משיבת נפש חלק ב רעב

דכתב רחמנא משפט דבעי ב"ד גלי לן רחמנא דלא נילף מהתם אבל בעלמא יש לומר דדנין. ומלבד זאת יש לומר טובא דטעמא דבעי בית דין הוא לדעת שכוונתם רצויה וזה שייך אם עושה כן מדעת עצמו. אבל התם היו מצווים בכך מפי הגבורה ע"כ לא בעי בית דין. ומכל שכן החם שהש"י העיד עליהם מי יתן והיה לבבם זה וכו' ע"כ אין ראיה מהתם כלל. והדרינן לשיטת רוב הפוסקים רבותינו ז"ל דבעי שלשה דוקא לעיכובא. ומה שחשש מעכת"ה אולי בדרך סיבובה באתה באיזה מקום לפני ב"ד והרבחה דברים לומר שרצונה להתגייר. לפום רהיטא היה נ"ל דאם אין כוונת הב"ד היה אז להזדקק לגירותה אין עליהם שם ב"ד כלל לענין זה דאמירתה שאמרה שרצונה לגיירה אין זה קבלת המצות רק אם מזדקקים אז להתגיירה זולת אם אמרה הוו יודעין שאני מקבל לפניכם עול מצות. אעפ"כ אילו היינו יודעין שהיתה פ"א לפני ב"ד היה הדבר צריך עיון. אבל למיחש כולי האי ואולי נלע"ד הקלושה דאין לחוש בכך. ועוד חזון למועד כי לעת עתה אינני מופנה ואי אפשר ללין בעמק העיון כמו שצריך לנשוא חמור כזה איסור א"א. עוד נפל ברעיוני דיש מקום עיון לפמש"כ הרמ"א באה"ע (סימן מ"ו) דלדידן לא מבטלין קלא ואפשר דבענין זה לכ"ע לא מבטלין כיון דהקדושין היו אמת רק שבאנו לבטל מטעם אחר וצריך לי עיון לפום רהיטא. ולעת עתה בלתי אפשר ליקח מועד לזה. גם אין הדבר נחוץ כ"כ על שעה חדא. ע"כ אמרתי להניח אי"ה עד אחר חג הפסח הבע"ל וה' הטוב יגמור בעדי ויצילני משגיאות. ויוריני מתורתו נפלאות **(ע"כ הוא תשובת הגאון בעל חמדת שלמה זצ"ל:)**

תשובה בהיות שחלף ועבר זמן רב אשר השיגני התשובה ממעלתו על דברי אודות הגיורת ולהיות שלא היה לי פנאי ואין הדבר נחוץ. נשארה תשובתו אצלי ולא העלתי על ספר ובהיותי מחפש באמתתות תשובות שאלותי אשר נשאלתי עליהם. והשיבותי כיד ד' הטובה עלי. שמתי לבי לתשובתו דמעל'. אמרתי אעלה על ספר מה שיש בידי להשיב על דברי מעלתו ומכל חלונותיו אשר השיב עלי כמבואר במכתבו

