משיבת נפש חלק ב רסט

דאמר שנתגייר בינו לבין עצמו מל ג"כ בינו לבין עצמו ומילה בכותי פסולה א"כ אינו גר ומשכחת לה שיש עדים שנימול כגון שנכנס ערל ויצא מהול ואינו גר כיון שלא נימול בישראל וצריך להטיף ממנו דם ברית כגר שנתגייר כשהוא מהול. אלא דר"י לשיטתיה דס"ל בעכו"ם (דף כ"ו) דמילה בכותי כשרה. מיהו י"ל כיון דבעי מילה לשמה י"ל דלא כשר רק כיון שישראל הנימול או אבי הבן עומד אצלו והוי כמו לשמה. משא"כ במל לבדו בינו לב"ע לא מהני אלא דר"י ס"ל דבטבילה לחוד נמי סגי וי"ל דשאל על הבנים שהוליד בטרם שטבל שהיה סבור שנעשה גר במילה לבדו דהכי ס"ל לר"י והשתא שמל שלא בפני ישראל הוה מילה שלא לשמה ולא הוי גר אף שנתכוון לגייר עצמו י"ל דלא מהני כוונתו כיון דעדיין הוא כותי. ומ"מ צריך ביאור אם כוונת התוס' ולקבלת עול מצות בעינן ג' וככה עיכובא הוא בעיקר הגירות א"כ תקשי מאי דקאמר מי לא טבלה לנדותה הא עבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה לשם אנתתא לא היה שם קבלת מצות כלל וע"כ התוספות מפרשים דלקבלת מצוה ומי לא בעינן שלשה אלא לכתחילה. וכן מוכח נמי מדהוקשה להם הך דיש לו עדים דבדיעבד חד נמי כשר והיכא מבואר זאת ובודאי סמכי אדלעיל ואם כן דלקבלת עול מצות בעינן ג' א"כ משכחת לה עדים שלא נתגייר בב"ד. כגון אותם אנשים שגיירוה שנים. אלא ע"כ התוס' סומכין על הך דלא טבלה לנדותה. ואם כן אפי' קבלת מצות נמי אינה מעכבת. והתוס' בקידושין שכתבו דדוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג'. נראה דהיינו נמי לכתחילה ומ"מ לא מקרי בידו דמסתמא לאחר שנתגייר כדין קאמר כדפרישית לעיל לדברי התוספות. וגם הרא"ש נמשך אחר דברי התוס' וביאר בקיצור פסקי הרא"ש שעשה הטור (סימן ל"א) וז"ל גר וגיורת שלא טבלו לשם גירות אלא הוא טובל לקריו והיא לנדותה עולה בהם לטבילת גירות אף על פי שהוא בלילה ובינו לבין עצמו אף על גב דלכתחילה צריכה להיות ביום ובפני ג' ומשיאין לו בת ישראל עכ"ל. הרי דבהדיא דאפילו בינו לב"ע מהני

