משיבת נפש חלק ב רנה

שוכר לו מלמד ודאי יוצא גם כן וכמו כן אם משתדל שאיש אחד ילמוד עמו חנם קיים עכ"פ מצוותו. וכן אמרו שחייב ללמדו אומנות ואין ר"ל שחייב ללמדו בעצמו רק בהשתדלותו שילמוד בנו דבר זה מקיים המוטל עליו ואין מוטל על האב כי אם ההשתדלות להוציא אל הפועל שתקויים המצוה. ומה"ט נמי בכיסוי הדם שהמצוה על כל ישראל גם כן רק התורה הטילה המצוה על השוחט שתתקיים על ידו מצות כיסוי. ואם מבקש איש אחר והאחר מכסה גם כן לא ביטל מצוותו שהחיוב על השוחט שמחוייב להשתדל שתתקיים המצוה ואינו רשאי להפטר מבלי שיהיה הדם מכוסה כדת וכמ"ש. וראיה לזה דבחולין פ"ק (דף ט') אמרינן ת"ח צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. ואם איתא דהמצוה מוטלת דוקא על אביו. אמאי לא יהיה חיוב על כל אדם ללמוד מצות מילה כמו שמחוייב לעשות כל השתדלות ללמוד דיני ברכות ונטילת לולב ושופר כדאמרינן ר"ה (כ"ט) הכל חייבין ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולולב בכדי שתתקיים המצוה על ידי עצמו. ואם אחר מל הרי בטל מצות עשה. אלא ודאי דבר פשוט שגם במניח לאחר למול מקיים מה שמוטל עליו. ואפי' מלו ע"י קטן דלית ביה משום שליחות מ"מ עיקר המצוה אינה אלא שלא יניח בנו ערל וגם מצוה דידיה הוא שאין אחר רשאי לגוזלו המצוה בלא דעתו. ועוד הא בע"ז (דף כ"ז) איכא מ"ד דאשה פסולה למול. וכתבו התוספות דלפ"ז אותו ולא אותה צריך שאינה חייבת לבקש למוהלו. וקשה ל"ל קרא להכי דבשלמא הוא שעיקר מצוה עליו אם אין יכול לעשות בעצמו ודאי צריך לעשות שליח במקומו. אבל היא שאינה יכולה למול בעצמה אם כן אין המצוה עליה א"כ גם שליח אינה יכולה לעשות כדאמרינן בקדושין (כ"ג:) גבי כהנים דאי שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח משוינן. א"כ למה תבקש שליח למול. אלא ודאי במצוה שמוטלת על כל אדם כמו מילה וכיסוי דם פשיטא לן שעיקר המצוה שישתדל שיהיה בנו נימול הן על ידו או על יד אחר כמו שמל על ידי סכין ומל ע"י אחר כיד אריכתא וסכין ארוך דמי. ולא צריך לטעמא דשליחות כלל. ולכן שפיר צריך קרא למעט אשה

ו) ובהכי ניחא מה שתמהו התוס' קידושין (כ"ט.) ל"ל ולא אותה הא ה"ל מצות עשה שהזמן גרמא ולפי זה ניחא דודאי עיקר המצוה מוטלת על האדם עצמו שיהיה כל בר ישראל נימול. והתורה הטילה חיוב זה על האב היכא דאיתי' שישתדל שתקוים מצות מילה בבנו. ובליתיה לאבוה החיוב ומצוה שתולה בזולתו ר"ל בנימול עצמו ואין מוטל על אחר כי אם ההשתדלות. ולענין השתדלות לא שייך זמן גרמא דגם יום ולילה לא ישקוט ולא ינוח בכדי שתקוים המצוה במועדה ובזמנה ואף קודם שמונה. ומעתה ממילא בפדיון הבן שלא מצינו כלל שמתקיימת על ידי אחר כי אם באב ובבן עצמו כשיגדל אפשר שגם שליח לא מצי משוי לכך דהוה כמצות שהם חובת הגוף ואינו דומה לתרומה וקדשים שאינם אלא תיקון הקרבן והאיסור ושליחות קנינים וגיטין וקדושין אינם אלא כחו בקנין הדבר או להוציא הדבר מרשותו וגבי נדרים דאיכא פלוגתא אם מופר ע"י שלית. זהו גם כן בשביל כח ויפוי שיש לבעל להפר. אבל במצוה דרמיא על גופו י"ל לא מהני שליחות ועדיין צ"ע עכ"פ שיפדו הב"ד הקטן אין לנו. והעיקר שאינו נפדה על ידי הבית דין כלל והכי נקטינן

