משיבת נפש חלק ב רסח

שנתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר אף על פי שהוחזק ביהודית זמן רב עד שהיה לו בנים ובני בנים. וקושיא גדולה ועצומה היא

ב) ונראה לפע"ד ליישב דודאי בינו לבין עצמו אינו גר משמע אפילו בדיעבד היינו לענין שבהך יוחזק להיות גר כמו בגר שנתגייר כדין שמיד כשטבל יעשה קידושיו קידושין. ואם הדר ביה הוה כישראל מומר. מה שאין כן כשנתגייר שלא בב"ד לא סגי בהך טבילה לחוד עד שיתנהג כדת יהודית לגמרי וכאותה שאמרו פרק קמא דכתובות (דף י"א) בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד ואמר ר"י הגדילו יכולין למחות. ומסיק לכי גדלה ולא מיתתה שעה א' שוב אינה יכולה למחות. ולפירוש תוספות לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית. הרי מצינו שמנהג יהודית גומר הגירות והך נמי דטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הנהגת דת יהודית גומר הגירות ולא נגמר הגירות עד שינהג בדת יהודית ואין הבנים כשרים כ"א הנולדים לאחר שכבר נהגה מנהג דת יהודית. והגר שבא לפני ר"י הוליד קודם שנהג דת יהודית שצריך להיות מוחזק למחזיק בדת יהודית בחזקה גמורה ואפשר דבעינן שלשים יום כמו מי שהוחזק שמו בעיר. ועבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה להאי כותית לשם אנתתא לא הוחזקה בטבילה ראשונה כ"א בטבילות אחרות שטבלה אח"כ והוחזקה להחזיק דת יהודית. והא דקאמר מי לא טבלה לנדותה היינו להורות שטבלה כמה פעמים ולכן נקט נדותה ולא נדתה. להורות שטבלה כמה פעמים רבות. ולכן מבואר ברמב"ם (פי"ג ה"ט מא"ב) שתפריש תרומה מעיסתה ותנהג בדת יהודית ככל בנות ישראל. ונקט בגמרא נדות שהוא דבר שבינה לבין עצמה בנאמנות שלה. ולכן עי"ז נעשית גיורת גמורה. ובדרך זה יש לפרש דברי הרי"ף דהא דגר צריך שלשה היינו משום דלכתחילה לא סמכינן שיגמור גירות ע"י הנהגת דת יהודית ולכן צריך שלשה דמאחר שמקבל עליו בב"ד וטבל בודאי גר צדק הוא. אבל אהנהגת דת יהודית לא סמכינן לכתחילה. ולפי זה מיושב נמי הך דקדושין דגר לאו בידו הוא. היינו משום שלא נגמר הגירות בינו לבין עצמו עד שיוחזק אצל שכיניו בדת יהודית ואי לא מזדקקינן ליה להשגיח עליו אם מתנהג בדת יהודית ככל גרי צדק לאו גר הוא. ואפילו נימא דבהנהגת דת יהודית אפילו בלא טבילתו שטבל אח"כ נמי סגי להחזיקה כמו שנסתפק המ"מ בדעת הרמב"ם מ"מ צריך חזקה גמורה לשאר פרטי דת יהודית. והך גר דר"י הוליד קודם שהוחזק בדת יהודית. ואם היה לו עדים שנתגייר בינו לבין עצמו היו בניו פסולים. ולפי זה בנ"ד שטבלה קודם יום החופה וגם לא טבלה רק פ"א ביום א' לא מקרי חזקה בדת יהודית ואין לחוש לקידושין

עוד עלה בדעתי לחלק כמו שחלקו הפוסקים לענין מומר דבפעם א' לא יצא מכלל ישראל ולא מקרי מומר בפ"א כמו כן בהיפך בכותי ששב לדת יהודית האמיתי בשביל טבילה ראשונה לא מקרי גר אם לא שנתגייר בב"ד והודיעו עול המצות דאלימא מילתא דבי דינא לשווייה גר מיד. אבל בנתגייר שלא בב"ד בעינן שיוחזק בטבילות דת יהודית והיינו דקאמר מי לא טבלה לנדותה ולקרויה ולא נקט לקריו בלא וי"ו. וגר דר"י הוליד בנים קודם שהוחזק בטבילות דת יהודית

