משיבת נפש חלק ב רסז

תמה על עצמך איך ישתמש בו דבר חריף שמפליט מה שבפנים שלא פעלה בו הנעיצה כלום. וכבר הוכחתי בחדושי לי"ד (סימן י' סק"ז) היות פעולת הנעיצה שאין שמנונית הסכין מתקנח יפה יפה בלא נעיצה ונשאר עליו דק מן הדק שנפגם גם הוא באינו בן יומו לכל הדיעות. לכן בנעיצה סגי אפילו לחתוך צנון ודבר חריף כמבואר בס"ס קכ"א. מעתה דין מינה שאם חתך צנון או בצלים בסכין של בשר ונתן בחלב כיון דלא שייך ביה נעשה נבילה שעדיין כולו היתר ודבר החריף אינו מפליט מה שבפנימיית הסכין דאת"ל שהוא מפליט איך מותר בנעיצה לחתוך דבר חריף. א"כ אין לשער כנגד כל הסכין רק על דבר מועט מן הסכין וסגי בכל דהו שיהיה ששים לפי שיעור הדק מן הדק השטוח על פני הסכין. ולא עוד אלא לפי מה שמבואר שם דהשחזה מהני לסכין אפילו לרותח. ובפר"ח מבואר הטעם והוא מהרא"ה בב"ה (דף קכ"ד) שהשיפה הוא קליפה לברזל וקים להו לרבנן שאין ברזל בולע ע"י רותח יותר מקליפה ע"כ. והסכימו אחרונים לסמוך על זה בדיעבד. א"כ לעולם אין לשער אפילו תחבו לסכין ברותחין סגי בששים כנגד קליפת הסכין כפי הערך שנפחת ממנו בהשחזה של נפחים והוא דבר מועט ג"כ. ולענ"ד שכן ראוי להורות בפרט בענין בב"ח שכמה פוסקים מתירין בלאו הכי אם חתך בסכין מקונח אפילו דבר חריף ואפילו לדידן דמחמירין סגי בששים לכל היותר נגד קליפה דקה מן הדקה של סכין. הגם שכל האחרונים הבינו להצריך ששים נגד כל הסכין, אולי מקום הניחו לי מן השמים שלא להפסיד ממון ישראל בחנם. כי הדברים מבוררים כמה שכתבנו

ד) אמור מעתה בשאלה דשאילנא שיש להתיר הבשר בפשיטות אפילו בלא הפסד מרובה באין הכלי בן יומו. ובהפסד מרובה אפי' בב"י כפי מה שצדדנו דמלח לא מחליא לשבח לא גרע מנצלו. וכמה פוסקים מתירין אפי' בצנון וסגי עכ"פ ביש ששים נגד קליפת המדוכה ובמלח בשר דיש מקילין שיש ששים נגד המלח יש להקל ג"כ בהפסד מרובה. מיהו בדבר איסור קיי"ל חתיכה נעשה נבילה וצריך לשער כנגד כולו. מיהו נ"מ אם חתך בשר רותח בכלי ראשון בסכין חולבת דסגי לשער בששים נגד קליפת הסכין למאי דקיימא לן דבדיעבד מהני השחזה אפילו לחתוך בו רותח. וא"כ צריך עיון מ"ש בש"ע (סימן צ"ד סעיף ז') בשר רותח שחתכו בסכין חולבת שצריך ששים כנגד מקום הסכין וכן הוא בטור. ולפענ"ד צ"ע למה דפסק המחבר דסגי בהשחזה לחתוך בה רותח ע"כ צ"ל שאין הסכין בלוע כולו מאיסור. והטור באמת ס"ל דהשחזה לא מהני לרותח. אבל לשיטת המחבר סגי כנגד קליפת הסכין במקום שחתך. ואולי לא היקל המחבר בס"ס קכ"א רק באינו בן יומו ולא משמע כן וצ"ע. כי לענ"ד הדברים ברורים כמ"ש. ותימה על כל האחרונים שלא עמדו בזה. ובהדיא כתב הש"ך ס"ס קכ"א דאפי' לבן יומו מהני השחזה. א"כ מבורר שאין מחזיקין שכל הסכין בלוע מאיסור אלא שקשה עלי להקל נגד הש"ע והאחרונים בטעם ראשון. מ"מ במקום צדדין יש להקל דסגי בס' נגד קליפת הסכין. ועי' פרק השוכר (דף ס"ז) גבי נותן טעם לפגם אין אומרים קדירה זו חסירה מלת כו' יתירה מלח יתירה תבלין הרי לפעמים ריבוי תבלין לפגם גם כן

סימן נ

בדיני גירות

גיורת א' שהיתה מחזקת עצמה בגיורת ונשאת לאיש והרחיק נדוד ממנה ונשאת לאיש אחר. רק יש לספק על הגיורת אם הוא כדת נמצא שהיא אשת איש מן הראשון

