משיבת נפש חלק ב רסו

חתול נץ ונמיה עד שתינקב לחלל כקוץ בעלמא. מוכח אף שלא נודע שניקבו הדקין חיישינן ותקשו לעולא דס"ל בישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא אע"כ כדפרישית

ו) ובאמת לפמ"ש היה נ"ל לחלק עוד דלכך בבר אווזא חיישינן לנקובת הושט ולא תלינן דהעור לחוד ניקב היינו כדפרישית לעיל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שתשחט. וא"כ בנקובת הושט הוה נבילה רק דאמרינן דהרי עומדת להיתר כשתשחט במקום הראוי לשחיטה והרי נשחטה במקום הראוי לשחיטה לכן אף דנמצא ריעותא בושט הרי אין הריעותא במקום שחיטה המתירה שהרי נשחטה עכ"פ כראוי. משא"כ במסמס קועיה דמא הרי לא נודע באיזה מקום נשחט א"כ הוה ספק בשחיטה ממש דשמא שחט במקום נקב

ועפ"ז נ"ל ליישב הא דבשחיטה לא אמרינן סמוך מיעוטא להדי חזקה והושט היה נקוב ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ולפמ"ש י"ל דודאי חזקת אינה זבוחה שעומדת להתיר ע"י שחיטה א"כ כיון שנעשה בה שחיטה הראויה ממילא לא שייכא עוד החזקה שהרי השחיטה היא המפקעת איסור שאינה זבוחה והיא עצמה המתרת וכיון שנעשה המתיר כמצותו אין לחוש שהושט היה נקוב דאזלינן בתר רובא ולא שייכא החזקה כלל שהרי שור שחיט לפניך והיא המתרת איסור שאינה זבוחה ומסלקת החזקה. אבל בחלב דבכורה החלב אינה מתיר בעצם חזקת בכורה רק שדנין מן החלב שכבר ביכרה ולא נעשה בה דבר המתיר החזקה רק דנין מכח רוב י"ל סמוך מיעוטא לחזקה ואין מביאין ראיה מן החלב כיון שמיעוט חולבות הרי אין כאן מתיר כלל. אבל השחיטה היא עצמה המתיר וזה נכון וברור. מ"מ סברא הנ"ל ג"כ מוכרחת מכח הך דתינקב לחלל כדפרישית. וא"כ בנ"ד אם יש לחוש שניקב הושט אין להתיר כלל הבהמה

סימן מט

בדין נ"ט בר נ"ט

מלח שדכוהו במדוכה חולבת שאינה בת יומא ואתר בו בשר מה דינו

א) תשובה אחר שכבר הביא מעל' דברי בעל פמ"ג (בסימן ס"ט ס"ק כ"א) שכתב להחמיר בחתך מלח בסכין חולבת ומלת בו בשר ולא היה ס' כנגד הלהב של סכין וכתב להתיר בהפסד מרובה וע"ש מטעם דסמכינן על קצת דיעות שסוברין דיש ס' נגד המלח בחתיכה וגם הפר"ח חולק דנ"ט בר נ"ט מהני גם בצנון שהוא דבר חריף ומשמע מדבריו דאפילו בא"י מחמיר. א"כ אין לתפוס על המורה שהורה להחמיר באין הפ"מ כמ"ש מעלתו ואפי' יהיה מי שיסמוך על סברת עצמו להקל יותר. מ"מ אין תפיסה על המורה. ואני תמה על הפמ"ג הא סתם סכין אינו מקונח ואסור משום הבעין שעליו שהרי כן דעת הפוסקים כמו שכתב הש"ך ג"כ בסי' י' בסק"ו ובסי' צ"ד סקכ"ט וא"כ אפי' להפר"ח אסור ואפשר דנגד הבעין היה ששים רק נגד הלהב לא היה ששים וכל זה היה לו לבאר. ובאמת מוכרח דהא בהא תליא. דאם נתפוס סברת הפר"ח דגם בדבר חריף מותר נ"ט בר נ"ט א"כ ע"כ צ"ל מה שאמרו בגמרא חולין (פרק כ"ה דף קי"א) צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח. ע"כ הטעם משום דבעין עליו דסתם סכין אינו מקונח. נמצא בסתם סכין לכ"ע אסור. ומי שיתפוס קולא דסתם סכין מקונח וגם נ"ע בר נ"ט מותר בדבר חריף הוה תרי קולי דסתרי אהדדי

