משיבת נפש חלק ב רעא

דממ"נ אי משפט לא הוי דרשה גמורה אפילו בינו לבין עצמו כשר רק עדים צריך כמש"כ הש"ך ומה זה שסיימו אפילו חד כשר. אמנם לענ"ד נראה פשוט דכוונתם למש"כ התוס' אפי' למ"ד בסנהדרין דמדאורייתא חד נמי כשר מ"מ אין דרך נשים להביא איש עמהם מ"מ נראה דאיכא למימר בחד נמי כשר וע"ז קשה קושייתם. וכן התוס' בקדושין כתבו בזה דאיכא למימר דחד נמי כשר. וכן איתא במרדכי תירוץ זה. וע"ז הקשו שפיר. ובאמת היה נראה ליישב קושיתם די"ל היכא דבעי תורת ב"ד היינו לאלומי מילתא צריך שג"כ שהוא יהיה יודע שיש שם ב"ד דאטו אם א' הודה בינו לבינו והב"ד שומעים מבחוץ אטו הוי הודאה לפני ב"ד. זה לא ניתן להאמר והאריכות בזה הוא למותר ע"כ איכא לאשכוחי שטבל בינו לבין עצמו ולא היה יודע שיש אנשים מבחוץ וע"כ אין עליהם שם ב"ד רק עדים. כך היה נ"ל פשוט ליישב קושית התוס'. אמנם י"ל דכוונת התוס' הוא כך. דהתוס' הקדימו יש לך עדים פי' שנתגיירת בינך לבין עצמך וצ"ל כוונתם ומאי באו לשלול בפירושם. ונראה פשוט דלכאורה הו"מ לפרש יש לך עדים שהיית כותי דכיון שהיו עדים שהיה כותי א"כ צריך להביא עדים שנתגייר ואפילו לר"י דבח"ל א"צ לה"ר מ"מ היכא דהוא אומר ג"כ שלא נתגייר פשיטא שנאמן כך הו"מ לפרושי רק דלהתוס' לא משמע לפרושי הכי דאמר ליה יש לך עדים משמע שהיה שואלו ע"ד שאומר אם יש לו עדים. דאל"כ ה"ל לפרש וע"כ ממילא אין לפרש שכוונתו היה אם נתגייר באופן הנ"ל דא"כ היה לו לפרש כוונתו או שהיה לו לשואלו באמת אם יש לו עדים שהוא כותי. ולפ"ז נסתר ג"כ תירוץ דמעכת"ה על קושית התוס'. ובזה היה נ"ל ליישב פסק הש"ע שכתב דלהרי"ף והר"מ לא מנסבינן ליה. ואח"כ הביא פירוש הר"מ כמש"כ הה"מ דלדעתו הפי' דמחזקינן ליה שנתגייר מסתמא לפני ב"ד של שלשה כמש"כ ג"כ מעכ"ת על הש"ע. וגם על הה"מ קשה מהאי עבדא דאטבליה להאי כותית דפשיטא דלישנא משמע שהיה ידוע שלא היה שם גירות. והנה מש"כ רו"מ ליישב דתליא בברירה לבבי לא כן ידמה. דלדעתי אין זה ענין לברירה. רק די"ל דתליא בהוכיח סופו על תחילתו ואיני רוצה להאריך בזה לעת עתה בפרט שמעכ"ת נדחק הרבה בפירוש הגמרא יותר מדאי סכינא חריפא מפסקי לקראי בין דר"א לר' יהושע ב"ל

ד) עוד בא בד"ק להקשות על הש"ע שסותר עצמו שהעתיק לשון הר"מ דמשמע דא"צ לקבלת מצות כלל מדכ' גר שמל וטבל ולא הודיעו לו המצות וכו' ובתחילה כתב דלקבלת המצות צריך שלשה. והנה הה"מ כתב על לשון הר"מ פשוט שאין הודעת המצות מעכב. ובתחילה העתיק שיטת הרמב"ן א"כ יפול הקושיא ג"כ על הה"מ. אמנם נראה לענ"ד פשוט וברור דאין כאן קושיא כלל דקבלת המצות הוא שמקבל עליו בסתם לכנוס בדת ישראל ולעשות ככל התורה והמצוה והודעת המצוה הוא שיודיעו לו איכות וחומרא כמ"ש בתחילה אכלת חלב כו' חללת שבת אי אתה נסקל ע"ז כתב שפיר שאין הודעת המצות מעכב. ורבי' הגדול בשולחנו הטהור ביאר להפי' הודעת המצות שכרן ועונשן. אבל לעולם קבלת המצות דהיינו שרוצה לכנוס בדת יהודית פשיטא דצריך שלשה כנ"ל פשוט וברור שהודעת המצות וקבלת המצות תרי ענינים הם

