משיבת נפש חלק ב רסא

להם. ולכן ס"ד דאף מפי הכתב סגי. ואין זה דחוי די"ל גם לבטא בשפתים דכתיב י"ל דלא קפדה התורה רק שיהיה דברים שבלבו מוכיחים ע"י בטוי שפתים ומי שישמע דבריו ידע שאסר דבר זה עליו וי"ל ה"ה בכתב. אלא די"ל בלא"ה לבטא הוא כמו בעדים דכתיב ע"פ ויש לדרוש גם כן למעט כתב כמו בעדים. מיהו לשיטת רבינו תם דבראויין להעיד מהני נמי בכתב ועל פיהם לא אתי למעוטי אלא אילם דאינו ראוי להגדה. אם כן ע"כ על פי דכתיב בעדים אינו פשטא דקרא דאם כן אין לחלק בין ראוי לבילה אלא מיעוטא דרשינן. ואם כן לרבינו תם כיון דבראוי לבילה מקרי על פי. א"כ י"ל גם בשבועה בכתב מקרי נמי ביטוי שפתים בכתב היכא דראוי לבילה

ב) מ"מ כל האחרונים הסכימו דע"פ כתב לא הוה שבועה ומי ישמע להחמיר בפרט בדור הזה אשר בעו"ה כ"א מקלו יגיד לו. וגם נ"ל ראיה דכתב לא מקרי אמירה מהא דיבמות (ק"ד:) דחרש וחרשת אין חולצין לפי שאינן באמר ואמרה כדר' זירא שאינו ראוי לבילה. אלמא ע"פ כתב לא מקרי אמירה דאל"כ הרי יכולין לדבר ע"פ כתב. אלא ודאי לא מקרי אמירה. וא"כ גם בכלל ביטוי שפתים אינו

ועוד נ"ל ראיה מהא דאיתא בשבועות (כ"א.) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה כו' שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. ופריך מנ"ל. והנה המ"מ פי"ג משכירות כתב דלאו שאפשר לעבור במעשה אף בלא עשה מעשה לוקין עליו. וא"כ קשה הא הני אפשר להיות במעשה שישבע ע"י כתב דהוה מעשה. וא"כ דינא שילקה אף אם הוא בלא מעשה. אלא ודאי כתב לא מהני מידי. ועוד נ"ל ראיה דבזבחים (כט:) אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב. ופריך לאו שאין בו מעשה הוא. ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולמה דחק הא משכחת לה שכתב דבריו בכתב והוה דיבורא שיש בו מעשה מיהו אי אמרינן דמחשבת קדשים סגי בלב לא קשיא דהא הדיבור אינו פועל רק דברים שבלב עיין (ר"פ ד' מיתות) [סנהדרין ס"ה. הואיל וישנו בלב]. אבל לשיטת התוס' ב"מ (מ"ג:) והרא"ש בהלכות קטנות כמ"ש בספרי גט מקושר אות ס"א דבעינן דיבור בפיגול וא"כ אם איתא דכתב חשיב כדיבור משכחת לה מעשה בכתב בכתב. אלא ודאי כתב לאו דיבור הוא כלל. לכן לא משכחת לה מעשה. לכן כיון שהסכמת כל האחרונים דבלא ביטא בשפתיו אין כאן שבועה. וגם בתומים (סימן ע"ג) משמע דכך ס"ל עיין באורים שם וגם אין לחוש שנשבע שלא בפניו מאחר שידוע מצד המנהג שכותבין שקיבל עליו אף בלא קבלה בפירוש כלל

ג) ואולם אחרי אשר אמרו חז"ל לא מזיגנא רישא עד דמהפיכנא בזכותיה ומה גם לאיש אשר יודעי ומכירי מעודי. ראיתי כי יש לצדד בדבר אחר אשר נעשה כזאת באסיפה וא"כ הסכימו הציבור שיקבלו כזאת עליהם באלה ובשבועה. ומסתמא היה ביטוי שפתים אצל אלופי הקהל בקריאת הכתב. ואחר שהיתה הסכמה אצל אלופי הקהל ובעלי אסיפה. לא גרע מגזירת חרמי ציבור שיש להם כח לגזור כן על המשועבדים עליהם. ואחר שהוסכם אצל הקהל והציבור חלה גזירתם אף דמושבע מפי אחרים לא מהני בשאר שבועות אם לא יענה אמן. מ"מ חרמי ציבור אינם אלא גזירות ואין להם דין שבועה לענין שיצטרכו התרה ע"י פתח חרטה כמ"ש הרמב"ן במשפט החרם. והרא"ש בתשובה (כלל ה' סימן ו' וכלל ז' סימן ט'). ובחרמי הקהל לא שייך ביטוי שפתים דהא חלין אף ע"פ שאין השומעין עונין אמן. ואין שבועה מועלת מפי אחרים בלא עניית אמן רק שבועת עדות ושבועת הפיקדון כדאיתא שבועות (כ"ט:) וכן מבואר בתשובות להרמב"ן (סימן ר"פ) דאפילו מי שלא היה בעיר חל עליו חרם הציבור. וכן בי"ד (סימן רכ"ח סל"ג) בנשבע שלא ליכנס בתקנתם ע"כ חל עליו חרם תקנתן. א"כ אינו מדין שבועה שיצטרך ביטוי שפתים ואפילו יסכימו הקהל בכתב נמי חל. וא"כ כיון שהסכימו הקהל למנותן ע"ד שיקבלו בחרם ושבועה כמ"ש בכתב שע"ד כן הומנו הרי הסכימו הציבור על הכתוב בכתב שיקבלו כזאת ויהיו באיסור שבועה אם יעברו. וכל שהוא נדון מדין חרמי ציבור חל מכח גזירת הציבור דהא א"צ עניית אמן. וגם חל על הנולדים הרי שאינן מדין ביטוי שפתים כלל. ואם כן אם כתוב בכתב שקיבלו כזאת בח"ח ובשד"א ודאי י"ל דמדין חרמי הציבור אתי עלה מאחר שהסכימו הציבור בדבר השחיטה שהוא שלהם ויכולין לעשות כרצונם כמו בשאר עניני נתינות ובשביל שכתוב שקיבלו על עצמן לא גרע דאין זה אלא שקיבלו מדעתן גזירת הציבור אלא שלא ראיתי שנזכר חרם רק דש"ג שהוא דין שבועה. וכיון שהוא שבועה הדרן למילתא קמייתא דבעי ביטוי שפתים