ה) אלא דבטור כתב ז"ל מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו מל או טבל בפני שנים ובלילה אפילו לא טבל לשם גירות כו' ובאשה שטבלה לנדותה הוה גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובפני ג' עכ"ל. והנה סותר דברי עצמו ברמזים וקשה חדא דבעי שנים לטבילה. והתוספות והרא"ש כתבו דמסתמא לא היו שם בבית הטבילה של נשים. וגם מ"ש דקבלת המצות מעכבת קשה הא עבדיה דר' חייא בר אמי דאטבלה לההוא כותית לשם אתתא ולא לשם גירות. משמע שלא היה שם קבלת מצות כלל. מיהו זה קשה גם כן על דברי הרמב"ן שכתבתי לעיל. ובב"ח ביקש לפרש דברי הטור דנמשך אחר תירוץ תוס' כיון דידוע שהיא טבלה הוה כאילו עומדין שם וכאילו טבלה בב"ד של שלשה. ואין צריך לחלק לתירוץ זה דבעינן שלשה לקבלת מצות דוקא. ולכן נראה דקשיא ליה לטור גם כן מהך דר"י כו' וגם הא דמבואר בש"ס (מ"ז) דאם אמר גר אני צריך להביא ראיה משמע דצריך להביא עדים ומה יועיל מה שטבלה בינה לב"ע. ולכן ס"ל לטור דדוקא בהך דטבלה לנדותה דהחזיקה בדת ישראל והוחזקה בישראלית. הוה כאילו עדים מעידין שטבלה לנדותה דהא קיי"ל הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא דחזקה כעדים דמי. והך אתתא נמי שהוחזקה נדה וחזרה ונטהרה אמרינן מסתמא טהורה היא ממקור דמיה כשאר נשים ישראלית דהא בכל אשה גיורת אין ב"ד רואה הטבילה ממש רק שיושבים מבחוץ ואם כן אין עדים על הטבילה. אלא בכה"ג סמכינן אחזקה במה שידוע לנו שקיבלה דת יהודית ולכן ע"כ לא סמכינן בגמרא אהך דטבלה לנדותה אלא לזו שכבר הוחזקה בישראלית ונוהגת בדרכיהן הוי כמו שטבלה דחזקה כעדים דמי וכמו שאמרו דסוקלין על החזקות. אבל במי שלא הוחזק בישראל צריך עדים שטבל וכ"כ בפי' אלא שלא כתבו ביאור ישוב דברי הש"ס והט"ז והרא"ש שכתבו שאין דרך עדים לעמוד בבית טבילה. ולפמ"ש עיקר הוא מדין שאינה נאמן על עצמה. אבל בהוחזקה להתנהג בדת ישראל שפיר מהימנין לה אפילו בינה לבין עצמה דמסתמא טבלה. ולפי שלא נתבאר היטב עד היכן צריכה לנהוג דת יהודית שיהיה ראוי לסמוך על חזקתו הוצרך בטור עדים והך דמי לא טבל לקריו נמי מאחר שהוחזק בדת ישראל אמרינן מסתמא טבל לקריו דחזקה כעדים דמי. אלא דמ"ש דקבלת המצות מעכבת אפי' בדיעבד. כבר הוכחתי לעיל מדברי התוספות דס"ל דבדיעבד גם לקבלת מצות אין צריך שלשה לעיכובא רק לכתחילה. אך נראה שהטור והתוס' הניחו בקושיא הך דר"י ואביו הרא"ש ז"ל הביא להך דר"י להלכה ולכן ס"ל דקבלת המצות מעכב אפילו בדיעבד שצריך להיות ביום ובשלשה וצ"ל דעבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה להאי כותית שקיבלה בב"ד של שלשה וכ"כ המרדכי דהך דמי לא טבלה לנדותה היינו שקיבלה כבר בב"ד של שלשה אבל לא ידעה שצריכה לטבול לשם גירות. אם כן א"ש הך דר"י דאמר שנתגיירתי ביני לבין עצמי ולא קיבל בפני שלשה ולא הוי גר אפילו בדיעבד. וגם בש"ע נמשך אחרי דברי הטור וסתם כדבריו. אבל ברמב"ם (דין י"ז) כתב בהדיא דגר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. והש"ע הביאו בסוף סעיף י"ב ותימא איך סותר מ"ש בש"ע עצמו סע"ג כתב דקבלת המצות מעכב אם אינו ביום ובשלשה. ואין סברא לומר דבחדא סגי דבטבל בפני שלשה סגי בלי קבלת מצות ובטבל בלי ג' בעינן שיקבל עליו בפני ג' דממה נפשך אם מפרשינן משפט אטבילה אפילו בדיעבד מעכב. ואי מפרשינן ליה אקבלת מצות לא מהני כלל הטבילה בפני ג' דמשפט אקבלת מצות קאי וכ"ש לשיטת התוס' אם לא קיבל המצות שאינו גר כלל לפי שיטת הטור. ואם כן איך סתם בסוף כדעת הרמב"ם. וגם מ"ש ששתף דעת הרי"ף לדעת הרמב"ם וכתב שלדעת הרמב"ם והרי"ף אפילו בדיעבד שטבל מעכב ואסור בישראלית. מיהו אם נשא ישראלית והוליד בן ממנה לא פסלינן ליה. וכבר כתבתי דלדעת הרמב"ם ליתא ואינו גר כלל אם טבל בלא ב"ד שלשה הדיוטות

ו) זאת תורת העולה מתוך מה שכתבתי דלדעת הרי"ף נמי לא מהני בלי ב"ד כדמוכח מגר דר"י ולא נגמר הגירות כ"א אחר שתנהוג בדת יהודית. אלא דהרי"ף ס"ל דטבילת אחרות שטבלה אחר שכבר נהגה בדת יהודית סלקין לטבילת גירות. וקרוב לזה במרדכי בשם אביאסף וז"ל ודוקא שהיו רגילין לנהוג בדת יהודית בפרהסיא כמה טבילות נדה וקרי כו' עכ"ל. ביאור דבריו דהנהגה שע"פ מעשה הוה כאילו קיבלו בב"ד שתכלית קבלת המצות הוא מעשה. וכיון שכבר הוחזקו מעשה בפועל ולהחזיק בדת יהודית ועשיית המצות הוי כאילו קיבלו וזו אנו לומדין ממה שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה אם כן אי בעינן דוקא ב"ד אם כן איך יצאו כולם מחזקת בני נח בלי ב"ד שהרי כולם הוא שנכנסו לברית. ודוחק לומר כיון דדינים במרה איפקוד. כבר היה תורת ב"ד עליהם שכבר נצטוו בדינים דאם כן גם נתגייר בין בני נח יועיל כיון דנצטוו על הדינין. ואין לומר דאין דנין אפשר משאי אפשר. דאכתי לר"י דס"ל דסגי בטבילה לחוד ע"כ ס"ל דנין אפשר משאי אפשר א"כ איך אמר דבינו לב"ע אינו גר. אלא ודאי לא צריך ב"ד (כלל) [אלא] שיהיה גר מיד בטבל ועלה. אבל אם מתנהג אחר כך בדת ישראל בכשרות משיחזיק בדת ישראל הוי גר גמור. ועיין עכו"ם (ג':) דמעצמם באים ומתגיירים ונעשים גרים (גמורים) [גרורים] ונראה קצת דשם גרים עליהם. ולפי מה שכתוב היינו לאחר שנהגו בדת יהודית בשלימות אזי יתכן להיותם גירי אמת. ולפי זה הטור שכתב טבל בפני שנים ונמשך אחריו הש"ע. וכבר כתבתי דלא סגי בהכי וצריך שינהוג בדת יהודית. ומי שלבו נוקפו לחוש לפשט