משיבת נפש חלק ב רעד

להרמב"ן למתלי עיכובא גם בהודעת המצות מדאמרינן בקדושין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ואם איתא דסגי בתלתא כל דהו לא שייך מי יימר דיושבי קרנות טובי הוו וכמה יוסף איכא בשוקא. אלא ודאי בעי תלתא דגמירי בענין הלכות גירות. ולכן הצריך הודעת המצות גם כן וכפשט לשון הרמב"ן. ולפי זה פשיטא דהודעת המצות מעכב. ואחר שעוררני כ"ת ליישב פסקי הש"ע נ"ל יותר ליישב כמו שהזכרתי בתשובתי אלא שיש להסביר הענין היטב דודאי הודעת המצות וקבלתן הוה תחילת הגירות ומילה וטבילה הם גמר הגירות ועיקרו. וגם ברא"ש נזכר שקבלת המצות הוה כתחילת דין והטבילה כגמר דין וא"כ י"ל נהי דס"ל להרמב"ן דסגי בקבלת מצות שתהיה ביום כ"ש כשהגמר הוא בב"ד דלעולם הגמר עדיף מן ההתחלה. וגם לענין דין נהי דאין דנין בלילה מ"מ אם התחילו בלילה פשיטא שגומרין ביום. אלא דבגירות סגי אפילו תחילת גירות שיהיה בב"ד. ובזו נכונים דברי המחבר דמ"ש בסעיף ג' דאפי' בדיעבד מעכב קבלת המצות שתהיה ביום ובג' היינו כשלא נגמר הגירות בג'. אבל אם מל וטבל בג' דהוה עיקר הגירות עדיף טפי. לפ"ז ודאי אם לא מל וטבל בפני ג' בעינן שיהיה עכ"פ התחלת הגירות היינו הודעת המצות וקבלתן בפני ג'. אבל אם עיקר הגירות בפני ג' אין הודעת המצות מעכב. ואפשר שגם בעל מ"מ כוון לזה. ונ"ל ליתן טעם ותבלין בסברא זו דנהי דכתיב משפט ובעינן ג' מ"מ פשיטא לן נמי דסגי בתחילת גירות והיינו קבלת המצות שתהיה בג' דהא פשיטא לן דבאשה המתגיירת שהדין שמושיבין לה ת"ת בחוץ פשיטא דבענין משפט לא מקרי זה משפט בג' אם דיינין יושבין בחוץ ובעלי דינים בפנים ואין הב"ד רואין שום מעשה ודאי לא מקרי עשייה בב"ד כלל ובודאי התורה דרכיה דרכי נועם שלא יסתכלו ב"ד בטבילת אשה ולזה פשיטא לן דסגי כשתחילת קבלת הגירות בפני ב"ד וההתחלה לפי דברי הרמב"ן היא קבלת המצות. אבל ודאי כשיש ב"ד על מילה וטבילה שהוא עיקר הגירות כ"ש דעדיף טפי. מיהו בש"ע משמע שהב"ד רואין הטבילה. וקצת משמע כן גם בלשון הש"ס דנשים מושיבין אותה במים עד צווארה משמע שיכולין הב"ד לראות הטבילה. מיהו מ"מ אפשר דלא מקרי ראיה גמורה דשמא יש דבר חוצץ ורובו ומקפיד עליו שהוא מן התורה. אלא ודאי מן התורה סגי בקבלה לחוד בפני שלשה. ולפ"ז צ"ל דמה שאמרו בחוץ היינו חוץ למקום טבילה ומ"מ צריכים לראות הטבילה כמ"ש ברמב"ם וש"ע. ובזה נוחין יותר דברי הרב המגיד שכתב פשוט שאין הודעת המצות מעכב. ובלשון הרמב"ם שהביא ה"ה גופיה משמע שגם הודעת המצות מעכב ולפ"ז י"ל דמ"ש ה"ה דאין הודעת המצות מעכב. היינו כשעיקר הגירות היה בפני שלשה והכי משמע לי נמי דאין הודעת המצות מעכב וגם קבלת המצות דהא הודעת המצות משמע דהוה כרות עם נעמי כדאמרינן ואין מרבין עליו מאי קרא ותרא כי מתאמצת ללכת וכו' אמרה לה אסור לן תחום שבת וכו' מיד ותרא כי מתאמצת ללכת כו'. וכיון דכשר ע"י אשה משמע דכ"ש דלא בעי שלשה והיינו מאתר שעיקר הגירות דהיינו הטבילה מסתמא נעשית בשלשה וגם ממה שאמרו בגמרא ומודיעין אותו כו' מ"ט דאי פריש נפרוש כו' משמע שהודעת המצות אינו מעיקרי הגירות. ולכן צ"ל שלא אמר הרמב"ן רק דזהו מקרי התחלה לגירות. ואפשר דס"ל להרמב"ן באמירה בעלמא שרוצה להתגייר לא מקרי קבלה דאולי משטה הוא במילי דכדי וצריך ג' כשמודיעין אותו מקצת לקבלם והוה קבלה גמורה ולכן כ"ש בנעשה עיקר הגירות בבית דין דאין צריך הודעה של המצות

