משיבת נפש חלק ב רע

לשון הטור וש"ע אף אנן נימא דשנים דוקא והכא לא הוי רק נשים וא"כ גם לדעת הרי"ף אין לחוש אם לא טבלה רק טבילה ראשונה. ולדעת הרמב"ם נמי לא הוי גירות שלא בב"ד. וגם הרמב"ן והרשב"א ס"ל דבעינן שיהיה קבלת המצות בב"ד. וגם לדעת מרדכי ואביאסף וסמ"ק ונימוקי יוסף נמי לא הוה גירות. ודעת הטור וש"ע גם כן דקבלת המצות מעכב וא"כ נראה שאין לחוש לקדושין ולא נשאר אלא לחוש מה שהביאו התוס' והרא"ש דהיכא דידוע לכל כאילו עומדין שם דמי. וכבר כתבתי דהוה כאילו ב"ד עומדין שם ומשמע דהך טבילה הוה כידוע לכל כדמשמע מהך דעבדיה דר' חייא דטבלה לנשואין הך טבילה כאילו הוה ידוע לכל. אלא דנראה דמסקנת התוס' והרא"ש שלא התירו זה. ועוד לבי מהסס אולי בדרך סבובה כבר הציעה דברים בפני איזה ב"ד שדעתה להתגייר כדרך רבוי דברים והוי קצת קבלת מצות. וא"כ לדעת הרמב"ן ורשב"א וסייעתם הוי טבילה שאחר כך טבילה מעלייתא ע"כ קשה מאוד להתירה בלא גט ולגודל תומר הנושא צריך לי עוד ישוב. והאל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות

א) ראשית **(הוא תשובת הגאון בעל חמדת שלמה ונדפס בספרו בחלק יו"ד (סימן):)** אמריו ליישב קושית הרמב"ן על הרי"ף דכתב דהא דאמר ר"י גר צריך ג' היינו לכתחילה. והקשה הרמב"ן מהא דאמר בקדושין (ס"ב:) מי יימר דמזדקקי ליה תלתא וע"ז כתב מעכת"ה ידידי די"ל דמסתמא היה כוונתו על גירות גמור וע"ז שפיר אמרינן מי יימר וכו' ובאמת גם לי היה נראה כן בהשקפה ראשונה. אמנם אחר ההתבוננות נלע"ד דדברי הרמב"ן מוכרחים דנראה פשוט דהא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה ג' היינו בהתחלת גירות דאין חיוב מוטל על שום אדם להזדקק לו אף דהדין נותן אחרי שראינו שכוונתו רצויה שאין מרבין עליו ומקבלין אותו מיד כדי לקיים ותרא כי מתאמצת היא מכל מקום אין חיוב כל כך להזדקק קודם שיודעין בבירור שכוונתו רצויה וכדאמרינן דאי פריש נפרוש והרבה אמתלאות יש לפרוש מזה ע"כ שפיר אמרינן מי יימר. משא"כ אי נימא דאפי' נתגייר בינו לבין עצמו הוי גר גמור וישראל גמור לכל הענינים רק דלכתחילה ל"מ ליה וא"כ ודאי שאין רשאים לדחותו בשום פנים להיות חוזר לסורו כיון דהוי גר גמור רק מדרבנן צריך לטובלו. וא"כ פשיטא דהחיוב מוטל על כל ב"ד לטובלו להיות מותר לישא אשה ע"כ ל"ש מי יימר וע"כ הקשה הרמב"ן שפיר כנלע"ד ברור. ומלבד זאת נראה לפע"ד לפי מה דאמרינן בכתובות (נ"ט.) האומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה הואיל ובידו לקדשה מעכשיו. א"כ חזינן דהיכא דבידו לקדשה אע"פ דעכשיו שמוכר השדה הוי דשלב"ל אפ"ה ל"ה דשלב"ל כיון דבידו לקדשה. וא"כ לפ"ז נראה אפי' אי נימא דהגירות ע"י שלשה הוא דשלב"ל מ"מ כיון דבידו לקדשה לאחר שתתגייר בינה לב"ע וא"כ היכא דקדשה לאחר שתתגייר כדין מ"מ תו ל"ה דשב"ל כיון דס"ס יש בידו לקדשה ואיני רואה שום מקום לחלק בין אם בידו לקדשה מעכשיו ומתנה ע"ד שב"ל או שבידו לקדשו לאח"ז באופן דלא הוי דשב"ל רק שמקדשה בתנאי דהוי דבר שלא בא לעולם. ע"כ נלע"ד ראיית הרמב"ן דלקבלת המצות בעי שלשה לעכובא. והנה מה שכתוב מעכת"ה דלא נהלמו לו דברי הרי"ף ע"פ פי' הרמב"ן דקשיא ליה דלא היה צריך לחלק בין דיעבד לכתחילה רק דר"י מיירי לקבלת המצות והכא מיירי לענין טבילה. לענ"ד נראה דכוונת הרי"ף דמוכח דר"י מיירי מכל עניני גר דבעי ג' מדמקשה הגמרא לקמן שני ת"ת עומדים לה מבחוץ. והא אמר ר"י גר צריך שלשה א"כ מוכח דגמרא ס"ל דר"י מיירי לכולי מילי בעי שלשה. והתוס' הוכיחו להדיא מזה דבעי שלשה לטבילה דא"ל משום דמודיעין לה אז ג"כ קצת מצות וע"ז הקשה הגמ' דקשה דילמא כיון דכבר הודיעו לה תו לא צריך שלשה בשעת טבילה. ובאמת התוס' בקדושין תירצו כן דמשום הודעת המצות צריך שלשה. אמנם הכא לא משמע להתוס' כן. וכן י"ל כוונת הרי"ף וקיצר בלשון כדרכו

