משיבת נפש חלק ב רעג

ברי"ף דה"ל לתרוצי התם לענין שיהיה גר מיד. גם אני פירשתי כך הלשון דודאי י"ל דבדיעבד הוה גר לענין דלא פסלינן ליה. דודאי אי הוה סמכינן על זה להכשירו לגמרי כשינהוג דת יהודית לא היינו צריכין שלשה דוקא דממילא כיון שמתגייר ינהוג בדת יהודית ויוגמר הגירות. אבל כיון דלכתחילה לא סמכינן ע"ז שפיר קאמר צריך שלשה ובודאי אילו היה מספיק להרי"ף די"ל דצריך שלשה לענין שיהיה גר מיד לא היה התחלה לקושית הרי"ף דהא אמרינן טבל ועלה הרי הוא כישראל גמור אפי' אי הדר כו' אף אם עדיין לא טבל לקריו אלא ודאי לא הספיק להרי"ף דלא משמע ליה צריך ג' לענין זה דוקא משמע דלא סגי בלאו הכי ואינו גר גמור בלי שלשה אפילו ינהוג מעצמו בדת יהודית זמן רב וע"ז חילק הרי"ף כיון דלכתחילה לא מנסבינן ליה ממילא אין הגירות נגמר בלי ג'

ג) ד' מה שתמה בלשון לדבריך כותי אתה שאינו מתישב לפי תירוצי דקדוק קלוש הוא שהרי לדברי הרי"ף לכתחילה לא מנסבינן ליה בת ישראל. רק שאין פוסלין הבן אם כן לכתחילה הוא כותי ויצדק לשון כותי אף שהכוונה עיקרית על שעת הריון הבנים. ובלאו הכי אטו הקושיא על הגר ששאל שאין אנו אחראין אם חכם אם סכל היה והיה סבור שאין גירות מועיל בינו לבין עצמו. ועיקר הקושיא היינו דר' יהודה אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן על בניך ומאחר שכבר היה לו בנים הרי הוחזק בדת יהודית. ובלא"ה לא פסלינן לבריה. וזה אינו קושיא רק אם אין מציאות שיופסלו הבנים. אך כפמש"ל שהבן שהוליד בטרם הוחזק באמת פסול וזהו ודאי ענין אמיתי אפילו נקח הענין כפשוטו צריך עכ"פ טבילה לקריו ואם הוליד בן בטרם נהג שום מנהג ודאי אינו גר. וא"כ רבי יהודה לא בא אלא להוציא מלבו מצד הפסול שבא לפסול הבנים ופסול הבנים אי אפשר אם לא שיחזיק עצמו לכותי. וא"כ הקשה ליה לדבריך שאתה רוצה לפסול את בניך בע"כ תאמר שכותי אתה באיזה צד שיהיה וא"כ פסול הוא. וא"כ בניך ממה נפשך כשרים אם הולידם אתר חזקה הרי כשרים בלאו הכי. ואם הוא באופן שבשעת לידת הבנים היה כותי הרי פסול הוא. ותו חזינא תיוהא בדברי מעל' אמאי לא יהיה נאמן דעכשיו הוא גר גמור מדאורייתא ואין זה ענין לתחילתו וסופו בכשרות עכ"ל ובמח"כ שזה אינו דהא אמרינן בגמרא כן על קושית יכיר דנאמן לומר זה בני בן גרושה כו' וזהו דוקא בישראל שהולד הולך אחר אביו. אבל בגר שנתגייר שאינו בנו כלל כשהורתו שלא בקדושה ולא מהימן נמי עליו וזה ברור ופשוט

ה' מה שתפס עלי מ"ש נ"מ לחליצה דהא בעינן שיהיה אביו ואמו מישראל אמת הוא כי לפום רהיטא לא ביארתי היטב וי"ל דנ"מ דלא פסלינן לבריה היינו לבן שיוליד זה הבן מאחר דאביו ישראל גמור הוא

