משיבת נפש חלק ב רנו

מלבו וכתירוץ הט"ז ותירוץ הש"ך הוא לשמואל דקיי"ל כוותיה גם דלגדל לא הוה רובא כמו לרדיא

סימן מב

דין שכתב הנטפל לשם בטעות

ע"ד השאלה אשר קרה פה שבפרשת תצוה טעה הסופר במקום שהיה לו לכתוב ה' אלקיהם כתב אלקיכם שמבואר כזאת בספר נודע ביהודה שהרב מ' טיאה דעתו להתיר לקלוף הנטפל לשם כמ"ש במג"א בשם הר"י הלוי בסימן ל"ב ס"ק כ"ו דאף שאוסר לקדור האזכרות שרי לקלוף. ורשב"ץ שחשש שמא יבא לידי מחיקה ח"ו מ"מ בנטפל דרבנן לא מחמרינן כולי האי. גם יש דיעות שמותר למחוק כדי לתקן. ולכן בנטפל יש לסמוך. אלו תורף דבריו. והגאון בעהמ"ח כתב לאיסור דאפילו מאן דשרי לקלוף היינו מפני שהשם נשאר במקומו בקדושתו. משא"כ אלו אותיות נטפלים כל זמן שנטפלין הם בקדושתן וקדושת השם עליהם. משא"כ כשקולפן פסק המעלה שלהם. וכתב שזה פשוט. ונשאלתי לחוות דעי במעשה שהיה פה

א) תשובה הנה סברת נודע ביהודה שפסק קדושתן אף שכתב שזה פשוט כד דייקינן לאו סברא היא כלל אחר שהסכימה דעתו שקדושת הנטפלין היא דרבנן אם כן מן התורה אין כאן קדושת השם כלל רק דרבנן גזרו עליו מאיזה טעם שיהיה. ואם כן מהיכא תיתי לומר שיהיה אסור להפרידן. ועוד דא"כ אם יש בספר תורה איזה יריעה שנשתנה ועדיין היא כשירה וכי נימא שאסור להחליפה באחרת ולגנוז זאת זה לא מצינו כלל. ואדרבה זה תשוב מן המובחר להחליפה ולהתנאות בס"ת עי' (סי' ר"פ סע"ב) אף שהיריעה יורדת מקדושתה דודאי כשהיא מצורפת אית בה קדושה טפי קדושת ס"ת כשירה וגם מאי נ"מ בזה סוף סוף טעון גניזה דכל כתבי קודש טעונין גניזה ומאי נפקא מינה במה שיהיה לו קדושת נטפל או לא זה לא מצינו כלל ולא מצינו רק שאין להשתמש בהם קדושה קלה כמו ס"ת שבלה אין עושין ממנה מזוזה מנחות (ל"ב.). ובאמת דברי מהר"י ד"ת הם ולא ידעתי למה דתאן בגילא דחטתא. ובעיקר מה שחשש התשב"ץ וכעת שנדפסו תשובת רשב"ץ והוא בח"א (סי' קמ"ט) שאין חכמה ותבונה לנגד ה' שמא תבא לידי פשיעותא לידי מחיקה ח"ו. קשה לי על זה אפי' ח"ו יבא על פי סיבה לכך מ"מ הא קיי"ל בכל איסורין דבר שאין מתכוין מותר כדאיתא בשבת (כ"ט:) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ונזיר חופף ומפספס. ובבכורות (כ"ד:) לענין בכור וגיזה חמורה טפי דהא אסרינן אפילו גורם כדאיתא שם (ל"ד) לא יהיה בו מום. ואילו לענין שם איתא בשבת (ק"כ:) בשם כתוב על בשרו יורד וטובל דכתיב לא תעשון כן אבל גרמא שרי. אף דשם קרוב הדבר שימחק דהא בדיו לחה איירי מ"מ שרי. ודוחק לומר דכאן חיישינן שמא תדחה ידו באופן שתהיה המחיקה הכרת. דאם כן נימא הכי בכל דבר שאין מתכוין בגיזה של בכור. וכן איך גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות תריץ שמא בתוך הגרירה יסובב שלא יהיה אפשר בלא תריץ. אלא ודאי לא חיישינן להכי וצ"ע

