משיבת נפש חלק ב רסב

כו' עכ"ל. הרי דפשיטא להרמב"ן שלא קיבל החרם רק המלך לבדו גזר. אם כן משמע נמי דשייכא גזירה בלשון שבועה והוא כמו חרם ואינה מעין שבועת ביטוי רק גזירת הציבור. וכמו שהוכחנו מן הש"ס דשייכא שבועה בציבור ג"כ ולדברי הרמב"ן אין מקום לשבועה בציבור רק חרם. והוא תימה בעיני. וכן נראה מלשון תשובת הרא"ש כלל ה' סימן ד') שכתב אפילו הזכירו הציבור לשון שבועה. אין דעתם אלא לנדות ולהחרים כל מי שיעבור על גזירתם. וכן מצינו במעשה דפילגש בגבעה כו'. וכן שבועת יהושע לא היתה אלא גזירה. שאי אפשר להשביע את הנולדים לאחר זמן. אבל נדוי החרם חל על דורות הבאים עכ"ל משמע דבהזכירו לשון שבועה חרם מיהו הוה

וא"כ צ"ע מ"ש בש"ע י"ד (סימן רכ"ח סל"ה) ז"ל אי אפשר להשביע הנולדים לאחר זמן. אבל נדוי וחרם חל על הנולדים עכ"ל. ולשון זה צ"ע דלפמ"ש נראה מדברי הרא"ש דאם אמרו בלשון שבועה עכ"פ הוה כמו גזירה וחרם שתל על הנולדים ג"כ. וגם מאי רבותא שאי אפשר להשביע הנולדים. הא אפילו אותן שכבר הם בעולם אי אפשר להשביען אם לא יקבלו עליהם ע"י אמן. וכן משמע במ"ק (ט"ז.) מנ"ל דנצינן ולייטינן ומשבעינן ומייתי הך קרא דנחמיה שהבאתי לעיל וכתבתי שדוחק לומר שהשביעם וקיבלו השבועה דהא ודאי שבועת אונסין הוא. וכן מצאתי בהדיא ברמב"ם (הלכות סנהדרין בפכ"ד דין ח') ז"ל וכן יש לדיין לעשות מריבה כו' ולהשביע באלקים בעל כרתו שלא יעשה או שלא עשה כו' עכ"ל. הרי בהדיא שיכול להשביעו בע"כ. ואין זה מדין שבועה רק מדין גזירת ציבור וכמ"ש ובררנו ת"ל מן הש"ס. ולכן דברי רבינו הרמב"ן צ"ע לענ"ד. וא"כ העיקר ששבועת הציבור הוא כמו גזירת החרם או חמור מיניה

ה) ומעתה בנ"ד שהסכימו הציבור למנותן ע"ד שיקבלו פרטי התנאים בדש"ג שיאסרו א"ע מלשחוט הרי עכ"פ הסכמת הציבור לאסרן וא"צ למ"ש מעל' אם יהיה להם דין מומר לשבועה אלא דלפמ"ש בי"ד (סימן א' סי"א) אם הטילו קהל חרם שלא ישחוט רק איש ידוע י"א ששחיטתו אסורה. והטעם דהוה כמומר לאותו דבר. וא"כ בנ"ד כיון שנגזר עליהם איסור השחיטה שחיטתן אסורה. מיהו ודאי עד עכשיו אין לאוסרן כיון דבהתירא בעי למעבד ומקלם יגיד להם. ואולם אחר שיתברר להם האיסור ע"פ מורה והם יעמדו במרדם בודאי נקה לא ינקו ואשמם בראשם. לזאת על אלופי קהל עדתם מוטל להזהירם להביאם בברית לקיים את אשר גזרו עליהם. וידעתי כי בדור היתום הלזה כל אחד מקלו יגיד לו אשר יאמר כי הוא זה ומי כמוהו מורה. ומהראוי לתת מחסום לפי. אולם אמרתי לא תהא האמת נעדרת למה שלא תקובל מפי האומרה ויהיה דברי אלה למקשיבים לקולי כל איש הירא את דבר ד' לא ישליך דברי אחרי גיוו אם לא יסתור הבנין שכתבתי. ואחר אשר יודיעני אם לא אמצא תשובה על דבריו ויהי מה כתבתי כאשר מן השמים הורוני

ואחרי אשר התבאר שזו השבועה מדין גזירת הציבור שגזרו עליהם. ממילא אין מקום להתרת שלשה הדיוטות שבחרמי ציבור אין מועיל שאלה ליחיד שיפרוש מלקיים אשר נגזר עליו. דהא תקנת הקהל חלה בע"כ כמבואר (בסימן רכ"ח סל"ג) אם כן ממילא מחוייבים ומושבעים ועומדים לקיים מה שגזרו הציבור עליהם כמבואר בכל הפוסקים

