משיבת נפש חלק ב רסה

ובשביל זמן מועט לא שייך שיצאה מחזקתה על ידי זה. דעל זמן מועט לא שייך לתלות שדוקא ברגע זו נעשה. וכן מיירי רבינו יונה שנולד לו הספק אחר שחיטה ובשעת שחיטה ראה שנשבר הרגל ואין ספק רק ברגע השחיטה. אח"כ התראתי פנים עם הגאון אב"ד דק"ק ליסא ודברתי מזה הענין והובא ספר תבואת שור וראיתי שדבריו לקוחים מדברי ת"ש שחילק לפי שאין הריעותא בגוף הבהמה ואין סברא זו מחוורת אצלי כלל. ומ"מ אף לפי דבריו לא צדקו דברי מעלתו. דשם אין הספיקות סותרים בעצמם דהא מה שמתירין החלב הוא מפני שאנו אומרין שבשעת חליבה עדיין לא היתה טריפה והבהמה טריפה לפנינו. אבל לאסור הבהמה מכח ספק ולהתיר החלב זה דבר שאינו כלל

ג) ובענין מ"ש דנקובת הושט מקרי נבילה אין להאריך שכבר כתבתי בחדושי לי"ד שכתבתי בילדותי ובתשובתי דש"ס מפורש הוא (מ"ג:) בישב לה קוץ בושט דפריך ומ"ש משני חתיכות ומשני התם איתחזק. איסורא הכא לא איתחזק איסורא. הרי מפורש דאף דנקובת הושט נבילה מקרי לא איתחזק דלא כמ"ש ד"ז הגאון בפלתי. וכתבתי לבאר דנהי דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. היינו לענין שאינה מותרת עד שיעשה בה מעשה שחיטה המתרת בסכין ראויה וכמו כן קאי להיות מותרת על ידי שחיטה. לכן גם בקוץ בושט חשבינן חזקת היתר. ולא מקרי אתחזיק שהרי מעשה שחיטה היה כראוי. משא"כ בספק במעשה השחיטה. ואין לי להאריך כאן כי הדברים עתיקים. ובאמת לענין במקום נקב שחיט. כבר כתבו דזה לא שכיח ולא אמרי' בו סמוך. עיין תוס' בכורות ואין כאן מקומו ולקמן יבואר

ד) ומה שביקש לחלק דכאן יש חזקה דגופא שלא היתה נקובה הלא הם עצמם דברי רבינו שמשון שהיא חזקה דאתיא מכח רובא ומייתי ממשארסתני נאנסתי ומומין דהוי חזקה דגופא ואם נחשיב לחזקה דגופא ממש קשה על דברי רבינו חיים שכתב לתרץ הקושיא דמפרה אדומה ילפינן רובא וחזקה רובא עדיף ומנא לן אי משום דאיכא חזקת טמא הא איכא רובא דרוב בהמות אין טריפות וחזקה דגופא גם כן שלא היתה נקובה מעיקרא אע"כ חזקה דגופא ממש לא נקרא דהא י"ל שנולדה טריפה רק חזקה דאתיא מכח רובא כיון דרוב בהמות כשרות אמרינן השתא אתרעי ויצאה מן הרוב. מיהו אכתי לא ניחא לדברי רבינו חיים כהן דס"ל חזקה שאינה מבוררת נמי חזקה הוה איכא תרתי רוב בהמות כשרות וגם חזקה דנולדה כשירה מיהו הכל אחד ולא חשיב רק חדא חזקה דהיא מן הרוב דהא עכ"פ מיעוט טריפות יש מצד הכללות ואין כאן רק חזקה דאתיא מכת רובא. ומה שהביא בשם ספר בכ"ש שתמה על דברי רבינו יונה דמייתי מספק בשחיטה לשאר ספק ודאי תמיה גדולה הוא. ומה שביקש לתרץ דיש בשמוטה חזקת הגוף אינו כלום דהרי אותו חזקה איכא נמי בנשבר הרגל. אלא הדבר ברור כדפרישית לעיל דבלא"ה פשיטא ליה לה"ר יונה דבספק שקול מחמרינן כמו שמייתי מרבי יימר מאימרתא וספק דרוסה אלא דמשם לא מוכח רק היכא דליכא חזקה דהשתא ממש איתרע ולא מייתי ראיה רק דלא נימא דשייך חזקה דהשתא אף בזמן מועט שבין שחיטה לגמרה וס"ל כמ"ש הרמב"ם (פרק ג' מהלכות שחיטה דין י"ח) דכל מקום שאמרנו פסולה היא נבילה ודאית וס"ל כן גם במה שזכר בש"ס תולין (דף י') מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול משמע דומיא דספק שהה וספק דרס ואם איתא דשייך כאן חזקה דהשתא נשמט לא דמי לשאר ספק בשחיטה דליכא חזקה דהשתא כנגדה דהשתא הוא דנשמט. ואין לומר דהוה תרתי לריעותא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דאיכא חזקת טמא והרי חסר לפניך דליתא שאין זו ריעותא כלל השמטה שלאחר שחיטה. ולא דמי למקוה שהריעותא בהכשר המקוה. משא"כ הכא אחר שחיטה תו אינו מזיק שמוטה. וכן מוכח בש"ס דספק זה גרע יותר מנמצאת הסכין פגומה. ועיין ברמב"ם (בפ"א משחיטה דין כ"ד) שפסק בנמצא הסכין פגומה שהיא ספק נבילה ע"ש בכ"מ שלא כתב נבילה ודאי כדאמר רב הונא פסולה. משמע נמי דפסולה היינו ודאי נבילה בסתמא. מיהו בסכין א"צ לדחוק כמ"ש הכ"מ שם אלא די"ל דאיכא כנגדה חזקת סכין שנבדקה ומוקמינן ליה בחזקת בדוק לכן אף דס"ד דמתרבי מן הכלל. מ"מ אינו פסול בודאי. אבל בהך דנמצא סימן שמוט משמע ליה לה"ר יונה דפסולה ודאי. אם כן שפיר מייתי ראיה דלא שייך חזקה דהשתא בספק שנולד ברגע מועטת כמו בשעת שחיטה. א"כ ממילא דה"ל ככל ספק שקול דאזלינן לחומרא כנ"ל ברור בדעת רבינו יונה