ד) ו' עוד בא בדברי מעל' דהתוספו' סוברין להך תירוצא שכתבו דשלשה דבעינן היינו לקבלת המצות ודלא כמ"ש במכתבי דכונת התוס' הוא לכתחילה. ומעכ"ת תמה על דברי דא"כ ל"ל להתוס' לפרש שהוא לקבלת הנוצות היה להם לתרץ בפשיטות דהתם לכתחילה והכא בדיעבד ולמה חילקו בין קבלות המצות לטבילה ובאמת בהיות שזה שנים אשר כתבתי תשובתי כאשר היא. וכאשר באתי היום על העיון גם בעיני יפלא איך פירשתי כן כוונת התוס'. וגם עתה ראיתי שמצידו נמי תברא דהא התוס' כתבו אע"ג דאמרינן לקמן ושני ת"ח עומדין בחוץ היינו לכתחילה דעדיף טפי. וא"כ יגדל נא התימה איך יתכן שגם לענין קבלת המצות דוקא לכתחילה בעי ג' דא"כ מה חילוק בין קבלת המצות לטבילה. ובאמת אם נפרש דלעיכובא בעינן ג' לקבלת המצות א"כ קשה דאכתי לא מיתרצא הך דעבדיה דרבי חייא. הגם שהמרדכי דחק שהיתה שם קבלת מצות בפני ב"ד קשה לכוון כן בכוונת התוס' דא"כ היה להם לבאר זאת. ובפרט שבדיבור הקדום עסוקין באותו ענין בפירוש הך דאטבלה לאיזה צורך שהיה צריך להטבילה דוקא והיה להם לבאר שכבר קיבלה ועיקר חסר. ולכן אני אומר שבודאי כוונת התוס' כמו שאמרתי אלא שלא יצאתי ידי חובת ביאור בתשובתי הקדומה. והנני מבאר עתה דודאי ס"ל להתוס' צריך ג' משמע דיעבד דהא טעמו בצידו משפט כתיב ביה וב' שדנו אין דיניהן דין אלא דהתוס' ס"ל דכיון דאמרינן גר שבא להתגייר מודיעין אותו מצות כו' קיבל מלין אותו מיד וס"ל דלהך קבלה צריך שלשה היינו שאין הב"ד מזדקקין לגיירו אם אין מקבל עליו תחילה עול מצות וצריך לקבל בפני ב"ד של שלשה דוקא דאל"כ אין מקבלין אותו לגר כלל וקבלה זו צריך להיות דוקא בפני שלשה ואם קיבל בפני שנים לא מהני לקבלו לגר לכתחילה ע"פ הב"ד. אבל אם טבל בפני עצמו י"ל דמ"מ הוה גר. ובהכי ניחא דבעכו"ם (דף ג') אמרינן כולם גרים גרורים ופרש"י דאין מקבלן דמשום גדולתן של ישראל קעבדי. ולהכי צריך דוקא ב"ד לקבלת מצות דבזה יבחן לבבו אם נאמן הוא לאלקים דאינו עושה בשביל איזה סיבה. ולזה בעינן שלשה לעיכובא אבל בדיעבד שפיר הוה גר. ומעתה תו לא קשיא דהיה להם להתוס' לתרץ דהתם לכתחילה דצריך ודאי משמע אפילו בדיעבד והיינו לענין שאם לא קיבל בפני ג' אין מקבלין אותו וצריך לקבל בפני ג' פעם אחרת. אבל לענין הגירות אם נתגייר בינו לבין עצמו נמי י"ל דמהני שפיר. ומה שהוקשה לו על לשון חד נמי כשר לפמ"ש דהא אפילו בינו לבין עצמו כשר. אין זה דיוק כלל. דהא אמרו ע"א נאמן באיסורין ואפי' בע"ד עצמו בכלל. וגם פשיטא שצריך עכ"פ עדות א' על הטביל'. שהרי גם באשה נדה צריכה גדולה לעמוד ולראות אם טבלה שפיר. ובזו מיושב נמי הך דקדושין דאינו בידו כיון דאי לא מזדקקי ליה תלתא אין לגיירו לכתחילה. ממילא שום א' לא יזדקק לו אפילו לראות הטבילה אם היא נכונה וא"כ לאו בידו הוא. והפירוש שפירש מעלתו בדברי התוספות דחד נמי כשר היינו למ"ד חד כשר לדיני ממונות לא נהירא כלל שהרי התוס' כתבו להיפך בפשיטו' דלענין גירות חד אינו כשר. ומה זה שהניחו בתימא. ולכן הדבר ברור כמ"ש

ה) ומה שביקש ליישב קושייתי על הש"ע שסותר א"ע דבסעי' ג' כתב דקבלת המצות מעכב. ובסי"ב העתיק דברי הרמב"ם דגר שמל וטבל בפני ג' הדיוטות אפי' לא הודיעוהו שכר המצות הרי זה גר. ומעל' ביקש לחלק בין קבלת המצות להודעת המצות ואין זה נראה בעיני שהרי בכל מקום שהוזכר קבלה הוזכר הודעה מקודם וכמו שכתוב בסעיף ב' כשבא להתגייר כו' ועל זה מסיים קיבל מלין אותו מיד. וכן הוא מפורש בש"ס. וגם בסעיף ג' כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהא בג' כו' חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה הרי בסעיף זה לא נזכר שום קבלה כי אם זאת שהזכיר להודיעו המצות וע"ז סיים דזהו המעכב בדיעבד. ובאמת כי במ"מ שכתב פשוט שאין הודעת המצות מעכב. ובדין ט' העתיק לשון הרמב"ן שכתב אבל אי קיבל עליו בפני ג' למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינן והלך ומל וטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר דלא פסלינן לזרעיה עכ"ל ונראה דהמ"מ ס"ל כיון דעיקר הוכחת הרמב"ן מגר דר' יהודה וגם מהך דקדושין ס"ל דאינו מוכח רק שצריך שיקבל להתגייר בפני ג' אבל הודעת המצות משמע ליה שאינו מעכב. ומה שהזכיר הרמב"ן הודעת המצות לאו לעיכובא הוא אבל בש"ע שכתב בהדיא קבלת המצות מאן ספין לחדש ולומר שכוון בעל הש"ע לקבלה שלא נזכר שים רמז לה ואין דרך רבינו בש"ע להמציא חדשות שלא נזכרו בראשונים. ולא מצינו בגמרא ופוסקים קבלת המצות כי אם באופן שמבואר בסעי' ב' והמ"מ ס"ל באמת דלא בעינן קבלת המצות רק קבלת הגירות וגם לשון הרמב"ן שכתב והודיעוהו מקצת מצות כדינן משמע דהודעת המצות נמי הוא מעכב. ואפשר דמשמע ליה