משיבת נפש חלק ב רנח

סימן מג

בנשבע ע"ד חבירו באונס

בדבר השאלה ששאלת על דברי השוחט ששחט חוץ לגבולו ובודאי לא כן עשו למסור לידי נכרים איש ישראל כתוא מכמר כאשר במכתבו נאמר ואם גם הוא עשה שלא כהוגן להשיג גבול זולתו. היה ראוי לגדור ע"פ הדת כאשר הדעת נוטה. ולא לצאת חוץ לשיטה. והנה אחר אשר כבר נשבע להם שלא ישחוט שום עוף אף בגליל שלו. יען כי הבטיחו לו להושיעו מיד הקמים עליו ע"י גירא דילהו לתקן אשר כבר עותו וכאשר בא לביתו צות כי אנוס היה ומסר מודעא קודם השבועה וגם התיר לו השבועה ע"פ ב"ד

א) תשובה דבר זה צריך ביאור ואריכות קצת לסבת גודל חומר השבועה. והנה מ"ש מעלתך שנאמן שהיה אנוס מדברי הט"ז י"ד (סי' רל"ב ס"ק ט') דבר זה א"צ לדברי הט"ז כי בוודאי אונסו מוכיח מעצמו שהרי לא עשה רק מפחד אשר נמסר ובוודאי אנוס היה. אלא שאין זה מספיק דאף נדרי אונסין צריך לבטל בלב כמבואר בי"ד (סימן רל"ב סעיף י"ד). ואם כן אם לא ביטל בלב אין זה מועיל לפוטרו מן השבועה ואף שמסר מודעא מקודם מכל מקום נראה שצריך בטול בלב בשעת השבועה. דהא כתב הר"נ בנדרים (כ"ג:) על הא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו וכתב הר"ן שם שאם השביעו חבירו או שהדירו אין ביטול זה מועיל כלום שע"ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא מסקינן דלא משתבע אדעתיה דנפשיה אלא ע"ד משביעו עכ"ל ושם נמי כיון דאמר בתחילה שלא יתקיימו נדריו הוי כמו מודעא ואפ"ה לא מהני בהשביעו חבירו. וא"כ גם כאן אף שמסר מודעא קודם כיון דגם במודעא מהני ביטול מודעא וכיון שנשבע ע"ד חבירו הוי כמו שביטל ואין סברא לחלק בזה אם הוא אנוס או לא אם לא ביטל בלבו בשעת השבועה וא"כ בלא ביטל בלבו לא מהני ליה היתר זה. ולא נשאר לסמוך כ"א על הדיעה שהביא רמ"א (בסימן רל"ב ובסימן רכ"ח סעיף כ') דלצורך מצוה מתירין. אך כבר תמהו האחרונים על זה. ואמת שישבתי כל תמיהותם על נכון בתשובת שאלה אחרת (לעיל סי' כ"ד א"ה) והראתי פנים מסבירות לדיעה זו אך אין דעתי לסמוך על זה שהוא נגד רוב הפוסקים בלא סניפים אחרים. והנה עתה שכבר הותר תליא בהך דיעות אי מהני התרה בדיעבד בנודר ע"ד חבירו. והמחבר מביא דיעה קמייתא דמהני התרה. ולפמ"ש בתמ"ת אהע"ז (ס"א סקי"א) דעת המחבר כדיעה קמייתא לעיקר

ב) והנה דבר זה באם נשבע ע"ד חבירו הסכימו הפוסקים דבעינן דוקא שיהיה בשביל טובה שעשו לו. ובנ"ד נמי הוא בשביל טובה שעשו לו להצילו מיד עושקו. וא"כ הוה ממש נשבע ע"ד חבירו ואין לחלק אם השבועה ע"י אונס יוכלו להתיר לו שלא מדעת חבירו דהא עיקר חייליה דהאומרים כן הוא מהא דאיתא בנדרים (ס"ה) מצדקיהו שנשבע לנבוכדנצר שלא לגלות סודו ואין לך אנוס מצדקיהו שחמת מלך מלאכי מות ומשם הוכיח דאף בדיעבד אינו מותר כמו שהעיד הכתוב ובזה אלה להפר ברית א"כ מוכח שאף שהיה אנוס בשבועה מ"מ אין מתירין שבועה שע"ד חבירו. ואמת שי"ל אמאי לא ביטל אותו צדיק בלבו כיון דאנוס היה. ונראה לזה דהא דשרי נדרי אונסין היינו דוקא שזה שואל ממנו דבר שאינו חייב בו ורוצה לגוזלו בזו מקרי נדרי אונסין. אבל אם שואל דבר שאינו עולה ואין לו הפסד לא מקרי נדרי אונסין כיון דאין לו הפסד לקיים נדרו לא מקרי נדרי אונסין וא"כ שם כיון דצדקיהו לא היה לו הפסד בכך שלא לגלות ולכן לא מקרי נדרי אונסין. וכן משמע מפרש"י (כ"ח) ד"ה דינא שכתב ולאו נדרי אונסין הוא משמע שהשבועה חלה עליו אלא דמלשון הרא"ש משמע דעיקר הקושיא איך יתירו לגוזלו ומשמע דחשיב נדרי אונסין אף שרוצה לגוזלו שלא כדין וצ"ע וצ"ל דבתחילה באמת לא עלה ע"ד צדקיהו לגלות עד אשר ניחם אח"כ להתכבד בקלון הרשע ואין להאריך בזה