א) תשובה בדבר הגיורת אשר לא נתגיירה בב"ד כדת שקרה בישוב בילסק בשבוע העברה בהיותי שמה. והוא שנשאת לאיש אחד וטבלה לנשואין כדת בנות ישראל. ונבאר דעת הפוסקים בזה אשר מהם נלמד דין האשה הלזו אם יש לחוש לקדושיה מאחר שלא נתגיירה בבית דין ולא קיבלה עליה עול מצות. ועיקרא דמילתא הוא ביבמות (מ"ה:) גרסינן עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההוא כותית לשם אנתתא. אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובבתה בה כרב אסי וכו' מי לא טבלה לנדותה כו' בבתה דאמר ריב"ל כותי הבא על בת ישראל הולד כשר ההוא דהוה כו' מי לא טבל לקריו וכתב הרי"ף ואי קשיא לך ההוא דר"י דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה לא קשיא הא דרב אסי וריב"ל דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו ואי לאו גיורא הוא לא הוה טבל והא דר"י לכתחילה הוא דלא מנסבינן ליה בת ישראל ולא נהגינן ביה מנהג גר עד דטביל בפני ג' ע"כ מבואר מדברי הרי"ף דהך דצריך שלשה אינו אלא לכתחילה. אם כן ודאי יש לחוש לקדושין אפי' נתגייר בלא ב"ד. אלא דיש לדקדק בסיום לשון הרי"ף שכתב דלא פסלינן לבריה ממה נפשך אם נולד מכותית הרי הולד כמוה. ואם מישראלית אפילו כותי הבא על בת ישראל הולד כשר. בשלמא בת איכא נ"מ לכהונה. אבל הרי"ף כתב לבריה. ועיין בט"ז (סי' רס"ח) ואם גם היא נתגיירה שלא בב"ד אם כן עיקרא דמילתא בדידה תליא. וי"ל דנ"מ לענין חליצה אם הוא כשר לענין חליצה. דבעינן שיהא אביו ואמו מישראל כמבואר בפרק מצות חליצה. וזה שנולד מזה שנהג דת יהודית הו"ל כאביו ואמו מישראל דבדיעבד סגי בהך טבילה. שוב מצאתי כן בפרישה. ובדרך זה מיושב גם כן דברי ר"ת בטור. או י"ל דנ"מ לענין ירושה דלא פסלינן ליה מדין ירושה והיינו בנתגייר אביו אח"כ כדת וגר את הגר אינו יורש את אביו וקמ"ל דבדיעבד מחשב בנו. גם נ"מ לענין יבום שאשת אחיו צריכה חליצה ויבום כמו הורתו ולידתו בקדושה. אלא דבחדושי רשב"א בשם הרמב"ן תמה על הרי"ף מהא דאיתא בגמרא שם (מ"ז.) מעשה בגר אחד שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י יש לך עדים כו' אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. משמע שהיה בחזקת ישראל מזמן רב ואפ"ה לא היה גר. ועוד הקשה מקידושין (ס"ב:) דאמרינן בלאחר שאתגייר מי יימר דמזדקקי ליה תלתא משמע דאפילו בדיעבד לא הוי גירות ותירץ רמב"ן להעמיד דברי הרי"ף בענין שקיבל עליו בב"ד למול והודיעהו מקצת מצות כדין והלך ומל וטבל בינו לבין עצמו גר הוא ולא פסלינן לזרעיה., אבל לדידיה לא מנסבינן בת ישראל והשתא ניחא כוליה ע"כ דברי רשב"א. נראה שהרמב"ן מפרש כן דברי הרי"ף. ואני בעניותי לא נהלמו לי כלל דברי רמב"ן להעמידם כדעת הרי"ף דאם יסבור כרמב"ן מאי קשיא ליה מההיא דגר צריך ג' הא י"ל דדוקא קבלת מצות ולקבל הגירות צריך ג' והיכי קאמר דר"י לכתחילה הא אפילו דיעבד הוא. וגם איך י"ל דבקיבל לפני ב"ד לא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ב"ד. ובאמת עיני כל מעיין לנוכח דברי הרי"ף יביטו כי לא זו הדרך ישכון אור לכונת הרי"ף אלא שהרמב"ן נלחץ מפני הקושיות העצומות להעמיד דברי הרי"ף אבל לא יאמר שנתכוין הרי"ף לכך. ובאמת מהך דקידושין י"ל דבודאי כיון דקידשה ואמר לאחר שאתגייר היינו כדין גירות קאמר ובהיתר וכיון דלא מנסבינן ליה בת ישראל אם כן מסתמא נתכוין לקדש שיהיה הקדושין כדת ישראל והיינו שיתגייר כדת וזה אינו בידו דדילמא לא מזדקקו ליה תלתא. ומה שהקשה ממעשה דר"י שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי. בודאי דוחק לומר שלא ראינו ממנו שום טבילה כדת יהודית. וכמ"ש בט"ז רס"ח ובמגדול עוז בשם הרמב"ן. ונראה דודאי רישא דמילתא דאמר בינו לבין עצמו אינו גר מקרא ושפטתם צדק. אפשר נמי לפרש לכתחילה כדפירש הרי"ף בההיא דגר צריך שלשה אלא רזה דוחק דלשון אינו גר משמע דלא הוי גר כלל. ועוד דממעשה דר"י משמע דאם היה לו עדים