משיבת נפש חלק ב רנד

אין מזה שום חובה. ואם מתרצה אח"כ שפיר יצא ידי מצוה. שהרי עיקר הכונה שיהיה לו חלק בקרבנות ציבור. א"כ כיון שנתן חבירו בעדו קונין הקרבנות ג"כ בשביל זה. ושפיר יצא ידי המצוה שמוטלת עליו משא"כ בנ"ד אפשר בצריך לקיים המצוה שמוטלת עליו בעצמו ובממונו. לא נלמוד מעבד כנעני שיוצא ידי מצוה בכך. ומה שטענו דבכל ענינים שלוחו של אדם כמותו. יש לפקפק גם כן דהא במצות שהם חובת הגוף לא מהני שליחות. שאם אמר לאחד טול לולב בשבילי ודאי אינו יוצא. ולא נימא שלוחו כמותו. וכמו כן בלבוש ציצית עבורי אטו נימא בזה שליחות. וכן בפרק ראוהו ב"ד אמר רבי זירא איכוון ותקע לי. ובשופר בעינן דעת שומע ומשמיע. ולא אמרינן שיועיל מטעם שליחות שיאמר לו תקע בשופר בשבילי. לכן ודאי אם נותן מעותיו לשליח שיתנם לכהן שפיר י"ל דמהני שהרי יד השליח כיד הכהן והוה כאילו נתן לכהן עצמו. אבל אם נותן מעותיו לכהן שיפדה בזה בכור חבירו י"ל דלא מהני מטעם שליחות. ואין להאריך בזה. כי עדיין אני צריך להתיישב בזה

ג) עכ"פ בנדון דידן שהב"ד יפדו את הקטן זה ודאי אינו נראה דמה נפשך אם תאמר שהקטן בר חיובא וחיוב המצוה עליו. א"כ איך יפדו הב"ד את הקטן הא קטן אפילו תימא דיש לו זכיה מן התורה מ"מ הא לאו בר שליחות הוא כדאיתא בהדיא בפרק איזהו נשך. א"כ אינו מקיים המצוה שעליו. ואם נימא דלאו בר חיובא הוא וכן הוא האמת כדמוכח בפסחים (דף צ"ג) דקטן לאו בר חיובא הוא לענין פסח. ולהכי בהגדיל בינתים פטור אי תשלומין לראשון הוא. אם כן איך יפדוהו הב"ד שאין עליהם מצוה זו. ועל ידי זה לעולם לא יבא הקטן לכלל מצוה זו זהו דבר שאין לו שחר כלל. וממילא בטלו דברי הש"ך בנה"כ שכתב שהוי כאילו הקטן פדה את עצמו בממונו וקיים המצוה דהא ליתא. דאם אינו בר חיובא איך קיים המצוה וקטן שהגדיל בין שני פסחים אף ע"ג שעשה הראשון מ"מ עושה את השני אי שני רגל בפני עצמו הוא. אלמא דעשיית הראשון לאו כלום הוא. אם כן לא יצא ידי מצוה כלל. ואיך יסבבו הב"ד שלא תתקיים המצוה כלל. ועוד דאם אינו בר חיובא הוה כאילו פדאוהו בתוך שלשים יום. שאם אמר מעכשיו אינו פדוי כלל אם אין המעות בעין. אפילו אמרו שיפדה לאחר שיגדל. הרי גם בזה יש שני דיעות אם פדוי בנתאכלו המעות כמבואר בש"ע ואם כן מי מכנסינן לתגר הלזה לפדות לכתחילה. ועוד דכל זה הוא באם פודה בנו בעצמו. משא"כ באינו פודה בעצמו בלאו הכי אינו ברור שיועיל כדפרישית לעיל ואם כן כ"ש שאין לב"ד לפדותו. וכן משמע בקדושין דלענין מילה אמרינן והיכא דלא מהלי' אבוה מחייבין ב"ד למהלו שנאמר המול לכם כל זכר. ובפדיון הבן לא מרבינן אלא מתפדה תפדה שמחוייב לפדות את עצמו. אבל לא מרבינן שיתחייבו הב"ד לפדותו. וא"ת שהוא רשות איך נאמר מה שלא נזכר בגמרא למדת חסידות. ואנחנו יתמי דיתמי נתחכם במדת חסידות אשר לא שערום אבותינו הקדושים. ובודאי מדלא נזכר בגמרא וראשונים על מי שרוצה לחדש דבר זה עליו להביא ראיה ברורה על זה

