משיבת נפש חלק ב רסד

ה"ל לאוקמה בע"א וקמ"ל דלא אמרי' משואיל"מ אלא ודאי בעי לאוקמה לכ"ע ומוכח שפיר דלאו קנסא הוא. ובענין מיגו במקום רוב יעיין מעלתו בספרי שחברתי בילדותי שו"ת יעלת חן סי' כ"ז ואין מקום להאריך בזה

ג) ומ"ש בענין מיגו להוציא מהא דהכרי בחזקת טבל אין מזה ענין להפסיד לה כתובתה דמ"מ לא תפסיד ע"פ ע"א שהרי היא צווחת ואומרת שקר ענה בה וכי ע"א קם לממון ואף דאילו הוה הכרי בעין הוה מוקמינן ליה בחזקת טבל. מכל מקום לא תפסיד הכתובה בע"א דאפשר שמשקר עיין בב"י (סימן קט"ו סק"ד) ואפילו ע"א מעיד שזינתה אינה מפסדת כתובתה עיין (סימן קע"ח)

ומ"ש בענין כתובה דאורייתא לא קשיא דמ"מ לא עדיפא כתובה מחוב ומ"מ מיתמי אינה תורה ובספרי הארכתי בביאור הירושלמי. מה שתמה על הפלתי שמתרץ דברי הרמב"ן [שהביא הרא"ש פ"ד דשבועות סי' י"ז] שאינו מביא ראיה מתיקן לי הכרי כתובות (ע"ב.) וכתב דבטיהר לי הדם ליכא מיגו שהרי מפי החכם אנו חיין לגודל הטרדא אין לי פנאי לעיין בו כי איננו בידי כעת ספר כו"פ על הלכות נדה. אך נראה שדבריו נכונים דודאי בטיהר לי הכתם יש לפרש שכבר החזיקה עצמה במסופקת והראתה הכתם לאחרים נמצא שהיתה מוכרחת לשאלת חכם ושוב אמרה שטיהר לה החכם ובזו הוה מיגו למפרע. משא"כ בתיקון הכרי לעולם יכולה לומר שתקנה בעצמה שא"צ לחכם בזה וזה ברור בכוונתו. הדמיון שדימה מיגו להוציא באמרה על הכרי שמתוקן אין לו ענין למיגו להוציא דאם נאמנת על תיקון הכרי מה מקום לקנסה להפסיד כתובתה ומזה הטעם ג"כ אין לו ענין לשטר העומד לגבות. דאפילו אי לאו כגבוי דמי מ"מ מדינא אינה מפסדת כתובה רק מכח קנס ולכן צריכה התראה לרוב פוסקים גם בעוברת ע"ד משה עיין ב"ש סקי"ז

ומ"ש ליישב דברי רמ"א בח"מ (סימן קע"ו) ממה שהקשה עליו הש"ך (מסימן שפ"ב סקכ"ה) זה ניתן לומר ועוד נ"ל לחלק יותר דבפטר בעלי חובות אינו נגד החזקה דהא בפטרן בחנם הוה כמו מתנה ומתנה קיי"ל דהוא כמכר כדאיתא מציעא (ט"ז.) ובמגילה דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וא"כ אין כאן חזקה די"ל דבאמת היה לו הנאה כזו מן הב"ח ועוד לפי מה שמצינו בפורע חובו של חבירו פטור. והטעם בירושלמי מפייסנא ליה ושביק לי ומחיל לי אם כן אינו נגד החזקה שדרך למחול ע"י פיוס עד שכדאי לאבד מעותיו של זה בטענה רעועה כזו שהיה מוחל לו עסק כ"ח. ומ"מ דברי הש"ך נכונים לפי המקור דמייתי מהר"ם ראיה משורי הרגת לפטור החובות וא"כ לא ס"ל למהר"ם כל חילוקים הללו הגם שנכונים הם

סימן מח

בספק נקובת הושט

פרה שהכה זאב בצפורן בעור צווארה עד שנפחה ואין ידוע אם נקרע כל העור אם לא גם לא נמצא טיפת דם כלל עוד אחז הזאב בצפרנו בעור בטנה נגד בני מעיה גם שם א"י אם ניקב עד החלל ולא יצא דם. כדת מה לעשות בפרה ובחלבה וגבינות ועתה נתרפאה ולא ניכר שום רושם. ע"כ לשון השואל