ה) ובאמת תמיה לי על דברי התוס' פרק אלו טריפות (מ"ג: ד"ה קסבר) שהקשו בספק דרוסה נימא נשחטה הותרה. וכן הרשב"א בתה"א (דף ל"ח ע"א) מייתי גם כן לחלק בין הך דתלינן בזאב ואמרינן נשחטה הותרה. וקשה דלא דנוי דשם איכא חזקה דהשתא אינקיב ומעיקרא לא היה נקוב. משא"כ בספק דרוסה דליכא חזקה דהשתא. מיהו התוס' י"ל שעיקר סמיכתם על הך דיבמות דמוכח בספק שקול מוקמינן אחזקה ומתירין צרת הערוה. אבל הרשב"א שמייתי ראיה מתולין בזאב על ספק דרוסה בזו ודאי יש לחלק דבזאב איכא חזקה דהשתא הוא דאינקב משא"כ בספק דרוסה לא שייך חזקה דהשתא. ונראה דס"ל להרשב"א דאף שיש חזקה דהשתא מ"מ הרי נקובה לפניך. ואם היה בענין זה מחיים היה ודאי טריפה. לכן שפיר מדמי היכא דיש ספק שמא מעולם לא נטרפה לניקב אחר שחיטה והוא טריפות מבורר אם נעשה מחיים. מיהו אכתי קשה להרשב"א גופיה דמכשיר בגבינות אפילו ודאי טריפה אמרינן השתא נטרפה ובספק דרוסה מחמרינן אלמא דחזקה דהשתא אפילו בטריפה לפנינו עדיף מספק דרוסה. וא"כ כ"ש בנמצא הריעותא לאחר שחיטה דלא דמי לספק דרוסה שהספק היה מעולם וצ"ע

ומ"מ יש לעיין בזה לפי דברי הרשב"א גופיה שכתב בטעמו של דבר שכתב בחדושיו (דף מ"ג) ובתה"א דכל שהוחל בה מעשה המטריף ואנו מסופקין בגמר המעשה יש לאסור. והיינו טעמא דישב לה קוץ בושט חיישינן שמא הבריא א"כ י"ל אם יש ספק אם פגע בושט כלל שפיר יש להכשיר ומוקמינן בחזקת היתר שלא הוחל בה מעשה המטריף כלל. ולכאורה נראה כן דהא עולא מכשיר אפילו ישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא וניקב אף דכבר התחיל מעשה המטריף א"כ י"ל נהי דלא קיי"ל כעולא היינו דוקא בהתחיל מעשה המטריף וכן בספק דרוסה כגון בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם חוששין שכבר הוא מעשה המטריף שהציפורן דורס הוא. אבל היכא די"ל שלא ניקב לחלל י"ל לכ"ע מחזקינן בחזקת היתר. מיהו נראה דהא ליתא דא"כ קשה באווזא דממסמס קועיה דמא בחולין (כ"ח) דמוכח דבבהמה אין לו תקנה ואמאי לא נימא דלא ניקב רק העור לחוד וכ"ש דקשה לשיטת הרא"ש שפסק בשם ראב"ן כעולא דאין חוששין שמא הבריא אף שהריעותא הוא בפנינו ואמאי ניחוש באווזא דממסמס קועיה דמא שניקב הושט שהרי לא התחיל מעשה המטריף כלל לכן היה אפשר לחלק דדוקא בישב לה קוץ בושט דעכ"פ הקוץ אינו תחוב רק בפנים לכן לא חיישינן להבריא לדעת הרא"ש. משא"כ בממסמס קועיה דמא שאינו נודע עד היכן הגיע הקוץ שפיר חיישינן שמא הגיע לושט. ואפילו נימא בהמסס ובית הכוסות שנמצא מחט מצד אחד ולא נודע אם הגיע לעבר השני דלא מחזקינן ריעותא שעבר בצד שני היינו משום דשם הנקובה היא טבעית ומעצמה. א"כ שפיר יש לתלות שעדיין לא הגיעה לעבר השני שהרי אין דרך שינקב מעצמה בכח. אבל אם הכה בכח בשפוד ויש ספק אם ניקב שני הצדדין ואין ספק רק עד היכן שלטה ההכאה שפיר אסרינן מספיקת שהרי אפשר שינקב בנקובה זו עד מקום שנטרפת בו. וכן משמע מהא דבקוץ עד שתינקב לחלל (נ"ג:) ופרש"י בניקב לחלל חיישינן שניקבו הדקין. וכן היא בברייתא (נ"ב:) דרוסת