משיבת נפש חלק ב רס

ומפרש ידות. גם מה שכתוב שם בתשובה זו גם שבותה ושקוקה מטעם יד. מפורש בנדרים (דף י') שהוא כנוי. ואולי צריך לומר כינוי וכן מבואר שם לרבי יוחנן כנויים לשון נכרים הן וגם גא"ט שהוא בלשון נכרים כינוי מקרי. וגם דעת הש"ך נראה לי שאין כונתו שכיון שבלשון חול אינו שם כלל שיהיה מותר להזכירו בבית המרחץ ח"ו או שיהיה מותר לברך ברכת המזון בלעז במקומות המטונפים חלילה או להתפלל דתפלה בכל לשון ג"כ רק כוונתו כיון שאינו שם בעצם ומותר למוחקו לא מצינו בו חומרא זו שאסור להזכירו על המכה

סימן מה

בדין דרסה

תשובה מה ששאלת אם שוחט ודוחק בכח בשעה שמוליך ויש בסכין כשיעור וחששת לדרסה. נראה דאין חשש דרסה כל שמוליך בדרך הולכה. ודרסה לא הוה אלא כשדחק הסכין למטה וחתך בלי הולכה כלל. וכמו שפרש"י חולין (ל':) התיז הראש כאדם המתיז קנה או דלעת והיינו שכל החתך בא מכח הדחקה למטה בלי הולכה וכמו שפוסק דבר ומכה עליו בכח. או שפעמים מעקם הסכין לצד שני וחותך על ידי הדחקה. וכן משמע מפירוש רש"י היה שוחט במשיכה. אלמא רישא לאו במשיכה איירי ואם איתא דאפילו במשיכה אם דוחק בשעת משיכה דרסה מקרי לפלוג בדידיה אפילו שוחט במשיכה רק שדחק אלא ודאי רישא איירי בדחק בלא משיכה. וכן משמע מהא דאיתא שם (ל"ב.) אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה. ובסכין רעה שצריך להוליך ולהביא כל היום ודאי ע"כ דוחק בסכין ואפ"ה ליכא חששא רק מטעם שהייה חששו הפוסקים כדאיתא בסימן י"ח ס"ז וסימן כ"ג ואפילו תדחק ותאמר דמשכחת שיוליך בלי דחיקה איך שתק בש"ס ופוסקים להזכיר מזה דהא בנעץ סכין בכותל וצואר בהמה למעלה שחיטתו פסולה שם (ט"ז:) שמא ידרוס ופירשו שמא ידרוס פעם אחרת אף על פי שאומר ברי לי שלא דרסתי. וכן הוא בש"ע (סימן ו' סעיף ד') דחוששין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתוך בלי הולכה והובאה. א"כ איך נכשיר בסכין רעה ליתן תורת כל אחד בידו להשמר שלא ידחוק דמסתמא בסכין, עה דוחק הוא. אלא ודאי כל שהוא בהולכה והובאה לית לן בה. וכן מהא גופיה דחייש שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתוך בלא הולכה והובאה משמע דכל שמוליך ומביא אע"פ שהבהמה מכבדת אין כאן דרסה. וכן משמע בחולין (כ'.) דאמר בני ר' חייא ס"ל מוליך ומביא במליקה פסול והיינו ע"כ לומר דגזירת הכתוב שיהיה מליקה בענין שפסול בשחיטה והא ודאי בענין מליקה שהוא מעבודות קשות שיחתוך בציפורן המפרקת וסימנין בידו אחת כדאיתא בזבחים (ס"ד:) שהוא מעבודות קשות אין ספק שהוא מפני קושי החתיכה עם צפורנו בשעה שהעוף מונח בין אצבעותיו כדאיתא התם במשנה ובודאי צריך לדחוק טובא עד שיחתוך המפרקת וסימן עם צפורנו ומשמע דבכה"ג בשחיטה כשר כל שמוליך ומביא. וכן אמרינן התם מצות מליקה קוצץ ויורד ואמר כ"ש מוליך ומביא ופרש"י דכי עביד מליקה כשחיטה כ"ש דכשר א"כ משמע בכה"ג דמוליך ומביא במליקה כשר בשחיטה אף שהוא בדחיקה. ומצאתי להרב בעל תבואת שור בסימן כ"ג שכתב על הא דשוחט בסכין רעה דאף בעוף יש למנוע כו' ותו דיש לחוש לשאר קלקולים כגון דרסה ועיקור מתוך שדוחק מאד על הסימן קודם שחותך ואפילו דיעבד יש להחמיר כו' ומשמע דדוקא בסכין רעה לגמרי שצריך לדחוק מאד אפשר שיש לחוש שחותך בלא הולכה כלל. אבל בסכין שאינה בגדר סכין רעה לגמרי ודוחק במשיכה לית לן בה. (והרי דרכו של בעל תב"ש תמיד להחמיר ולאהדורי בתר חומרא א"כ הבו דלא לוסיף על חומרות שלו). ועיין פסחים (דף ס"ז) השוחט בקופיץ ע"ש בפרש"י

