרוצה כן לטובתו לא יצדק עליו שם מזיק כלל דאדרבה צריך לשלם לו שכר מלאכתו. ועוד כיון דברצון היא נענשה כמותו דונכרתו הנפשות העושות כתיב עיין תוספות ב"ק (דף ל"ב) א"כ אין מקום לקרות עליו שם חיוב דהא פשיטא דבושת שייך גם עליו רק כיון שעושה ברצון אין מקום לחייבו. א"כ לא שייך לומר דהוא נקרא מזיק כיון דהיא נקרא עושה כמוהו. ועי' בהג"ה מרדכי (פרק החולץ) ביבמה שנפלה לפני מו"מ. תשובה מרבינו אברהם הגדול איכא דברים בגו אי צריכה אפי' חליצה דבמקום ערוה היא דאפי' הנבעלת לעכו"ם קנאים פוגעים בו ודחוק לומר שצ"ל בה. וגם בשלטי הגבורים (פ' החולץ) כתב ג"כ דקנאים פוגעים בו משמע דס"ל שבו פוגעים קנאים ג"כ ופשיטא דאיכא איסורא

ובזה אין מקום למה שהקשה בספר קצות החושן בסימן תכ"ד אמ"ש הב"י לדעת הרמב"ם בחובל בעבד כנעני שלו שפטור ממלקות בהכאה שיש בה ש"פ אף שאין צריך לשלם דמה שקנה עבד קנה רבו דמ"מ בר תשלומין הוא שעכ"פ הזיקו אלא שזוכה ממנו. והקשה מהך דכתובות דאמרי' במפותה ליכא חיוב ממון משום דמחלה ולכן לקי על הביאה. ולפ"ז ניחא ואין מקום לקושיא דודאי במפותה אין כאן חיוב מעיקרא מאתר שעשה מרצונה והיא חפצה בדבר איננו בגדר מזיק כלל ומאחר שעשה מדעתה הוה כאילו היא בעצמה עשתה הדבר ההוא והרי לענין עונש היא חייבת כמוהו דונכרתו הנפשות העושות כתיב. ואף דבגמרא (דף ל"ט) נזכר משל דמפותה לאומר קרע שיראין שלי. כבר כתבו התוספות דהכא עדיף מכח הנאת בעילה מחלה לגמרי וכל שכן לפי מה שהסברנו דהיא מקרי עושית הדבר וגם הסברא שמחלה מחמת הנאת בעילה שכתבו התוספות היא הסברא שאמרתי מאחר שהיא רצונה בכך איננו בגדר מזיק כמו שלא יקרא התופר החותך הבגד למידת האדם שאיננו בגדר מקלקל מאחר שעושה הדבר לתועלתו ואי אפשר מבלעדי הקלקול כמו כן בזו שאי אפשר לה לעשות רצונה כי אם על ידי שתפגם לא מקרי הוא המזיק כלל. ואם כן אין זה מספיק ליישב דברי הרמב"ן לומר שיתחייב בן נח מיתה בפיתה בתו של חבירו

ט) והרמב"ם (בפרק י"ב מאיסורי ביאה דין ט') דעכו"ם הבא על בת ישראל אם אשת איש היא נהרג עליה ואם פנויה אינו נהרג. אבל בישראל הבא על עכו"ם כו' בין גדולה כו' ה"ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם גו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו עכ"ל והמ"מ תמה עליו דמפיק מקרא הלזה הרי הראוי לביאה אע"פ שלא נבעלה נהרגת. ואני אומר כי לפי פשט הכתוב מסייע לדברי הרמב"ם שהרי נאמר ויקצוף משה על פקודי החיל גו' ויאמר החייתם כל נקיבה גו' הן הנה היו גו' ועתה הרגו. כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש גו' הנה ראינו שקצף משה על קיום הנקיבות ולא קצף על הזכרים שקיימו אותם כמ"ש ועתה הרגו כל זכר. ולכן יש לפרש שבודאי היה קצף שלו על שקיימו כל נקיבות אף אותן שבא תקלה על ידן וע"ז קצף שזהו מן הדין גמור שחייבין מיתה כדברי הרמב"ם ואולם מה שהחמיר להרוג כל הראויות לביאה הוא צורך שעה ומיגדר מילתא לפי גודל הפירצה אשר נפרץ על ידם בעם ה'. עכ"פ כיון שהיה זה למושכל ראשון להרוג הנקיבות שבאה תקלה על ידן כמו שאמר הן הנה גו' ופרש"י שהיו מכירין מי שנכשלו על ידן ולזה ועתה דייקא לפי צורך שעה הרגו כל זכר אף שלא קצף עליהם בעבור שלא הרגו הזכרים וכל אשה יודעת איש גו' הנה משמע מה שהרגו כל הראוי ליבעל היה לצורך שעה כפי הזמן ההוא והפירצה הנעשית על ידם. אבל אותן שבאו עליהם ונבעלו