גם מה שהביא ראיה מערכין (ו'.) דאיתא התם נכרי שהתנדב קורה ושם כתוב עליה. אם אמר בדעת ישראל הפרשתי יגוד וישתמש במותר ויגוד משמע לשון חתיכה. ואמאי לא סגי בקליפה שקל יותר בקורה מבקלף. גם זה אינו מוכרח. ומדברי התוס' שם מוכת איפכא דהתוס' כתבו יגוד משמע על ידי שיחתוך הקורה ולא יהנה באותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהו קידש השם. ויש ליזהר כשכותבין ס"ת או תפילין וגוררים מקום השם שאין לכתוב במקומו עכ"ל. משמע דטעמא משום שאסור להשתמש בו. ולא כמו שעלה ע"ד הרשב"ץ דטעמא דמקרי מחיקה. ומ"מ לשון התוס' צ"ע דאיך יגררו מקום השם. ומשמע לכאורה דאיירי בטעה וכתב שם יותר וס"ל דמותר לקלוף רק שלא לכתוב במקומו כיון שכבר קידשו השם מיהו בטעה בשם עצמו והיינו כמ"ש בנטפל שבמקום שהיה לו לכתוב אלקיהם כתב אלקיכם יכולין שפיר לכתוב נטפל במקומו דדוקא קדושה פחותה ממנו אין יכולין לכתוב דאין מורידין מקדושה תמורה לקדושה קלה. אבל נטפל כמותו שפיר יכולין לכתוב או אם אירע שנגרר השם שלא במתכוין יכולין לכתוב שם אחר במקום הגרר. ואין לומר דהתוס' אוסרין בכל גווני. דאם כן מאי ראיה משם דבגמרא יגנז משום שאסור להשתמש בו תשמיש הדיוט. אבל אכתי מנא לן שאין יכול לכתוב במקומו. ואפשר דהתוס' מיירי בדיו שנטפה על השם דמותר למוחקו שאין כוונתו אלא לתקן וס"ל להתוס' שאין לכתוב במקומו. מיהו אין סברא כלל שלא יוכל לכתוב מה שכתב כבר. אלא נראה דמיירי כדפרישית שכתב שם יותר. וא"כ מוכח מדברי התוס' דמותר לקלוף

ב) וגם מ"ש הרשב"ץ דאם הסופר זריז מה יעשו סופרים אחרים שאין זריזין. וכי נתיר לזה ונאסור לאחרים וכיוצא בזה אמרו בסריקין דיאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין פסחים (ל"ז.). גם דמיון זה לא הבינותי דדוקא בסריקין שנראה דמות הסריקין על המצה ויתיר לו כל א' שיטעו שאין איסור שישהה בשביל כך. אבל זה שיודע שיש איסור במחיקה. אטו בשביל שנתיר לבקי יתיר לעצמו שאינו בקי שהרי כל אחד יודע שיש איסור במחיקה ויחוש לעצמו אם אינו בקי. ואטו אם נתיר למומחה לשחוט ישחוט שאינו מומחה. וכן במי שאין לו אלא חלוק א' וכי יש לחוש שיסבור שמותר לכבס בתוה"מ. ואין ענין לזה כלל אם מתירין לקלוף. וגם מ"ש שהדיו נבלע בגויל כשקולף נשאר רושם השם וחלק השם שאינו יודע עד היכן מגיע הדיו. ואפשר דתליא נמי בבקיאות הסופר עד היכן מגיע לפי ענין הדיו והקלף וצ"ע. וגם החשש שחשש שמקצתו יהיה על הגויל לא שייך בקלפים שלנו עיין (סימן רע"א)

ונראה דהמתירין קליפה יש להם סמך ממסכת סופרים פ"ה הכותב שם של שני שמות קודש מקיים את הראשון ומחטב את האחרון. ר' יהודה אומר אם הראשון בסוף הדף מחטב את הראשון ומקיים האחרון כן הוא בגירסא שמבואר בב"י (סי' רע"ו) בשם ר"י אסכנדרני ובספרים שלנו מעכב ומפרשין מחטב היינו קולף מדלא נקט קודר שכן הלשון בפרק כל כתבי גבי ספרי מינין קודר האזכרות וכן בפרק אלו מגלתין גבי יהויקים שקדר האזכרות. ומשמע להו להתיר קליפה. והנה העתקתי גם דברי רבי יהודה שלא תאמר לחלק. דדוקא שם השני שהוא מיותר אין לו קדושה כל כך וזה אינו דהא ר' יהודה מתיר לקיים האחרון אלמא דגם השני קדוש יאמר לו ומ"מ מותר לחטבו. ומ"מ מיראי הוראה אני ליגע בכבוד השם והנטפל לו בפרט דלא ברירא לי שיהיה קדושת נטפל מדרבנן דלשון הש"ס שבועות (ל"ה:) לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם משמע שהיא קדושה גמורה. וגם ברמב"ם (פ"ו מיסה"ת ה"ג) הוא בלשון כזה ואף שכתב שאין לוקין על הנטפל מכל מקום אפשר דמ"מ איסורא דאורייתא איכא או דהרמב"ם גופיה לא ברירא ליה אי יש בו לאו גמור או מריבויא בעלמא כמו חצי שיעור והרשב"ץ גופיה מסיק שטוב יותר לקדור כל האזכרה ולדבק מעט גויל במקום הנקב בדבק כמו שאני רואה הסופרים נוהגין ויש להם על מה שיסמכו בירושלמי דמגילה דובקין בדבק והביאו הרי"ף בהלכות ס"ת וכו' ע"ש

אלא שאני תמיה מה סמיכה היא זו מן הירושלמי להתיר לקדור השם דילמא דובקין בדבק כשיש נקב בקלף או שנקרע תוך ג' שיטין כמ"ש הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ס"ת ובי"ד (סימן ר"פ) ואכתי ס"ל שמותר לקדור האזכרות עד שהוצרך לדחוק בהא דאמרינן כל ס"ת שאין האזכרות כתובין