ג) אלא דיש לעיין דכבר הסכימו הפוסקים דלא מקרי נדר ע"ד חבירו כ"א כשנדר ע"פ מה שקיבל טובה מחבירו וא"כ נימא דזה מקרי קבלת טובה במה שהצילו מיד אונסו מ"מ כבר כתבו דהא קשה הך דגיטין (ל"ה:) שתיקנו שתהא נודרת ליתומים מה שירצו. ופריך ניחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה. והקשו הא נודרת ע"ד יתומים ולא מהני התרה ונאמרו בזה כמה תירוצים כמ"ש הר"ן בנדרים (ס"ה) דעת האומרים שהוכיחו דמותר בדיעבד ובגיטין כתב הר"ן דטעמא מפני חשד ובושה ולא שייך התם דהיתומים אינם יודעים אם קבלה כלום מכתובה. ולפי תירוץ זה בהודיעו לזה שנדר לו שפיר הוי מותר לטעמא דחשד ולטעמא דבושה יכולין להתיר בפני מי שהדירוהו. וגם נרא' כיון דבאמת היה אנוס אף דבעי בטול בלב מ"מ לזה אהני ליה מסירת מודעא ושאומר שהיה אנוס לענין דלא שייך בושה כיון שלא נשבע ברצון. אלא דבנדרים תירץ הר"ן עוד וכ"כ ג"כ תירוץ זה בחידושי הרשב"א דשם אין תועלת ליתומי' באיסור פירותיה. ולבי מגמגם על תירוץ זה דמכל מקים איכא תועלת ליתומים דאם תאסר בפירות ויקשה לה לעמוד בנדרה ותצטרך דעת היתומים בע"כ תפייס היתומים ברצי כסף שיתירו לה מדעתם ואין תועלת גדולה מזו. ותו קשיא לי דא"כ ידירוה מן הפירות וגם תשבע ע"ד היתומים דלא תתיר אצל החכם עד שתחזיר מה שגזלה מן היתומים ונהנית מכתובתה א"כ הוי לתועלת יתומים ולא יתירו שלא מדעתם וצ"ע

עכ"פ גם לתירוץ זה בנדר שאין תועלת למשביע יכולים להתיר שלא מדעתו. וא"כ בנ"ד אין למשביע תועלת כי אם במה שלא ישחוט בגליל שלהם אבל בגליל שלו מה להם בכך. ואין סברא לומר משום מיגדר פן יבא לשחוט גם בגליל שלהם. דאם חשוד לעבור על השבועה גם על זה יעבור. וגם הרי ביארנו שאם אין תועלת ליתומי' לא מקרי ע"ד חבירו אף שיסתעף להם תועלת שתתפשר עמהם לא חשיב תועלת כ"ש בזה. וא"כ י"ל כיון שהותר לזה שאין למשביעים תועלת נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלא דאיכא למימר לאידך גיסא מתוך שלא הותר בגליל המשביעים דמקרי לתועלת חבירו. גם לגליל אחר לא הותר

ד) ולפ"ז יש להמציא לו תקנה שישבע שנית שלא ישחט בגליל המשביעים לבד וקי"ל דאם נשאל על הראשונה שני' תלה נדרים (י"ת.) (השניה ראשונה תלה) וא"כ יוכלו להתיר לו הראשונה (השניה) דאין שום תעלת למשביעים בשבועה ראשונה דאף לאתר ההתרה תחול ולא נשאר רק טעמא דחשד ובושה ולטעמא דחשד סגי בהודעה וגם טעמא דבושה י"ל דלא שייך בכה"ג שהשביעוהו שלא מדעתו. ועוד דבש"ע (סימן רכ"ח ס"ב) סתם דטעמא מפני החשד ועוד דבש"ך כתב שם דבהודעה סגי נמי לטעמא דבושה. ואף שכתב הר"ן בנדרים לתרץ עוד שהיא תטעה להיות מותרת נ"ל דגם לתירוץ זה מודה הר"ן כשאין תועלת למשביעו מתירין לו שלא מדעתו דמה לו לנדרו שאיננו שייך בו וכן משמע במחבר (סימן רכ"ח) רק דמשמע לי דהתם איכא תועלת ליתומים במה שלא תותר שע"י תודה מה שגזלה ותתפשר עם היתומים. אבל כשאין תועלת למשביעו א"צ הסכמתו ורצונו וגם קשה לי על תירוץ זה מה פריך דתיזל לגבי חכם ותטעה שמותר לה הא יכולין להודיעה מיד שלא תותר. ועוד דאם באנו לחוש לטעות מאי משני צריך לפרט את הנדר הא י"ל שתטעה ותסבור גם כשתאמר לחכם סתמא נדרתי מפירות אילן אף שלא תאמר בלשון שנדרה מ"מ תהא מותרת. ואם באנו לחוש לטעות אין קץ לדברי רוח. וכן מאי מהני דמדרינן לה על דעת רבים. הא יש לחוש לטעות שתטעה אלא ודאי לטעות