ד) ועוד ראיה ברורה שאין הקטן נפדה על ידי אחר. דבבכורות (מ"ט:) דפליגי רב ושמואל בפודה בנו תוך שלשים יום אי בנו פדוי. ופריך מהך ת"ש בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו לו שנפדה. ומוכיח מכאן דגם בתוך שלשים בנו פדוי. ומאי קושיא נימא שיאמרו לו שנפדה היינו מב"ד שהב"ד פדאוהו לאתר שלשים יום כמ"ש הש"ך שכן נכון. אלא ודאי ליתא דאינה נפדה על ידי אחר כלל בהיותו קטן. ומזה יש ג"כ הוכחה שאף לאתר שיגדיל אינו נפדה על ידי אחר. דאל"כ יש לומר שיאמרו לו שנפדה לאחר שהגדיל. אלא ודאי אינו נפדה ע"י אחר כלל גם קיי"ל נדרים (ל"ו.) בהפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום ולא אמרי' דמסתמא זכות הוא לו וכן הוא בפסחים (פ"ח) לא ישחוט אדם ע"י בנו ובתו הגדולים אלא מדעתן. ואף דמסיק התם דמדעתן היינו בסתמא היינו כיון שנתרצו בפירוש איגלאי מילתא למפרע דניחא להו מעיקרא אבל לכתחילה ודאי לא ישחוט שלא מדעתן ולא אמרינן דמסתמא יהא ניחא להו. וכן הוא ברמב"ם בפ"ב מקרבן פסח דלכתחילה לא ישחוט אלא מדעתן. אלמא דלא אמרינן דניחא ליה דתתעביד המצוה. גם בריב"ש (סימן קל"א) שנתן טעם דלכך בפודה בנו מברך על פדיון הבן. ובפודה עצמו מברך לפדות. וכתב הריב"ש הטעם וז"ל אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא ע"י עצמו עכ"ל. משמע שעל ידי אחר אינו נפדה. ולכאורה משמע מזה שאפילו על ידי שליח אינו נפדה. מיהו י"ל דע"י שליח יודה הריב"ש שנפדה דשלוחו כמותו והוה כמו על ידי עצמו מאחר שבא מכחו. אבל הבן כשיגדל אינו נפדה מכח האב כי אם מכח עצמו. מיהו בעיקר הדין אם נפדה ע"י שליח נראה לכאורה דלא מצינו שליחות בעניני מצוה בשופר וציצית ותפילין ובאכילת מצה ומרור. ואף דמידי דאכילה הוא מ"מ הא מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכן נראה דלא מצינו שליחות כי אם בדבר שהוא תיקון ענין כגון תרומה ושחיטת פסח והקרבת קרבנות שעיקר המצוה הוא הקרבן עצמו והיינו שיוקרב הקרבן לגבוה. וכיון שקרב על ידי אחר נמי מתקיימת עיקר מצות הקרבן וכמו כן ביתר ענינים שהם חוץ לגופו שפיר יוכל לקיים ע"י אחר. אבל לא במצות שהן חובות הגוף אין מתקיימין על ידו כלל. ולכן בשופר וציצית ותפילין שהם מצות שעל גופו והגוף עצמו מקיימן לא מהני שליחות ולא דמי לתרומה ושאר דברים שהמצוה שיתוקן הענין שאינו תולה בגופו וכמו כן מילה אף דהמצוה על האב כדאמרינן בריש פסחים (ז':) אבי הבן מאי איכא למימר דאין מצוה זו שיתקן עצמו כי אם שיתקן זולתו. אבל בשופר וציצית שהמצוה הוא על גופו שגופו יקיים המצוה ואינו תולה בזולת כלל לא מהני שליחות

ה) ועוד נ"ל דדברים שהם חוץ מגופו דהיינו מילה שמחוייב למול את בנו וכבר קרא הש"ך תגר על מה שנוהגין שאבי הבן מכבד לאחר וכמ"ש בש"ך ח"מ (סימן שפ"ב) ואני אומר מנהג ישראל תורה והראיה שעלה בדעתי מן הש"ס שבת (דף קל"ג) דאמרינן ואי איכא אחר ליעבד אחר ע"ש. וכונתי בזה לדברי הרב בעל תבואות שור שקדמני בראיה זו הרי בהדיא דאפילו היכא דאיכא אב מצי אתר למעבד. וכבר עלה בדעתי לדחות ראיה זו לפמ"ש התוספות בקדושין (ל"ח.) בשם הירושלמי דלא אתי עשה דקודם הדיבור ודחי עשה דלאחר הדיבור א"כ בקדושין (כ"ט.) דאמרינן אב מנ"ל דחייב דכתיב וימל אברהם כו' אם כן הוה עשה דקודם הדיבור ולא דחי לא תעשה דלאחר הדיבור דהיינו לא תעשה דצרעת

אך באמת אין זה נראה דלא מקרי בזה אפשר לקיים שניהם שתתבטל העשה שעל האב בשביל כך וגדולה מזו מצינו ביבמות (כ"א.) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אף דאם רוצה לחלוץ אין שום איסור עליו מ"מ לא מקרי אפשר לקיים שניהם וכ"ש בכה"ג שמתבטלת העשה שעל האב דודאי לא מקרי אפשר לקיים שניהם. ועיין תוספות מנחות (דף מ'). וליכא למימר שהוא מדין שליחות דהא אמרינן בנזיר (דף י"ב) דבמידי דלא מצי למעבד בעצמו לא מצי משוי שליח. וגם בפסחים (דף פ"ה) כתבו התוספות דלא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון דאיכא איסורא משום הפסד קדשים לא מקרי אפשר לקיים שניהם אף דליכא אלא איסורא בעלמא. ולכן נראה דודאי כיון דגלי רחמנא היכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא למהלי' א"כ מצות המילה מוטלת על כל אדם שמחוייב למולו היכא דלא מהלי' אבוה. א"כ מה שצוותה התורה המצוה על האב היינו שהוא מחוייב להשתדל שיהי' בנו נימול והן אם מלו בעצמו או ע"י זולתו שפיר מקיים מצוה שלו בהשתדלותו שיהי' בנו נימול. וזהו כמו שאמרו שחייב ללמדו תורה. ואם