ועתה נ"ל דיש מקום ליישב פסקי הש"ע מה שהסכים תחלה דעת הר"מ להרי"ף ואחר כך הביא דברי הר"מ דמשמע דמחזקינן ליה שטבל בפני בית דין של שלשה, וליישב הקושיא הנ"ל י"ל הא דכתב הר"מ אם הוחזק לישראל א"צ עדים רק כיון שרואין שטובל לקריו ועושה כל המצות הוא בחזקת גירי צדק וא"צ לראיה י"ל שיצא לו זה מהא דקאמר ליה ר"י יש לך עדים וס"ל ג"כ כפי' התוס' דלישנא משמע יש לך עדים שנתגיירת בינך לבין עצמך וקשה למה לא שאלו אם יש לו עדים שהיה כותי דהא אילו היה לו עדים שהיה כותי היו גם בניו כותים. ואף לאחר שהשיבו אין לי עדים. היה לו לשואלו נהי שאין לו עדים על אופן הגירות מ"מ יוכל להיות שהיה לו עדים שהיה כותי. ע"כ הוכיח הר"מ דכיון שרואין שנוהג דת יהודית הוא בחזקת גר צדק וע"כ לא היה מועיל רק עדות שנתגייר בינו לבין עצמו לפסול בניו וא"כ מוכח שפיר דינו של הר"מ וכיון דאין לו ראיה רק דהגירות מהני בדיעבד החמיר הר"מ דלכתחילה חוששין לו עד שיטבול בפנינו. ולפ"ז י"ל בהא דמי לא טבלה לנדתה ולקריו מפרש ג"כ כפי' הרי"ף. ובדין ז' כתב הר"מ טבל בינו לב"ע ונתגייר בינו לב"ע ואפילו בפני שנים. והנה לשון גר נ"ל דהוא על יציאתו מדתו והכניסתו לדת יהודית דע"ז נופל לשון גר. והר"מ כתב טבל ונתגייר. מלשון זה נראה דוקא היכא דשניהם היה בינו לבין עצמו או בפני שנים הוא דלא מהני. אבל היכא דהיה רק אחד בפני שנים דהיינו הטבילה וקבלת המצות היה בפני שלשה או איפכא דקבלת המצות היה בפני שנים והטבילה היה בפני שלשה מהני. והנה אם הטבילה היה בפני שלשה היינו שטבלה עצמה לשם גירות דהיינו לכנוס לדת ישראל אם כן הוי קבלת המצות דאין הודעת המצות מעכב וכמש"כ לעיל רק הטבילה כתב הר"מ להדיא דצריך שלשה. וליכא למימר דס"ל לעיכובא בעי שלשה דא"כ היה לו לכתוב רק טבל בינו לב"ע ולמה קאמר טבל ונתגייר וליכא למימר דהוי וי"ו המחלקת דטבל לחוד לשם גירות בפני שלשה ודאי מהני דכיון דטבלה לשם גירות הוי ממילא קבלות המצות כיון דא"צ הודעת המצות. ע"כ מוכח דטבל מהני בדיעבד בפני שנים. ונהי שלא נתבאר בדברי הר"מ אי לא מנסבינן ליה או דהוי רק לכתחילה. מ"מ ילמוד סתום מהמפורש בדברי הרי"ף רבו דאם היה חולק עליו היה לו לבאר. גם קצת סעד לזה ממש"כ בדין ט' דהיכא דלא הוי גירות גמור לא מנסבינן ליה. כן נ"ל בעזה"י נכון לקיים פסק הש"ע שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה

ועפ"י הסברא שכתבתי לעיל נכונים דברי הב"ח בישוב הטור שכתב דבעי עדים על הטבילה והרא"ש כתב דאין דרך נשים להביא איש עמהם דודאי לענין זה מהני דבר הידוע לכל שהיא כמו עדים. אבל דליהוי ב"ד י"ל שפיר דלא מהני דס"ס לא אלים מילתא. וכמו דאיתא בב"ק (ע"ד:) והא ר"י אב"ד הוא חוץ לב"ד הוי ועיין ברש"י דכיון דלא היה במושב ב"ד אין עליו שם ב"ד ה"ה נמי לענין זה י"ל דלא הוי ע"ז תורת ב"ד רק אם מקבלת המצות בפני שלשה ממש. אבל לענין דליהוי כמו עדות י"ל דכ"ע מודים דמהני. ואפילו לפי' הר"מ שכתב דדבר הידוע לכל הוי כמו ב"ד. י"ל לחלק ג"כ בין טבילה לקבלת המצות דבטבילה ל"ה רק מעשה בעלמא י"ל דהוי כאילו הב"ד היו שם. משא"כ מאי דתלוי בקבלת הלב לדעת אם עושה הדבר בלב שלם צריך להיות דוקא בפני ב"ד ממש. אמנם באמת נראה שכל הפוסקים לא ס"ל כתירוץ זה וכמבואר בדבריהם

ה) העולה **(מכאן עד סוף התשובה לא נדפס בספר חמדת שלמה הנ"ל.)** מזה דלכל הפוסקים צריך קבלת המצות או הכנסה לדת יהודית כפי' מה שביאר הרמב"ם שלשה דוקא. זהו עיקר גיורת. ומ"ש מעכ"ת קצת סעד דדבר הידוע לכל הוי כמו ב"ד ממה שנכנסו אבותינו לברית וכי מאז עדיין לא היה תורת ב"ד. וגם הלא מצינו שהי' להם תורת ב"ד במצרים לענין קידוש החודש כדדרשינן מהחודש הזה לכם. ת"ל בהשקפה הראשונה עמדתי על ראיה זו. אמנם יש לדחות דהתם היה לא אפשר. ומ"ש מעכת"ה דא"כ קשיא לר"י דס"ל טבילה לחוד סגי וס"ל דנין אפשר משא"א מאי איכא למימר. איני רואה סתירה מזה דכיון