ג) ורמב"ם (פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה) כתב בהדיא טבל בינו לבין עצמו אפילו בפני שנים אינו גר כו' ובדין ט' כתב גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שטבלה לנדותה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה. וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטבל לקריו ועושה כל המצות הרי הוא בחזקת גר צדק אף ע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי נתגיירו עכ"ל. מפשט לשונו משמע דכיון שנהגו בדת ישראל אמרינן מסתמא נתגיירו בב"ד. אבל שלא בב"ד אפי' בדיעבד לא הוי גירות. והנהגה בדת ישראל אינו מועלת כ"א להחזיק שנתגיירו כדת וכ"כ הב"ח בדעת הרמב"ם אלא שביקש לפרש גם דעת הרי"ף כן גם הרב המגיד כתב על דברי הרי"ף שקרובין דבריו לדברי הרמב"ם. אבל הא ליתא דאם כן אין מקום לקושיית הרי"ף מהא דגר צריך שלשה. והרי כתב בהדיא דההיא דר"י לכתחילה הוא ואין לשונו סובל דברי הב"ח כלל. וגם לשיטת הרמב"ם קשה מהך עבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה לההיא כותית. משמע דבהך טבילה קאמר יכילנא לאכשורי בה כו' אף שלא טבלה בב"ד. דאי טבלה בב"ד לא צריך להא דרב אסי. וליישב הא דרמב"ם נראה לי דקשיא ליה הך דר"י דבעינן ב"ד דוקא ואפילו יש לו עדים שנתגייר בינו לבין עצמו ואף שהוחזק לישראל מזמן רב. ולכן נ"ל להרמב"ם דודאי הא דבעינן ב"ד היינו משום דשלא בב"ד לא אלימא גירות כל כך ואולי יחזור בו ופן אין לבבו שלם. ולכן בב"ד כשנתגייר אלימא מילתא דבי דינא לשוייה גר מיד. ולהכי כתיב משפט בקרא שאין הגירות חזק בלי ב"ד. מיהו במחזיק בדת יהודית גירות שלא בב"ד אגלאי מילתא למפרע דגירות מעליא היא. וי"ל דהך מילתא לא ברירא. אי נימא הוברר הדבר למפרע דטבילה ראשונה לגירות מעליא היה כיון דלא נתברר בטבילה ראשונה מה יהיה בסופה א"כ י"ל דר"י שאמר יכילנא לאכשורי בה ובבתה כדרב אסי לא קאמר רק כיון דטבלה לנדותה מחזקת עצמה בבת ישראל. ולענין ממון ודאי מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והוי הודאתה שנתגיירה בתום וביושר כמאה עדים ונ"מ שבנה יורשה וכה"ג. וגם רב אסי לשיטתו מספקא ליה בב"ק (דף ט') אי אמרינן ברירה. ולמ"ש תוס' ספ"ק דיבמות דביאת כותית בצנעה לא הוי רק דרבנן ובפרהסיא לא שייך בה כיון דנוהגת בדת ישראל סלקה לה טבילה ואף דחתנות דאורייתא בדרך אישות כדאמרינן פרק אין מעמידין אפשר בכה"ג דנוהגת בדת ישראל לאו דאורייתא דאיגלאי מילתא דטבילה דנדות לשם יהודית גמור הוא. ולכן בההיא דקרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה והוי טבילה בינה לבין עצמה וכיון שנוהגת מנהג יהודית אגלאי מילתא דגיורת גמורה הוי וא"כ בנה יורשה דהא מוחזק מספק דנימא יש ברירה ואין אתר יכול להחזיק בנכסיה כשתמות וכמ"ש הרא"ש ב"מ (י"ב.) בבעיא דזרק ארנקי דבעל בית מוחזק מספק תחילה ועי"ש. וגם לענין שאם נשאת לישראל הוי ספק גמור וגם ריב"ל דקאמר מי לא טבל לקריו אם נוקמא כהלכתא דקיי"ל אין ברירה יש לומר דלא קאמר אלא דמסתמא נתגייר כדין וכדברי הרמב"ם. ולהכי ר"י לשיטתיה דר"י דס"ל במרובה (ס"ט) דאין ברירה ואפילו נימא דר"י ס"ל התם ברירה י"ל דהיינו דוקא במברר דבריו כמ"ש תוס' פרק כל הגט. ואם כן לר"י לשיטתו לא מהני כלל מה שנהגו בדת יהודית שצריך שיברר מיד הגירות בב"ד. ורב יוסף דקאמר יכילנא לאכשורי בה י"ל דס"ל ברירה אפי' בשל תורה או שאמר יכילנא ללמוד הכשר ולא למעשה והיינו למ"ד יש ברירה. ורמב"ם לשיטתיה דפסק דאין ברירה לכן לא מהני בלי ב"ד כלל

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהשמיט הרי"ף פרק החולץ הגדילו יכולין למחות ותמהו עליו ולפ"ז י"ל דקשיא ליה אם יכולין למחות היכי מסיק בכתובות (דף י"א) דלכי גדלו שעה אחת שוב א"י למחות דאי אמרינן אין ברירה ע"כ אין יכולין למחות כלל וא"ש אלא דהרי"ף כאן נראה שהביא לדברי ר"י משמע דהלכתא היא. ויצא לנו מזה שלדעת הרמב"ם לעולם אינו גר עד שיתגייר בב"ד וכל זמן שלא נתגייר בב"ד דין כותי יש לו לגמרי ולהרי"ף אם אח"כ נהג בדת יהודית וטבל טבילות דת יהודית אבל לא בטבילה ראשונה והבן שהוליד דין כותי יש לו

ד) ובתוס' הקשו גם כן קושיא זו של הרי"ף ותירצו דהא דבעינן שלשה היינו לקבלת מצות ולא טבילה עכ"ל. וצריך ביאור כוונתם דלכאורה נראה דס"ל דסגי טבילה אפילו בינו לבין עצמו או בפני נשים. ותיקשי להו הך דר"י והתוס' גופיה הקשו שם תימא אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא ועמדו בקושיא ולכאורה נראה ליישב בהקדמה דהך