משיבת נפש חלק ב רסג

ממש הוה שבועה ולכן פריך ונגמר מיניה היינו אם גמר בלבו ואינו חסר רק הדיבור שפיר מהני. אבל לפי האמת דהם שני כתובים אמרינן לבטא כפשטיה אשר פצו שפתיו וממעט נמי כתב

גם אפשר לומר דלישנא דשמואל דאמר צריך שיוציא בשפתיו ממעט אפילו כתב דעדיף מהרהור. ופריך ונגמר מינה א"כ אתה צריך לומר לבטא ממעט בלב לחודיה ואכתי מנ"ל דשפתיו דוקא דילמא בכתב נמי מהני ומשני דה"ל שני כתובים וא"כ על כרחך הא דלא מהני בלב לא צריך קרא. וע"כ קרא אתי למעט אפילו כתב דעדיף מלב

ואחרי אשר כתבתי דברים הנ"ל הנה ראיתי בתשובת נ"ב חלק ח"מ (סי' ל"א) וכוונתי לדבריו ג"כ ולא ראיתי להאריך כיון דמ"מ אין ראיה. וגם בנ"ד שכתוב שקיבלו עליהם בדש"ג גם החוות יאיר מודה דאין כאן שבועה כמ"ש לעיל ואין מקום לדון רק מדין חרמי ציבור כדפרישית

ומעתה הנה בלא"ה כבר עברו ונאסר השחיטה עליהם אף אם יתרצה מעל' רק שאם יתרצה מעל' צריכים הציבור להתיר להם מכאן ולהבא ומה שעבר אין להתיר דתרמי ציבור אין נתרין רק מכאן ולהבא עכ"פ עדיין עומדים באיסורן שהרי אסרו השחיטה עליהם עולמית. ומ"מ מה שקיבלו עליהם ליתן אינו בכלל זה. וא"צ הציבור להתיר להם זאת שהרי כבר נתחייבו כזאת ע"פ הדין שפסקו לה"ה שכירותו ואין בידם להתיר נמצא שמושבעים ליתן כל זמן שישחטו אף אם יתירו להם לשחוט אין בידם לפרוק עול החיוב

סימן מז

בענין ניטלה האם ובענין מיגו

אהובי ידידי מה יקרו לי ריעיו ודבריו החמודים אשר חקק על ספר במכתבו. והנה אמת כי שערי פלפולים לא ננעלו. אך טרדות למודים ועיונים הקבועים אשר קשה עלי להאריך כי אם בדבר נוגע למעשה שההכרח להשיב לשואל כיד ד' הטובה עלי. והנה אחרי רואי שרצון כבוד ידידי שיחיה לידע ולהודיע דברי חכמה ופלפול אשר לו רצון ירא ה' אעשה ואשיב למעלתו בקיצור מופלג

א) ראשית אמרו מה שכתב שצל"ע בענין ניטלה האם. והנה מעלתו פלפל שר"ל דדוקא למ"ד טא"ח יש ראיה כמבואר במכתבו והנה חסד אין מילין וכוון מעלתו בזה למ"ש בחידושי ליורה דעה זה זמן רב כד הוינא בר שיבסר או תמניסר שכתבתי על הלכות טריפות. אבל לפקפק מכח זה לערות יסוד הלכות קבועות אין לנו אלא בדברים קרובים כי מכל מקום רחוק קצת לאמר עליו טועה בדבר משנה וכיון דאיכא פלוגתא דתנאי קמאי אי טריפה חיה רחוק לתלות בזה בלי רמז ורמיזה בש"ס. ועוד קשה בריש אלו טריפות תנא דבי ר"י דס"ל טריפה חיה ה"ל למיחשב נמי ניטלה האם ואף די"ל דס"ל דמ"מ כשירה כמו בהמה שנחתכו רגליה מ"מ מדמקשינן מבסגר ושב שמעתא ה"ל לאקשויי נמי מניטלה האם כיון דס"ל ט"ח אין לו ראיה להכשיר מעדות תודוס הרופא. ועוד לפי דברי מעלתו ע"כ סתמא דמתניתין דבכורות (כ"ח:) ס"ל טא"ח. וא"כ קשה רבי יוחנן ס"ל בנדה (כ"ד) טריפה חיה האמר הלכה כסתם משנה. הן אמת כי קשה בלאו הכי שהרי ריש לקיש בריש אלו טריפות דייק ממתני' דשאין כמוה חיה דטריפה דס"ל טא"ח וא"כ קשה לרבי יוחנן הא אמר הלכה כסתם משנה וסתמא דמתני' ס"ל טא"ח בריש אלו טריפות. הן אמת כי יש לדקדק דריש לקיש דייק ממתני' דס"ל טא"ח מדנקט כל שאין כמוה חיה מכלל דטריפה א"ח לפמ"ש התוס' בסנהדרין (ע"ח. בד"ה ההורג) דאפילו למ"ד ט"ח מ"מ ההורגו פטור דסופו שימות בחבלה זו. ואם כן קשה מנ"ל דס"ל למתני' טא"ח דילמא ס"ל ט"ח ומ"מ נקט שפיר שאין כמוה חיה מאחר שסופה למות ע"י חבלה זו דהא אפי' למ"ד טא"ח מ"מ יכולה לחיות י"ב חודש ומ"מ מקרי אין כמוה חיה. ואם כן לא מוכח ממתני' דסבירא לה טא"ח וצריך לומר דודאי ממתני' לא מוכח דטא"ח יב"ח דיש לומר בודאי מתני' נמי לא קאמרה רק שסופה למות אלא דריש לקיש ס"ל באמת טא"ח ונקט הרמז מן התורה ובא ברמז זה לומר דנפקא מיניה לספק טריפה שמועיל שחיה יב"ח כמ"ש המפרשים בזה להכי נקט הרמז לזה מן התורה. אבל למ"ד ט"ח אף שסופה למות ע"י חבלה זו מ"מ לא מהני בספיקו אם כן אין לומר שבא הרמז שבתורה לזה דליכא נפקא מינה בזה. וא"כ לר' יוחנן י"ל דס"ל דמתני' ס"ל ט"ח. ומ"מ מקרי שאין כמוה חיה כיון שסופה למות על ידי חבלה זו ולא קשיא מסתמא דמתני' לרבי יוחנן. וא"כ ממילא שאין לומר דמתני' בבכורות ס"ל טא"ח דתקשי לרבי יוחנן ודוחק לומר דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן או דר' יוחנן משמיה דרבי יהושע קאמר דכל זה דחוק. וגם עיקר פירושו בש"ס בהך דהורו בטרפחת כרבי בזפק חולין (נ"ו:) מה שביקש לחלק בין נחתך כולו לנחתך קצתו אם יהיה סברא לחלק בכך מאי מייתי במתני' ראיה מנחתך לניטל אדרבה בטחול מצינו איפכא לחד לישנא ניטל כשר ונחתך טריפה וא"כ למה הוזכר עדות תודוס במשנה מאחר שאין ראיה ממנו לניטל. ולדבריו טפי ה"ל למימר הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק לאיסור בנטל לגמרי. ואין לי להאריך בזה כי אינני דוחה דברי מעל' כי ניתנו לומר בדרך פלפולא