ב) אמנם בעיקרא דדינא אם מלח חשיב דבר חריף לא מצאתי מבואר בראשונים רק בש"ך (ס"ס צ"ה) דבמלח לא מהני נ"ט בר נ"ט גם בש"ע (סימן צ"ו סע"ב) בחתך דגים מלוחים שוה לחתך בו צנון ומשמע אפילו אינו בן יומו אסור לאידך דיעה. ובאמת כמה דיעות דלא אמרינן חורפא מחליא לשבח רק בחילתית. ובסמ"ק מבואר דה"ה בחתך בצלים ושומין וכרישין דאינהו דמי לצנון שהם מאכל. משא"כ מלח שאינו מאכל מצד עצמו אף שיש בו חריפות כיון דאינו רק אבן בעלמא יש לומר שאין בו כח לחלויה לשבח הטעם הבלוע הפגום. וכן משמע בספר התרומה ופוסקים שזכרו תבלין שנדוכו ולא זכרו מלח ובסי' תמ"ז אם שמו מלח במדוכה של חמץ היינו לענין שיש לו כח להפליט מחמת חריפתו. אבל לענין שיאמר בו שמחליא לשבח אין לנו דלא מקרי מאכל כלל כדאמרינן בפ' בכל מערבין חוץ מן המלח דלא זיין ולא מצינו חורפא מחליא רק במאכל. ואפשר גם דעת המחבר דדוקא הדבר הנמלח שכבר הוא אוכל ונתמתק ע"י מלח הרבה יש בו כח לחלויה לשבח. אבל המלח עצמו לא. וכן נראה ממה שהקשה ב"י בא"ח (סימן תמ"ז) על תשובת רש"י דהוה ליה למימר סתם כלים אינן בן יומן. והרי מדברי רש"י גופיה בפכ"ה משמע דסבר סברא זו דחורפא בלע טפי. אלא משמע דס"ל להב"י דמלח אין בו כח לחלויה לשבח. ואם היינו יכולין להחליט דמלח אין לו כח לחלויה לשבח היה אפשר להקל אפילו נידך בכלי בן יומא דהא בלא"ה הפר"ח בסימן צ"ו השיג על המחבר שאוסר צנון אפילו בסכין מקונח. והקשה כיון דפסק אפילו נצלו מותר בנ"ט בר נ"ט א"כ חורפא לא עדיף מנצלו. וגם בפלתי הסכים לקושיא. ונראה ליישב דעת הפוסקים כיון דלא מצינו נ"ט בר נ"ט רק בטעם שנבלע בכלי. א"כ י"ל דודאי כיון דנ"ט בר נ"ט דוקא בב"ח שרינן וכתבו הטעם דאין יכול לקבל שם בב"ח מכח טעם הבלוע בכלי וכמ"ש הש"ך בסימן צ"ד ס"ק כ"ב ע"ש. א"כ י"ל דהא דשרינן נ"ט בר נ"ט. היינו משום דאמרינן קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא. אלא דאנן קיי"ל דלא יליף פגם רבה מפגם זוטא. א"כ י"ל דוקא בכלי אין הטעם הנפלט מן הכלי לאוכל חשוב לאסור האוכל עם חלב או בשר מאחר זרר הנבלע באוכל נפגם פורתא ג"כ א"כ נהי דאם בישל לי חלב אסור. היינו לפי שהוא טעם ראשון. אבל ו ב שקיבל מטעם פגום קצת תו לא חשיב לקבל שם בב"ח א"ש אף דמתירין בנצלו היינו דהוי נ"ט בר נ"ט מטעם דת. משא"כ בצנון דחורפא מחליא לשבת הוה מטעם מושבח לא אמרינן נ"ט בר נ"ט. וא"כ לפי מה שצדדנו דמלח אינו מחליא לשבח י"ל אפילו בבן יומו שרי מטעם נ"ט בר נ"ט

ג) ובלא"ה נמי חזינא תיוהא בדברי הש"ך דבסימן ס"ט (סקס"ח) כתב דמותר למלוח בשר בכלי שנאסר מחמת שאינו מנוקב משום אין מליחה לכלים. וכתב שם דאפילו שהה בו כדי שיתנו על האור לא מהני כבישה מחמת דמלח אינו מפליט כלי ואפילו שהה מע"ל הוה נט"ל אחר שיעור כבישה. וקשה עליו בתרתי חדא אם שיעור כבישה שהוא כמבושל בכל דוכתי וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ב. ועיין בש"ך שם דעיקר טעמו של ציר מכח רתיחת המלח מבליע ושם אוסר לגמרי שהוא כמבושל א"כ אם כבוש כמבושל לא מהני להפליט כלי כ"ש שע"י דוחקא דסכינא לא יפליט המלח הכלי דהא דוחקא דסכינא אינו אוסר רק כדי נטילה כמבואר בסי' צ"ו וכבישה אוסרת לגמרי. ותו קשיא עליו דס"ל בציר שהוא ממלח באינו בן יומו הוא מותר וסותר דברי עצמו דבסי' צ"ו ס"ק י"ח מדמי מלח לתבלין משמע אפילו אינו בן יומו אסור ואם כן פשיטא דבציר לא מהני אינו בן יומו לפי דברי הש"ך גופיה וצ"ע. ותו חזינא תיוהא בדברי הפוסקים האחרונים מה שנראה מדבריהם בש"ך (סי' צ"ו סק"ט) שאם חתך דבר חריף בסכין חולבת צריך לשער נגד כל הסכין עכ"פ כמ"ש גם בעל פר"מ וגם הרב בעל. פר"ח אשר ידיו רב לו בכחא דהתירא נמשך גם הוא אחר דברי הש"ך וכן מורין בכל יום כל המורים. ולענ"ד הוא דבר שאינו דהא מבואר (בסי' קכ"א סעיף ז') דבסכין ישן סגי בנעיצה אפילו להשתמש בו דבר חריף כמו צנון. והנה נעיצה ודאי אינה מפלטת מה שבפנים. וא"כ