סימן מו

דין שבועה בכתב וחרמי צבור

שאלה כתב התחייבות שנאמר על שוחטים דמתא וז"ל הכתב וקיבלו השוחטים הח"מ עליהם ובאופן זה נתמנו שמחוייבים ליתן להרב המגיד בכל שבוע ושבוע ד' זהו' ובאם ישנו דעתם מנתינה הלזה ויעברו שני שני שבועות ולא יתנו הד' זהו' כפי שהתחייבו חלילה להם שוב לטבוח טבח והכן ולזבוח שום זבח בקהלתינו וכו' וכל הנ"ל קיבלו עליהם בת"כ ובדש"ג ובפ"מ וחתמו על זה בח"י ממש והרב המגיד גמר להם כתב התמנות השחיטה וחתם להם בראשונה ואחריו בני אסיפה. ואחר זמן פרקו עול הנתינה מעליהם. ומענה בפיהם שעשו התרה לשבועתם. והרב המגיד צווח שנשבעו ע"ד ה"ה ואין להתיר בלא דעתו שהוא תחת טובה שעשה להם. ועוד טענו שלא קיבלו שבועה בפ"מ רק כתוב כן בכתב. ושאל אם יש ממש בדברי השוחטים

א) תשובה נפתח במה דסיים בענין שבועה מפי הכתב אם מועלת. הנה בתשובת שב יעקב (סימן מ"ט) האריך וכן נראה הסכמת האחרונים בש"ך י"ד (סימן רל"ב ובסמ"ע סימן ע"ג) דע"פ הכתב לא הוה שבועה דלבטא בשפתים כתיב. ואף המחמיר שהוא בעל חוות יאיר בסימן קצ"ד מחלק בין אם כתב כל הנ"ל נעשה בת"כ ובשד"א דאז אינו שבועה רק כשכתב אני מקבל עלי באלה ושבועה ס"ל לבעל חוות יאיר דהוה כנשבע ממש. והרב בעל שב יעקב חלק עליו. ועיקר ראייתו מהא דהנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו בכתב כדאי' ברמב"ם ספ"ו מנדרים ובש"ע י"ד (סי' רכ"א) וחוות יאיר כתב לחלק בין נדרים דהולכין אחר לשון בני אדם ובעל שב יעקב דחה דבריו דלמה לא נדרוש לשון התורה לבטא בשפתים. ובאמת דבר זה אינו מוכרח. דהא אמרינן בשבועות (כ"ו:) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים. א"כ משמע דלבטא בשפתים לא ממעט רק גמר בלבו. והטעם שאין יודע מה שבלבו. אבל פירש דברים שבלבו בכתב י"ל דהוה כמו ביטוי ואפשר דעדיף מיניה. ואף דביטוי היינו דיבור ס"ל דלא הקפידה תורה רק שתהא כוונתו נודעת ע"י דיבורו. וה"ה אם כוונתו מודעת ע"פ הכתב י"ל דהוה גם כן נדר דלא גרע מביטוי שפתים. ואין לנו לומר דמיעטה התורה רק דברים שבלב. וכן מצינו לגבי אונסין בנדרים (כ"ח.) דאף דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני דמוכחי. וא"כ נהי דממעטינן גמר בלבו מ"מ בכתב הוה מוכחי טובי אפשר דמהני כמו דיבר לאסור איסר על נפשו. אבל אם אסר על עצמו דבר אין לך בו אלא פירושו. ואם אסר עצמו לרמוז לחבירו דבר שיבקש להודיעו. אפשר שאין הדיבור בכלל אף דעדיף מרמיזה. דמ"מ מזה לא אסר עצמו שאין לך אלא מה שאסר על נפשו. ומה שהביא בשב יעקב ראיה ממגילה (י"ח) דאיתא היה כותבה ומגיהה אם כוון לבו יצא ה"ד אי דמסדר פסוקא פסוקא וקרי כי כוון לבו מאי הוי ע"פ הוא. ול"ל להגמרא לומר דמסדר פסוקא היינו שקורא הפסוק הא הכתיבה עצמה היא הקריאה אי מכוון לה וגם זה אינו מוכרח כלל. דהא מתני' ס"ל דחרש פסול ליקרא המגילה משום שאינו משמיע לאזנו א"כ כתיבה בודאי לא מהני דלא גרע מלא השמיע לאזנו להכי נקט בקרי פסוקא פסוקא. ובתשובת מ"י הביא ראיה דגבי עדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם משמע בשאר דוכתי כתיבה כדיבור דמי. ודחה בעל שב יעקב ג"כ די"ל בעדות סגי בגילוי מילתא שאינו אלא הודעת הענין שנודע