ב) ומ"ש מעכ"ת בישוב הרי"ף מקושי' הרמב"ן מעובדא דהאי גר דאתי לקמיה דר"י דמוכח דאף דיעבד לא מהני גירות בינו לב"ע. ותירץ דהתם מיירי לענין בנים הנולדים קודם שנתחזק בדת יהודית דעכ"פ בעי זמן מה להתחזק בד"י. ותמוך יסודתו על דקדוק לשון הגמרא לנידותה ולקריה. לא ידעתי מה הועיל בזה דס"ס קשיא מה הוצרך הרי"ף לחלק בין לכתחילה לדיעבד. הול"ל דר"י לענין שיהא תיכף גר ע"כ צריך שלשה דאלומי מילתא דב"ד. ולעולם אף בלא שלשה היכא דאתחזק מהני אף לכתחילה. ואי משום דמוכח מעובדא דגר דאתי לפני ר"י אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך. מוכת דלכתחילה לא מהני אתחזק מ"מ מה שהקשה מר"י לק"מ וא"כ יותר י"ל כמש"כ לעיל דס"ל דר"י מיירי לכל מילי כדמוכח מקושי' הגמ'. גם בלשון הרי"ף לא כתיב רק לנדתה ולקריו אף לפי גירסת הגמרא היה נ"ל דמש"ה נקט לשון רבים כיון דעכ"פ צריך עדים כדאיתא בש"ע וכ"כ הש"ך שם. ואם כן בשלמא בהרבה פעמים לא ימלט שלא יהיו רואין אותו טובל לקריו פ"א עכ"פ. וכן היא נכנסת למקום טבילה כדרך הנשים והוי כמו עדות שטבלה אבל בפעם אחת אולי לא ראו אותן עדים אז. על כן נקט לשון רבים דלא ימלט בהרבה פעמים שלא ראו עכ"פ פ"א. ומלבד זאת איני רואה להעלות בזה ארוכה לקושי' הרמב"ן דהא אמר ר"י לדבריך כותי אתה וכו'. ולשון זה א"א לפרש רק דעכשיו הוא כותי ואי נימא דהואיל ואיתחזק הוי מדאורייתא גר גמור א"כ למה קאמר ר"י כותי אתה. וגם למה לא יהא נאמן כיון דעכשיו הוא גר גמור מדאורייתא ואין זה ענין כלל לתחילתו וסופו בכשרות כיון דממילא אין כאן דין עדות גמורה. ע"כ אין לזוז לענ"ד מפירושן של ראשונים רבותינו ז"ל וכמש"כ הנימוקי יוסף להדיא דדעת הרי"ף שויא כדעת הראשונים דלקבלת המצות בעי שלשה. ומ"ש עוד בד"ק דמעכת"ה בישוב לשין הרי"ף לבריה דנ"מ לענין שיהא כשר לחליצה. תמהתי עליו דהלא בחליצה בעינן שיהא אביו ישראל ממש ולא גר וא"כ לזה כתב הרי"ף דלא פסלינן לבריה משום דאביו הוא גר הא בעי בישראל דוקא. והנה מדברי התוס' לתירוץ השני מבואר ג"כ דלקבלת המצות בעי שלשה לעיכובא. דאי הוי ס"ל דאף לקבלת המצות מהני דיעבד הו"ל לשנויי דהכא מיירי בדיעבד. אם לא דנדחוק ונימא דס"ל לאכשורי משמע דבדיעבד הוי גירות גמור ומנסבינן ליה בת ישראל וקשיא להו מגר דאתי לפני ר"י דאמר נאמן לפסול עצמך. אם כן מוכח דלכתחילה ל"מ להו וע"כ הוכרחו לחלק בין קבלת המצות לטבילה. והנה מלבד דזה הוא דוחק גדול לומר דמדאורייתא אין צריך כלל שלשה רק מדרבנן ואפילו הכי נחלק בין קבלת המצות לטבילה לומר דלכתחילה תרווייהו בעי שלשה ובדיעבד יש חילוק דבקבלת המצות לא מנסבינן ליה ובטבילה מנסבינן ליה הוא בתכלית הדוחק

ג) אמנם ראיתי במכתבו שרוצה לפרש בד"ת דאף לקבלת מצות לא בעי שלשה רק לכתחילה דס"ל דהכא ל"ה אף קבלת המצות בשלשה ולפ"ז לא הבנתי כלל מאי הוצרכו התוספות לחלק בין טבילה לקבלת מצות לחלקו דהכא בדיעבד והתם לכתחילה. ע"כ אי אפשר לפרש רק כפי' המרדכי דהכא היה קבלת המצות בשלשה. ומה שהביא למעכת"ה לפרש כך דקשיא ליה לשון התוס' לקמן שהקשו (תרמי') [תימא] למ"ד חד נמי כשר וקשה לו דהיכא מבואר זאת א"ו דסמכו אדלעיל. ולא ידעתי היאך יתפרש לפ"ז סיום דבריהם דבדיעבד אפילו חד נמי כשר הל"ל דבדיעבד אפילו בינו לב"ע כשר