א) הנה בתחילה פתח מעל' ידידי שיחיה במ"ש ליישב קושית הרמב"ן על הרי"ף דסובר דבדיעבד לא צריך ג' והא דגר צריך שלשה היינו לכתחילה. והקשה עליו הרמב"ן מהך דאמר בקידושין דגר לאו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. וכתבתי דמסתמא נתכוין לגירות גמור. ומעל' ידידי שיחיה כתב שתי תשובות לדחות דברי חדא דכיון דבדיעבד הוה גר בינו לבין עצמו בהכרח צריכין להזדקק לו וחיוב על כל ב"ד. ועוד השיב דלא מקרי דשלב"ל כיון דבידו לקדשה עכ"פ. ואני אומר משום הא לא חברא דודאי אילו קדשה בתר שטבל בינו לבין עצמו והיה לו דין גר בדיעבד אז הי' חיוב להזדקק לו וגם היה בידו לקדשה עכשיו כדברי מעלתו. אבל שם ודאי מיירי שעדיין לא היה לו שום גירוח וקידשה לאחר שיתגייר. ומבואר בסוגיא שם דמותיב מזה אהא דאמר פירות ערוגה זו כו' כמבואר בגמרא ואמר לו רבי יוחנן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה וע"ז מותיב ליה מגר דהוא בידו. הרי שעלה בדעתו דאף שהוא בידו מ"מ דשלב"ל הוא. וע"ז השיב כיון דצריך שלשה לאו בידו מקרי ואם כן אפי' יהיבנא למעלתו סברא דאחר שטבל בינו לבין עצמו אין דוחין אותו ומזדקקין לו מ"מ כיון דלכתחילה אין לו לטבול בינו לבין עצמו שיהיה כחמר גמל לא כותי ולא ישראל גמור. ואין התנאי מתקיים בגירות שבינו לבין עצמו תו לא מקרי בידו דשיתגייר שלא כדת הראוי זה לא מקרי בידו כלל. ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תקדש דבידו לקדשה עכשיו בלי שום עשיית מעשה מתקיים הדבר ההוא. אבל כאן כיון דהשתא לאו בר קדושין הוא כלל ולא מצי למעבד באופן שיהיה תנאו מקויים לא מיחשב בידו אף שלא יהיה רק לכתחילה. ותדע אטו נימא אם מקדש אשת איש לאחר שימות בעלה ובעלה הוא טריפה או שקידש אחותה ואשתו היא טריפה שאינה חיה אטו נימא דמיחשב בידו כיון דטריפה היא. הרי לא מצינו חולק בזה. אלא ודאי כיון דהשתא לאו בת קדושין היא כלל ולכתחילה לאו בידו הוא להורגה תו לא מקרי בידו. א"כ גם בנ"ד י"ל כיון דלכתחילה לאו בידו הוא להתגייר בינו לבין עצמו כדין הגירות והשתא לאו בר קדושין הוא תו לא מקרי בידו כלל. ואפשר יש להסתפק למ"ד טריפה אינה חיה אם אחותה מתקדשת מאחר דזמן ממילא אתי לפי מה שנסתפק במ"ל עיין ספרי המודפס (סימן כ"ז). הן אמת כי יש לדקדק ממאי דפריך אהא דנותן פרוטה לשפחתו נימא בידו לשחררה הא י"ל כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ עביד איסורא בשחרורה וא"כ לא מקרי בידו. ויש ליישב דלא מיירי מזה ומיירי בענין שיכול לשחררה כגון שנוהגין בה מנהג הפקר. וגם כמה פוסקים חלקו בעשה הדבר לתועלת עצמו אין בו עשה א"כ גם מהא לא תברא. גם מדברי התוס' שהקשו הא גם עבד צריך קבלת מצות הם נגד סברת מעל' דפשיטא ליה בעבד שמשתחרר בע"כ ודאי צריכין להזדקק לו לקבלת מצות שהרי נעשה ישראל אף שלא מרצונו אלא ודאי פשיטא להו להתוס' דמשום הכי לא מקרי בידו, ועוד נ"ל דודאי בינו לבין עצמו לאו בידו הוא דלא מהימן לאוסרה בקדושיו וע"כ צריך להביא עדים על כך וא"כ י"ל גם בעדים דלא מזדקקי ליה אלא דאי לא הוה צריך תלתא שפיר עדים מצויים הם ומאן דהוי מצי לאזדקוקי ליה שיהיה לו עדים. אבל כיון שהדין שצריך שלשה א"כ גם עדים לא יזדקקו לו שיהיה הגירות שלא כדת הראוי וא"כ לאו בידו מקרי כלל

ב) ב' מה שביקש להעמיס דברי הרמב"ן בדברי הרי"ף דהרי"ף דייק מדפריך הא אר"י גר צריך שלשה משמע דלכולהו מילתא בעינן שלשה וע"ז חילק דהיינו לכתחילה. על זה אני אומר כי בודאי מעל' משכן נפשיה בשביל הרמב"ן ובודאי גדול כבודו וקדושת תורתו של רבינו הרמב"ן. אך האמת שאין לכוון כלל דברי הרמב"ן ברי"ף שהרי הרמב"ן הוא שהמציא דבר חדש שלא נזכר כלל בגמרא ופוסקים הקדומים. ועיקר תירוצו שזה שאמרו עליו מי לא טבל כו' מיירי שכבר קיבל עליו עול מצות בפני ב"ד. וא"כ עיקר חסר מן ספר הרי"ף שלא ביאר מה שהוא עיקר התירוץ והדין היוצא ממנו ואיה ואיפוא הוזכר ברי"ף לחלק בין הא שצריך שלשה היינו לכתחילה ובין קבלת המצות שאמרו צריך שלשה אפי' לעיכובא ואדרבה להרמב"ן תקשי מאי פריך מגר צריך שלשה על הא דאמרינן התם אהך דשני ת"ח הא אר"י גר צריך שלשה הא התם כבר קיבל המצות. וצ"ל להרמב"ן דמקשה בהדרגה כיון דאיכא מידי דצריך בדיעבד ממילא אין להקל בשום מילתא לכתחילה אף אם קיבל כבר בב"ד. אבל דברי רבי יוחנן שאמר צריך שלשה אין להם מובנים הפכיים דלענין קבלת מצות הוא לעיכובא ולענין הטבילה לא יהיה רק לכתחילה הא ודאי ליתא וא"כ הרי"ף ודאי דקשיא ליה היינו דר' יוחנן אמר לפי שיטת הרמב"ן אפילו בדיעבד צריך שלשה. וא"כ היה לו לבאר דמיירי לקבלת המצות דוקא. אלא פשיטא שאין לכוון דברים אלו ברי"ף ובתירוצו בשום פנים

ג' ומ"ש על מ"ש ליישב לשון הרי"ף שתמכחי יסודותי על דקדוק הלשון ידע מעל' כי מעולם אין דרכי לבנות בנין קבוע על יסוד רעוע דודאי דקדוק קלוש הוא ואין להעמיד עליו יסוד אך עוצם הקושיא היא המכרחת לחדש סברות שונות לדחותה. ובהיות הדבר נכון מעצמותו גם דקדוק הלשון מסייע ויורה אמיתותו. אבל מ"ש שגם זה לא יועיל להעמיד