ו) ולכאורה היה נ"ל שההסכמה נעשית בתחילה שלא כהוגן במה שנתמנו על אופן שיתנו וקיבלו זאת עליהם בשבועה אם כן יהיו אסורין לשחוט מיד מטעם שמא לא יתנו דקיי"ל בתנאה לא מזדהר באמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דאסור לישן היום פן ישן למחר כדאיתא בנדרים (ד' ט"ו) א"כ גם כאן יש לחוש שלא ישחטו מיד פן לא יתנו דבתנאה לא מזדהרי. ואפשר דדוקא התם חיישינן שישכח אבל כאן זה שנתחייבו לו מסתמא יזהירם על כך אלא שאני רואה לפי הלשון שקיבלו כל הנ"ל בדשס"ג א"כ גם זהו בכלל חיוב הקבלה שיתנו ואם אין נותנין עוברים על השבועה רק שקיבלו באיסור מוסיף לאסור השחיטה ונ"מ אם ישחטו הם כמומרים לאותו דבר כמ"ש בתשובת הרא"ש ובי"ד (סימן א') א"כ אין כאן תנאי רק חיוב גמור שקיבלו עליהם וגם מסתמא הציבור יכופו אותם ואימת ציבור עליהם הלואי שיהיה כו'. עכ"פ לפי מה שהתנצלו שהתירו נדרם פרטים אלו מבוארים בי"ד (סימן רכ"ח ס"כ) ושם מבואר שראוי ליסר הב"ד שנזקקו להתיר נדר של תועלת חבירו ולא ראיתי להאריך כי יש דברים בגו ואריכות טובא רק שאינו נוגע לענין לפמ"ש שהוא מדין גזירת ציבור. עכ"פ לפי מחשבתם ראוי להענישם. ובר מן חומר שבועה שהחמירו כל השו"ת יש לדון עליהם איסור גזל שהרי הם שכרו השחיטה מן הקהל ונתחייבו לשלם בעדה להרב המגיד כפי אשר הושת עליהם והרי יש כח בח"י לחייב א"ע כ"ש בשכירות שא"צ קנין וגם דברי הקהל א"צ חיזוק א"כ כבר נתחייבו לה"ה לשלם ודינם כמו שמסרב לשלם מה שהוא חייב שמכין אותו עד שתצא נפשו. א"כ ראוי לכופם בכל כפיות ונגישות שיקיימו אשר נגזר עליהם כ"ז כתבתי לפי הצעת גופא דעובדא שכתב מעל' וכבר כתבו שאין להשיב בדיני ממונות לצד אחד. אכן כתבתי לפי העתקת השאלה שמבואר ובשינוי הסיבה ישתנה המסובב רק ידעתי מאז למעל' מעודי שאינו חשוד להחליף ומסתמא בודאי כן הוא ומה גם במילתא דעבידא לאגלויי. הגם שדרכי למנוע גם מזאת מכמה טעמים לאהבתו יצאתי קצת מגדרי ולעשות רצונו חפצתי

ז) שוב נ"ל להחמיר בשבועה ע"פ כתב דהכי משמע לכאורה מהא דכתבו התוספות בשבועות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה צריך דמפשטא דקרא דריש לבטא בשפתים דאי מיתורא מאי פריך נגמר מיניה וקאמר נמי דהוה שני כתובים וא"כ לבטא ל"ל אלא אינו מיותר לכך עכ"ל. והנה אם נימא דלבטא ממעט גם כתב א"כ מאי קשיא להתוספות ל"ל לבטא הא ודאי אי לא כתיב לבטא לא הוה ממעטינן כתב דהא עיקר המיעוט מהא דתרומה וקדשים הוו שני כתובים ומהתם לא מוכח רק דבלב לא מהני אבל בכתב ודאי עדיף מדברים שבלב. דהא בכתב איכא נמי בלב דאפילו בביטוי שפתים בעינן פיו ולבו שוין ואם כן בכתב איכא דברים שבלב וגם בכתב והוה אמרי' מדאצטריך למעוטי דברים שבלב ודאי כתב מהני דעדיף מדברים שבלב דהכתב מוכיח על דברים שבלבו. אלא ודאי לפי האמת ג"כ לא נתמעט רק בלב דאימעוט משני כתובים דהכי הוא פשטא דש"ס דלבטא אינו מיעוט כלל. ומכאן תשובה על בעל שב יעקב שדחה דברי החו"י שדחה הך ראיה ממ"ש הרמב"ם בנודר מלדבר עם חבירו מותר לו לכתוב בכתב ודחה בעל חו"י דבלשון בני אדם כתב אינו בכלל דיבור ותמה עליו בש"י מי עדיף מלשון תורה שנאמר לבטא. ולפמ"ש ליתא דתקשי ליה ל"ל למימר דהוה שני כתובים ת"ל דכתיב לבטא והוא דוקא אלא ודאי כדפרישית דמלבטא ליכא שום מיעוט אפי' בלב הוה גמרינן אי לאו דשני כתובים הם אלא דיש לדחות דאפילו אי לא הוה כתיב רק כי תשבע לחוד כיון דהוה שני כתובים והרהור לא מהני ה"ה כתב לא עדיף מהרהור וזהו לדברי התוס' שכתבו ל"ל לבטא אבל בש"ס י"ל בפשיטות דפשטא דקרא לבטא בשפתים הוא דוקא דהא פריך וניליף מינייהו משמע דאי לא הוה לן קרא דמהני בלב הוה אמרינן לבטא בשפתים כפשטיה רק כיון דאיכא למילף דמועיל הרהור אמרינן לאו דוקא והשתא דליכא למילף מהתם ממילא אמרינן לבטא בשפתים הוא דוקא וממעט נמי כתב שעכ"פ אינו בטוי שפתים

ויותר נ"ל דודאי אי הוה כתיב נפש כי תבטא בשפתים הוה ממעטינן שפיר בלב אבל כיון דכתיב לבטא משמע נמי בלב היינו שגמר בלבו לבטא שהוא עתיד וקמ"ל שגמר בלבו כבר לבטא אע"פ שלא הספיק להוציא בשפתיו