אלא שלענ"ד היה נראה דציבור שמשביעין אדם לא גרע מחרם שחל על מי שנגזר עליו. וכן מבואר במדרש ילמדנו שהביא הרא"ש בתשובה (כלל שביעי סימן ט') וז"ל וכן מצינו בפילגש בגבעה דכתיב כי השבועה גדולה היתה וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם. וכן הביא הרמב"ן במשפט החרם בסוף תשובות להרמב"ן ובסוף ספר הכלבו אמר ר' עקיבא השבועה היא החרם והחרם היא השבועה. א"כ משמע דאף אם אמרו משביעין אנחנו מ"מ חלה גזירתם עכ"פ כמו חרם דמה שאמרו משביעין יראה שגוזרין שהעובר יהיה בעונש שבועה

ד) אמנם ראיתי להרמב"ן במשפט החרם שכתב בהדיא במה שחילק בין חרם לשבועה כתב וז"ל אבל ב"ד או ציבור או יחידים שאמרו משביעין אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך וכו' וכל שלא ענה בה אמן אינו חייב בה כלום שלא אמרו מושבע מפי אחרים אלא בשבועת עדות (לאו דוקא וה"ה שבועת פקדון כמפורש במשנה) עכ"ל ותמהני אחרי ששבועות הציבור הם מטעם גזירה י"ל ודאי מדין גזירת הציבור חל נמי בלשון שבועה שגזרו הציבור איסור שבועה וכמו שיכולין לגזור עונש חרם שהוא גם כן מטעם גזירה שהרי מתירין לעצמם כמו כן יכולין לגזור בלשון שבועה דהא אמר החרם היא השבועה והשבועה היא החרם משמע דשבועה גם כן דין חרם יש לה. (דאל"כ למה אמר תרתי החרם היא השבועה. אלא ודאי שבועה שמשביעין לציבור היא החרם ג"כ). דאל"כ למה אמר תרתי החרם היא השבועה והשבועה היא החרם. אלא ודאי אפילו אמרו אנו משביעין. כיון שאין כונתם רק לגזירת הציבור הוה כמו חרם. וכן ביהושע וישבע יהושע ולבסוף כתיב ארור. ולדברי רמב"ן איך שייך כלל לשון שבועה שאין לה מקום מפי אחרים. ומה ענין שבועה לכך. אלא ודאי גזירת הציבור שייכא נמי בשבועה. וכן הוא בנחמיה (ה' י"ג) ואקללם ואשביעם באלקים. פשטא דמילתא שהשביעם בגזירת שבועה. ודוחק לומר שהיו עונין אמן דהא הוא שבועה באונס כמ"ש ואכה מהם ואמרטם. אלא יכול לגזור נדוי ג"כ בלשון שבועה. וכן משמע שבועות (ל"ו.) דאיתא שם תנא ארור בו נדוי בו שבועה. דכתיב וישבע יהושע בעת ההוא לאמר ארור האיש כו' ופריך ודילמא תרתי עביד אשבעינהו ולייטינהו. ולדברי הרמב"ן קשה איך אפשר להשביע מפי אחרים. ודוחק לומר שכולם ענו אמן אחר השבועה. שהרי לדברי הרמב"ן אין השבועה חלה רק על העונין אמן. ועוד דמייתי משאול דכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע. ופריך נמי דילמא תרתי עביד. ולדברי הרמב"ן איך קאמר ויהונתן לא שמע בהשביע הא כיון שלא שמע אין עליו עונש שבועה כלל. וכן מבואר ברמב"ן גופיה במשפט החרם וז"ל ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה. וזה דינו של יהושע בעכן וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן