משיבת נפש חלק ב רנט

לא חיישינן. ועוד אפשר לצדד דבנ"ד לא מקרי עשו לו טובה מאתר דמגירי דילהו נמסר וא"כ עליהם מוטל לתקן אשר עותו. וא"כ במה שהיו בעוזריו להצילו מיד אונסו משלו נתנו לו. ודמי למ"ש הרשב"ץ בתשובה הובא ב"י (סימן רכ"ת ד' ר"ט בטורים ד' ברלין) שאם תפסה אשתו כל אשר לו ולא ביקשה להחזיר עד שישבע לגרש אשתו האחרת וכתב דלא מקרי עשה לו טובה במה שהחזירה לו שלו ולא דמי לצדקיהו שבדין היה יכול נבוכדנצר להורגו אם היה חושש שיגלה סודו עכ"ל. וא"כ בנ"ד הרי הוטל עליהם לתקן מה שקלקלו ולא מקרי קבלת טובה והוי התרה בדיעבד עכ"פ

עוד אפשר לצדד ולומר דלא מקרי נודר על דעת חבירו אלא כששואל ממנו דבר שראוי לו לעשות ואין לו הפסד בכך כי נבוכדנצר לא שאל שלא כדין דלמה יגלה סודו לבזותו. ולכן אף שהיה מוכרח לשבועה מ"מ אין מתירין לו שלא מדעתו. משא"כ בנ"ד ששאלו שלא כהוגן דלמה ישבע לפקח פרנסתו. וכבר כתבו דלפרנסה הוי מצוה וכיון שהם עשו שלא כהוגן להשביעו במה שאינו מן הראוי יכולין להתיר לו בלא דעתו ולפ"ז אין צריך לסברת הרשב"ץ דשם נמי עשתה שלא כהוגן. מיהו לפ"ז בהא דהשביעוהו שלא ישחוט בגליל שלהם שאלו כהוגן. וצ"ל ג"כ סברא הנ"ל שמ"מ השבועה כלליות היתה שלא כהוגן וא"צ דעת משביעם

ה) ובהכי ניחא לי מה שהקשתי על תירוצו של הר"ן שתירץ שתטעה להיות מותרת והקשיתי דיודיעו לה שלא תועיל התרה. ועוד דמאי משני צריך לפרט הא יש לחוש לטעות. ולפ"ז ניחא דודאי לטעות לא חיישינן רק בדבר זה שהיא שבועת אלמנה דמורי התירא לנפשה דטרחה קמי יתמי וכדומה א"כ בעיניה ההדרה הוא שלא כדין שנעשה לה כהיתר מה שגזלה. אלא שב"ד מדירין אותה שלפי דעתם כל מה שתפסה עולה לה בפירעון כתובה. ולפי שנעשה לה כהיתר מה שנהנית מכתובה א"כ בעיניה מה שמדירין אותה הוא שלא כדת. שאם העלימה איזה דבר תאסור במה שמדירין אותה. וא"כ בודאי היא אסורה שהרי הדירוה על זה אם נהנית במה שהעלימה מב"ד. מ"מ בלבה לא תחשוב לה עון מה שנהנית ולפי דעתה אין ראוי להדירה על זה. וכיון שבעיניה כאילו העבירו עליה שורת הדין שפיר יכולה להתיר בלי דעתם. משא"כ לענין צריך לפרט הנדר ועד"ר לא שייך לומר שתטעה דמסתמא חוקרת על הדין אם יועיל לה היתר וזה נכון וברור וסיוע למה שאמרנו

ועוד נראה לי דאפילו להפוסקים דאף לדבר מצוה אין מתירין בנדר לדעת חבירו י"ל היינו כשתחלת הנדר לא נעשה שלא כהוגן ואח"כ נולד הדבר מצוה בזו אין מתירין שלא מדעת חבירו. אבל אם בתחילת הנדר עשה חבירו שלא כהוגן י"ל לכ"ע מתירין אף בלא דעת חבירו. דהא עיקר ראיית הרשב"א הוא לסתור סברת תוספות במ"ש בסי' קפ"ו ממשה רבינו שהוצרך להתיר נדרו מדעת יתרו. ושם לא עשה יתרו שלא כהוגן. אלא שאח"כ נולד שהיה דבר מצוה. משא"כ כשבתחילה נעשה שלא כדין שפיר יכולין להתיר שלא מדעת חבירו. וכן משמע בהדיא בריב"ש שכתוב לדחות ראיית ר"ת שהביא ראיה מן הגבעונים דדייקינן דנדר שהודר ברבים אין לו התרה מן הגבעונים דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם כו' ומאי ראיה דילמא טעמא משום שהוא ע"ד חבירו. אלא ודאי בעינן דוקא שהיה בשביל טובה ודחה הריב"ש דהתם שאני כיון שהם עשו שלא כהוגן שרימום היו מתירין שלא ברצונם עכ"ל. וא"כ גם כאן בנידון דידן שעשו שלא כהוגן שישבע לקפח פרנסתו יכולין להתיר בלא דעתם. אלא לפי מאי דקיי"ל כשיטת ר"ת בעינן דוקא שנדר בשביל טובה. א"כ י"ל דוק לאידך גיסא דבשביל שעשו שלא כהוגן מ"מ אם היו מקבלין טובה מן הגבעונים לא היו יכולין להתיר להם. אלא דמ"מ אין ראיה די"ל דלא מקרי עשו שלא כהוגן במה שהצילו נפשם ממות. ולכן לא משמע לר"ת תירוץ זה. וגם למאי דקיי"ל דאין מתירין לכתחילה נדר שהוא לטובת חבירו. א"כ מוכרת לומר כדברי הריב"ש דהא מייתי ראיה מגבעונים ומאי ראיה הא לכתחילה אין להתיר. אלא ודאי בעשו שלא כהוגן מתירין אף לכתחילה. וא"כ בכה"ג י"ל שאף שזה שהשביעוהו שלא ישחוט בגליל שלהם הוא כהוגן מ"מ כיון שעיקר השבועה שלא כהוגן אין לו דין נדר ע"ד חבירו בשביל טובה

סיומא דפסקא מכל הלין טעמא נ"ל אם ביטל באמת בלב והיינו שביטל בלב בענין שאין סותר מה שבפיו כמ"ש רמ"א (סימן רכ"ח סעיף י"ד) והיינו שחשב בלבו לזמן א"צ התרה. ואם לא ביטל בלב י"ל שחשב לישבע שלא ישחוט בגליל שלהם ותו אין להם תועלת בנדרו ויתירו לו שבועה הראשונה שנית לחוש לכל הדיעות לתקן כפי האפשרי. ועיין בסי' רל"ב סט"ו באנס חבירו בגיזומים ויסורים

סימן מד

דין שם הקודש בלשון לע"ז

שאלה חד מיראי השם אשר דרכו לחזור ק"ש בלשון לעז בשביל הכונה ונולד לו ספק אם השם בלשון לעז יוצאין בו והניעו לזה דברי הש"ך ביורה דעה (סימן קע"ט סקי"א) שהשיג על דברי הב"ח שהשיג על הוראת רש"י ורבו שכתב בלוחש על המכה דדוקא בלשון הקודש והב"ח הקשה דדברים של קודש אפילו בלשון חול אסור לאומרן בבית המרחץ, וכתב הש"ך דדוקא ענין קדושה או ד"ת אבל השם בלשון חול אינו שם כלל והנע עצמך דהא מותר למחוק שם שנכתב בלשון חול כגון גאט או בא"ג כו'

תשובה הנה אין ספק מאחר שהוא ש"ס מפורש דק"ש בכל לשון. ובר"פ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק"ש ותפלה וברה"מ. ולא יעלה על הדעת כלל שיקרא ק"ש בכל לשון והשמות לבד יזכיר בלשון הקודש דהא לא מפליג בהכי כלל ועוד דדומיא דברכת המזון תנן וברכת המזון מפורש אם אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא ידי ברכה ראשונה כדאיתא בברכות (מ':) הרי אף דרחמנא בעצם אינו שם כלל דהא רתום אינו שם ונמחק כדאיתא בפרק שבועת העדות (דף ל"ה), אעפ"כ עולה לו במקום שם. ועל כרחך הוא מפני שהורגל לשון זה על השם יתברך הוה כאילו הזכיר השם בלשון קודש כיון דנאמר בכל לשון. וכן יש להוכיח ממה שהקשו בש"ס שם בברכות מאי קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול תנינא אלו נאמרין בכל לשון כו' וברכת המזון. ואם איתא דבק"ש מפרשינן דנאמרה בכל לשון חוץ מן השמות א"כ טובא קמ"ל דאע"ג דבמקום השם אמר רחמנא נמי יצא. אע"כ פשיטא ליה להש"ס דהני דנאמרין בכל לשון אפי' השמות הם בכל לשון. לכן רחמנא שמורגל לקרות כן השם פשיטא לן דעולה במקום השם ואף דשם רחמנא משותף ג"כ על קריאת אדם אם רוצים לומר האי גברא רחמנא שהוא תרגום רחום וכ"ש גא"ט שהוא לעז אלהות ממש. ואף שנמחק היינו משום שאין לו קדושה בכתיבה שאין הכתיבה מתקדשת רק בלשון קודש שהתיבות עצמן יש בהם יחוס קדושה אבל גא"ט אינו אלא לעז השם וכינוי שנקרא בלשון אתר לכן אין בו קדושה לענין שלא ימחק. אבל ההזכרה שמזכיר עולה במקום שם בלשון לעז בהני דנאמרים בכל לשון ועדיף טובא מרתום דאף שנמחק מכל מקום נקרא כינוי אם כוונתו למי ששמו רתום כדאיתא בפרק שבועת העדות שם. ואני תמה על תשובת מהר"ם ד"פ (סימן ו') והובא בש"ך י"ד (סימן רל"ז) באם אמר יעזור לי דיאוק שכתב מהר"ם שם דהוה שבועה דלא גרע מידות. ולא הבנתי דמה ענין זה לידות דידות היינו שהתחיל בדבר ולא פירש כגון שאמר מודרני ממך ולא פירש דבריו כקרבן או אסור כמו שפירש הר"ן שם. אבל כינוים מילתא אחריתא הוא כדפריך בריש נדרים פתח בכנויין