ו) גם מה שביקש לפרש דברי הרמב"ם (פי"ג ה"ז מא"ב) שכתב טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר וביקש לפרש דבחדא סגי כמו שבא במכתבו של מעל' בעיני אין נראה שהרמב"ם יסמוך אדיוקים כי לא מראש בסתר ידבר הרמב"ם ושפתיו ברור מללו. וגם לדבריו היה לו לכתוב נתגייר וטבל שהרי הטבילה בודאי היתה לשום גירות. ואם כן למה אמר טבל ונתגייר ולפי דברי מעל' שמה שמקבל עליו ליכנס לדת ישראל הוא קבלת המצות. אם כן מ"מ לעולם לא בעינן לעיכובא הטבילה בפני שלשה דכיון שאומר שמבקש לטבול לשם גירות לדברי מעל' הוא קבלת המצות וא"כ מאי קאמר טבל ונתגייר. גם בדין י"ז כתב הואיל ומל וטבל בפני שלשה הרי זה גר משמע דלא סגי בלא שלשה לטבילה אף שטובל לשם גירות. ולדברי מעל' סגי באומר לשם גירות לחוד שדעתו ליכנס לדת ישראל הוא קבלת המצות על דעת מעל' ובלשון הרמב"ם נראה שהוא כפשוטו דלא תימא דוקא בטבל בפני עצמו שלא היה דעתו לשם גירות גמורה. או שאינו בקי בענין גירות. ולזה איכפל לאשמעינן טבל ונתגייר אף שבינו לבין עצמו היה ענין גירות גמור והיינו שכבר הוא בקי ויודע בענין גירות ועשיית המצות ולא היה חסר מן הגירות רק שלשה מכל מקום לא הוה גר. ובענין מה שכתבתי ליישב דברי הרמב"ם דקשה לדבריו איך יפרש הך עובדא דעבדיה דרבי חייא בר רב אמי אטבלה לכותית לשם אנתתא ואמר יכילנא לאכשורי בה ובברתא בה כו' מי לא טבלה לנדתה בודאי פשט הלשון מורה דבהך דטבלה לנדות עולה לגירות. אך מכל מקום מדברי הרמב"ם לא משמע שעל ידי הנהגה בדת יהודית יהי' עולה לגירות. ואם באנו ליישב ע"פ פשוטו י"ל דאטבלה לשם אנתתא היה בפני שלשה הדיוטות אלא דמשמע ליה דגם טבילת הנדות עולה לטבילה דגירות כיון דע"י טבילת נדות מחזיקין שנתגייר כדת ודאי בטבל לנדות הוה כמו טבילה דגירות אבל ודאי תלתא הוו. והוכרח הרמב"ם לזה מגר דרבי יהודה דמוכת מכח הנהגת דת יהודית לא נעשה גר אם לא נתגייר מעיקרא כדינו. גם מהא דצריך להביא ראיה אף שמוחזק בדת יהודית משמע ליה דמ"מ לכתחילה לא מנסבינן ליה בת ישראל. ועוד אפשר לפרש בסוגיא ליישב תמיהת הרמב"ן די"ל דההיא דקרי ליה בר ארמאה נתגייר בקטנותו בפני ג' הדיוטות ולפי שלא גיירוהו הב"ד עלה בדעתם שאין הגירות כלום בהגדילו אפילו נתגיירו בב"ד יכולין למחות ופירשו התוס' דהגדילו בעינן שינהגו מנהג יהודית ועל זה אמר מי לא טבל לקריו וא"כ נהג מנהג יהודית א"כ הוה גר גמור לכי גדל. וגם בההיא כותית דאטבלה לשם אינתתא י"ל שטבלה בפני ג' והיתה קטנה רק שטבלה בפני ג' הדיוטות וקמ"ל דאף שלא נזדקקו ב"ד מומחה שבעיר לגיירה וגם לא הודיעוה המצות מ"מ הוה גר כיון דהדין דמטבילין אותו ע"ד ב"ד והטבילוה ב"ד הדיוטות נמי סגי. והך אינתתא י"ל שהיתה ג"כ קטנה ואמר יכילנא לאכשורי היינו אף שטבלה בפני ג' הדיוטות מ"מ על ידי טבילת נדות שתנהוג דת יהודית יגמור הגירות לגמרי. ולפ"ז אין ראיה נגד הרמב"ם דבטבל בפני שנים אין הגירות כלום

ז) ובענין מה שהוקשה למעל' על מ"ש התוס' והרא"ש דהוא שויא חתיכה דאיסורא דמאי שייך שויא תתיכה דאיסורא על הכותי ואצלה לא שייך איסור מאתר שהוא בחזקת ישראל. כבר השבתי למעל' ידידי נ"י דודאי י"ל בדבר שבידו נאמן כמו גבי אותו ואת בנו (בסימן ט"ז סעיף י"א) דהיכא דבידו נאמן אם כן כשאומר לאשה שהוא כותי אסורה להנשא לו. וגם מה שאמרתי שהבנים שיוליד אחר כך הם בחזקת בני כותים כיון שאמר כן קודם שהולידם. וכבר הודעתי לו בהיותינו יחדיו במושב זקנים חכמי הדור שנמצא בזה פלוגתא. והנה מהר"ש ביש"ש ליבמות (סימן מ"ח) כ' בפשיטות דבנים שיוליד אח"כ הם בחזקת כותים ע"פ דבריו ואם כן ודאי אין ישראלית רשאי לישא אותו מאחר שלא נחזיק הבנים בני ישראל כי אם ילדי כותים ואף דהולד כשר מ"מ לא יהיה בנו ליורשו ולפוטרה מן היבום וכמה קלקולים שיש לחוש בזה. וא"כ אין רשאי לישא ישראלית