סימן מא

דין מי שקנה בהמה מישראל ולא אמר המוכר שאינה מבכרת

מה שהקשה בשם בעל אבן העוזר על הש"ך יו"ד (סימן שי"ו סעיף ז') על מה שפסק המחבר שם בלוקח בהמה מישראל. כתב רמ"א וי"א שהוא ספק בכור. וכתב הש"ך דשמא שכח להזהיר א"נ קסבר שמא לשחיטה קבעי לה. ובהכי ניחא דבסימן ט"ו סעיף ז' אמרינן דמסתמא שרי דאל"כ היה מודיעו שעל המוכר להודיעו דהתם נמי כי נימא לשחיטה קבעי לה אסור משום אותו ואת בנו עכ"ל. ותמה עליו דזו קושית הש"ס בכורות (דף כ"א ע"ב) דקאמר תניא כוותיה דרבי יוחנן אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. וקאמר לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל. ומשני התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא ע"כ ואיך כתב הש"ך טעם אחר

א) תשובה בודאי התמיה עצומה איך נעלם מן הש"ך וט"ז הגמרא במקומו באותו ענין ומ"ש כ"ת לתרץ דשם כיון שעל המוכר להודיעו ועשה שלא כדין יוכל הלוקח לטעון שהוא מקח טעות ומתיירא משום הפסד ממונו משא"כ הכא אין מוטל על המוכר להודיע רק בלוקח תליא מילתא ואינו מתיירא מן ההפסד דיכול לומר לשחיטה מכרתיו דבריו תמוהים הם דמה הפסד ממון יש לו מזה שמחזיר לו בהמתו כשלא הודיעו מאילו היה מודיעו. ואם כבר שחט הרי אין איסור בדיעבד אפילו הוא אותו ואח בנו. ואם כוונתו ליש מי שאומר שכתב בסימן ט"ז שהאחרון אסור בו ביום ה"ל לפרושי. ועוד דמ"מ לא יוציא מן המוכר כיון דרוב פוסקים מתירין. ועוד וכי עולה על דעתו שיוודע ללוקח באותו יום שמכר האם או הולד. ועוד הא גופיה קשיא למה הכא טפי על המוכר להודיע מגבי בכור. וע"כ צריך טעם לזה ואם כן עיקר חסר מן הספר. ומה שנ"ל להליץ הוא איפכא דודאי כיון דעיקר האיסור הוא על הלוקח יש לומר דמוכר סומך על הלוקח. אלא במידי דלא מפסיד המוכר לא איכפת ליה להודיעו (שמא לא ישאלנו הלוקח). מה שאין כן היכא דאיכא פסידא למוכר הוא סומך על הלוקח

ב) ועפ"ז יש לומר למאי דקיימא לן ב"ק (מ"ו.) במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דאין הולכין בממון אחר רוב. א"כ י"ל ודאי בארבעה פרקים שהוא מקח טעות כדאיתא בסימן ט"ז ס"ז ע"כ לומר שבודאי לקח לשחיטה וא"כ עשוי הוא להודיעו ללוקח. שהרי ממה נפשך אם קונה לגדל לא ימנע מלקנות. ואם קנה לשחיטה הרי אח"כ כשישאלנו הלוקח יהיה הדמים חוזרין שהוא מקח טעות וא"כ לא איכפת ליה במה שיודיעו דאין לומר שסומך דשמא קונה לגדל ואם קנה לשחיטה ישאלנו אחר כך שהרי לא ירויח בזה. שאם ישאלנו הרי הוא מקח טעות והדמים חוזרין. משא"כ בבכור שפיר נמנע מלהודיעו דשמא קונה לשחיטה. ואין לומר מה הפסד לו בזה שיודיענו דודאי יש לו הפסד. דאם אינו מודיעו אף שיבא הלוקח לשאלו ויאמר לו שהוא בכור וירצה לחזור מן המקח. הא קיי"ל כשמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך מה שאין כן כשיודיענו שהוא בכור הרי מורה שלא מכר לו לשחיטה לכן שם מחסום לפיו ושתיקתו יפה מדיבורו. ודברים אלו יש להעמידן בלשון הש"ס התם במוכר תליא מילתא היינו משום שהמוכר אין לו שום הפסד מן ההודעה. אם כן מדלא הודיעו ש"מ שאינו אותו וא"ב. ואין לומר שאין מודיעו משום שלא יקח. שהרי אם ישאלנו גם כן יהיה מקח טעות. משא"כ הכא שאם ישאלנו אח"כ לא יהיה מקח טעות. אם כן אין המוכר עשו להודיעו דלמה לו להודיעו להורות שלגדל מכר לו דשמא יתחרט מן המקח ולא ירצה לקנות. ועפ"ז אפשר לסייע להך דיעה שפסק כשמואל דלפמ"ש עיקר התירוץ לשמואל לשיטתיה דס"ל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך משא"כ לרב לא משני מידי דלרב אם ישאלנו אח"כ ויטעון שקנה לגדל יהיה גם כן מקח טעות. וא"כ מה הועיל בתירוץ זה. אע"כ לא בעי רק לתרוצי אליבא דהילכתא דקיי"ל כשמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. מיהו יש לומר גם לרב הפירוש בלוקח תליא מילתא הוא משום שכיון שהמוכר לא אשתבח נפשיה שביכרה אם כן על הלוקח מוטל להוציא ספק