ב) מ"ש בענין מיגו במקום עדים הך דשורי הרגת בשם מחבר א' שפירש דברי הנימוקי דס"ל לרב דאמרינן מיגו במקום עדים והוקשה לו דברי הנ"י ידע מעלתו ידידי שיחיה שאין דרכי למשכן נפשי אפילו בשביל מחברים מפורסמים ונקל בעיני לדחותם אם לא ישרו בעיני דברי מחברים האחרונים כי אין משא פנים בדברי תורה והאמת אהוב מן הכל. ודברי המחבר הלזה אינם נכונים דאי ס"ל דהך מקרי חזקה אלימתא טובא קמ"ל רב. ומ"ש בשם המחבר הלזה לא שמיע לי ולא סבירא לי, וקושית מהרש"ל על נימוקי יוסף אינה קושיא אלא כמו ממאן בסברא זו ונקל להראות פנים מסבירות לכל צד. ומובא בסוד חכמי הש"ס אשר דעתם רחבה מדעתנו ואין קושיא אי ס"ל להש"ס דבלא עדים יש להאמינו בפשיטות. ואין לי להאריך בזה כי כל איש אשר הריחו ה' בתורתו יכול להסביר הסברא לכאן ולכאן. ומ"מ קושיתו דמעלתו על המחבר אינה קושיא. שהרי הנימוקי עצמו הביא סברת הרז"ה וא"כ אין סתירה בו. אבל פשטא דש"ס מכרעא טפי כדברי הנימוקי יוסף. דאי ליכא עדים מאי פריך א"כ לא שבקת חיי. מאי קושיא אם יש עדים באמת אין נאמן. ואם הקושיא בליכא עדים א"כ ממה נפשך אם ירצה להפסיד לחבירו יוכל לומר להד"מ וזה קשה על הרז"ה וסייעתו. ואין לי להאריך בזה. אך יען רצון מעלתו בפלפולא אכתוב לו מ"ש זה איזה שנים בזה הענין ליישב דברי הרי"ף ממה שהקשה עליו בש"ך ח"מ (סימן שפ"ב) על מה שכתוב הרי"ף בפרק החובל להביא ראיה דלאו קנסא הוא. דאי קנסא היאך גמר רב מיניה לשורי הרגת. והקשה הש"ך (בר"ס שפ"ב) הא רב לשיטתיה דס"ל גמרינן מקנסא. ואמרתי שכך הוכחת הרי"ף דע"כ לדידן אליבא דהלכתא נמי חייב דהא קשה מאי פריך נימא דמיירי בליכא עדים וצריך לומר כדברי הנימוקי דא"כ פשיטא דנאמן במיגו. ואכתי קשה נימא דיש עד אחד שקצץ וכיון דבשנים אינו נאמן אם כן ה"ל דין נסכא דרבי אבא דהוה מחויב שבועה ואיל"מ וא"כ רב לשיטתיה דלא ס"ל משואיל"מ טובא קמ"ל דאמרינן מיגו נגד עד אחד וזהו רבותא גדולה ואם כן רב לשיטתיה הוה מצי לאוקמה בע"א כדפרישית באוקימתא רויחא אלא ודאי רב בעי לאוקמה לכ"ע ולא לשיטתיה בלבד. וא"כ שפיר דייק הרי"ף דלאו קנסא דאי קנסא א"כ רב דוקא לשיטתיה מוקי הכי וא"כ