א) תשובה מה שעלה ע"ד מעל' להתיר בשביל ספק ספיקא כיון שלא נודע שנקרע כל העור. ומהרש"ל מתיר אף אם נקרע כל העור וכאן איכא ספק ספיקא שמא לא נקרע כל העור ואת"ל שנקרע כל העור שמא לא ניקב הושט. לכן אף דאנן קיי"ל לאסור בחתך כל העור אף שלא יצא דם יש להתיר משום ס"ס עכ"ד בקצרה. ולפענ"ד נראה דודאי גם למהרש"ל צריך לפרש דהא צריך להבין מה חילוק בין יצא דם או לא יצא כיון שנחתך כל העור הרי יש לחוש שמא נגע סכין בושט. ואין לומר דבעור אין דם כדברי הט"ז (ס"ס כ"ג) דהא כבר השיגו עליו עיין באר היטב דש"ס ערוך ביומא (דף מ"ח) מדם העור. לכן צריך לומר ע"כ דאילו פגע סכין בושט כבר היה מקצת שחיטה והיה הדם יוצא. ואף דמצינו בגמרא חולין (ל"ג.) השוחט ולא יצא דם מ"מ לא שכיח שלא יצא דם בהתחלת שחיטת הושט. וזה דוקא בדרך שחיטה. אבל בדרך נקיבה אין לסמוך על שאין הדם יוצא דאינו מתעורר הדם לצאת לגמרי כמו בשחיטה שיהיה ממסמס קועיה דמא ואם יצא איזה טיפין דם בטילין במיעוטן ואינו מבורר שלא יצא דם. ומה שעלה בדעת מעלתו שזה נקרא ס"ס שמא לא נקרע כל העור ואת"ל נקרע שמא לא נגע בושט ואתי מדין מתהפך

ולענ"ד הגם שדעתי נוטה להפר"ח דלא בעינן ס"ס מתהפך כמ"ש בחידושי לכתובות. מ"מ נראה שזה אינו ספק ספיקא כלל דלעולם אינו נקרא ס"ס אלא כשיש לספק בשני אופנים שמא לא היה המעשה בענין המטריף רק בענין אחר כמו בספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס. וכן בהך דסי' מ"ט סעיף ד' שיש ספק שמא בא ע"י חולי והוא ודאי כשר ואת"ל על ידי קוץ שמא לא ניקב אברים פנימיים. אבל כאן שהתחיל מעשה המטריף ולא נודע אם נעשה בענין שהוא טריפה אין כאן ספק ספיקא ואין כאן רק ספק אחד. דאל"כ אף בודאי נקרע כל העור נוכל לומר שמא לא נגע בושט כלל. ואת"ל נגע שמא לא ניקב רק עור אחד ובש"ס מבואר בממסמס קועיה דמא שאין לו תקנה רק בעוף לשחוט הקנה כמבואר בגמרא (כ"ח:) ובפוסקים ונימא דס"ס הוא שמא לא נגע בושט כלל ואת"ל נגע שמא לא ניקב רק א' מהם. אלא בכה"ג לא מקרי ספק ספיקא שאם כן אתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות שמא לא ניקב רק משהו מן הושט או רביעותו או שלישיתו. אלא כיון שיש בכל ענין חששא הבא מכח הריעותא שנולדה ולא נודע אם הגיעה הריעותא עד שיהיה בה כדאי להטריף אין כאן רק ספק אחד. וכן בישב לה קוץ בושט (מ"ג:) נימא דהוה ספק ספיקא שמא לא ניקב רק קצת מן הפנימי ואת"ל כולו שמא לא ניקב (רק) החיצון ואת"ל גם החיצון שמא לא כולו אלא אין זה ספק ספיקא כלל ואין סברא לחלק כיון שהושט אבר שנטרפת בו דאין זו סברא כלל ועיקר הסברא כמ"ש שאין ספק רק עד היכן הגיעה הריעותא

ב) ומה שביקש לחלק דלענין החלב לא שייך איסור שאינה זבוחה והבהמה אסורה והחלב מותר דברי תימה הם מי יתן טהור מטמא. ומה שהביא מדברי רבינו יונה שאוסר בספק שקול ואף ע"פ כן מתיר החלב היכא דיש לומר השתא נטרפה. ובמח"כ זהו שגגה גדולה דשם הטעם דמוקמינן לבהמה אחזקה דהשתא נטרפה ולא סתר כלל מה שהבהמה טריפה לפנינו מה שמתירין חלב וגבינות שנעשו קודם לכן ואמת שדברי ה"ר יונה תמוהים מצד עצמם למה אוסר בנשבר הרגל ואין ידוע אם קודם שחיטה למה לא נימא השתא הוא דנשבר כיון דס"ל אפילו ודאי טריפה אמרינן השתא הוא דנטרפה כ"ש די"ל השתא הוא דנשבר ואינו טריפה כלל. ואין לומר משום חזקת שאינה זבוחה דלענין נשבר רגל אין כאן רק טריפות וליכא איסור שאינה זבוחה כלל וכמ"ש ה"ר יונה גופא דבהמה בחייה בחזקת שאינה טריפה היא. לכן נלענ"ד דבלא"ה צריך להבין מ"ש הר"ן אחר כך ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא ממש סמוך לשחיטה נטרפה. אבל בטריפות פירכא שאי אפשר לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה כיון שע"כ קודם לזמן מציאה יצאה ואין אנו יודעין כמה אוסרין אותה למפרע כו' עכ"ל ע"ש. והנה בודאי גם בשאר טריפה ודאי רחוק לומר שבשעת שחיטה ממש נעשה שזה רחוק. וגם אם כן נימא שאחר שחיטת רוב סימנין נעשה. אלא ודאי עיקר הכוונה שזמן מועט קודם שחיטה נעשה