משיבת נפש חלק ב רנג

באמצע תיבה הוי ליה למימר עירב את השמות או שהפסיק באמצע השם פסול. ולכן נ"ל לפרש עירב את האותיות היינו כמו הך דגיטין (כ':) ד"ה דמעורה היינו שנגע אות באות ואינו מוקף גויל או כפי' ריב"א שם שמשך גגה של נ' בה' ובהא שפיר שייך האותיות. אבל לפירוש ראשונים למה נקט לשון עירב את האותיות ולא נקט תיבות וכן במנחות (דף ל') מנה להך הרחקה שבין התיבות בדברים שאינן אלא לכתחילה למצוה מן המובחר ולא שיפסול בדיעבד

ועוד נ"ל ראיה מפסחים (קי"ז) איבעיא להו הללויה לרב מאי. ת"ש דאמר רב חזינא לתהלים דבי חביבי וכתיב בהו הללו בחד גיסא וי"ה בחד גיסא. ויש להבין כי בודאי לא אתרמי שכל הללויה שבתהלים איתרמי ליה דוקא בראש שיטה וה"ל להביא דחזינא דהללויה מופסק בשתים וטובי הללויה הוי מסתמא ואף דקאמר רבותא דאפילו בשתי שיטין פסק להו מכל מקום הוי ליה למימר דחזינא דהללויה מופסקין ואפילו בשתי שיטין א"ו דוקא מהך דפסיק להו בשתי שיטין ראיה דשתי תיבות נינהו. אבל בשיטה אחת בשביל שהוא מופסק ומורחק קצת אין ראיה דשתי תיבות נינהו

ועוד נראה לי קצת ראיה מברכות (נ"ו.) גבי בר הדיא ורבא אמר ליה פטר חמור גהיט בתפילך א"ל לדידי חזי לי ואיתא אמר ליה וי"ו דפטר חמור ודאי גהיט מתפילך. ופרש"י פטר חמור חסר וי"ו ובתפילין של רבא כתבן הסופר מלא ומחק הוי"ו והיינו גהיט בתפילך ופשטא דמילתא משמע שנשארה מחוקה שאם גררה וכתב רי"ש עליו הרי פנים חדשות בא ואין זכרון לראשונות. א"ו לפי שהסופר טעה ומחק הוי"ו ונשארה כך מחוקה ואעפ"כ לא פסלן רבא שאמר לדידי חזי לי וזה לא הוי שלא כסדרן. (שוב מצאתי שהב"י גופיה הרגיש בזה ודחק) וא"כ ראה ההפסק ולא פסלן משום הכי. הנה מכל אלה הראיות ידים מוכיחות להכשיר לגמרי בהפסיק באמצע תיבה אף שאין כן דעת הרמב"ם והבאים אחריו כי לא ראיתי חולק עליו. ואני אומר בזה מקום הניחו לי רבותי להתגדר בו והאמת יורה דרכו שאין לדחוק ולדחות למיעל פליא בקופא דמחטא לדחות הראיות שבררנו שאם באנו לדחות בדחוקים לא נמצא שום ראיה בכל התלמוד וכמ"ש הרמב"ן בהקדמת המלחמות שלא תמצא בחכמה זו מופת ברור כמו על יתר החכמות. אך למעשה מאן ספין ומאן רקיע למיעבד עובדא נגד הראשונים והנמשכים אחריהם

ד) עכ"פ בנ"ד שאפשר שגם הרמב"ם והנמשכים אחריו יודע דכשר בכה"ג חדא די"ל שהרמב"ם לא פסל רק בחלק תיבה שדומה לשתי תיבות כמו אליהם וכתב אלי הם שאפשר לקורא לטעות וכדומה לזה. אבל בזה שלא נשאר כי אם אות אתת בסוף התיבה אין לטעות בקריאה לחלק לשתי תיבות י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה דכשר וגם כאן שיש הפרש שאין לטעות בתיבה בפני עצמה מאחר שנו"ן כפופה איננה בסוף התיבה ועוד שהוא בסוף השורה ולא שייך לחלקו לשתי תיבות שאין שום תיבה כתובה אחרי הוי"ו אם כן ליכא למטעי לחשבו לשתי תיבות שאין תיבה מאות אחת וע"כ נטפל לשלפניו. וגם בלא"ה הרי הב"י נסתפק ולא אמר בפירוש איסור בזה וי"ל שיודה הרב"י בכה"ג שהוא סוף השורה ואין לצרף האות האחרון לשום תיבה יודה גם הרב"י דכשר וכמעט שהדבר מוכרח דתלוי חילוק התיבות גם בריות של מטה שהרי באמת גם בזה יש להסתפק בנ"ו וכה"ג אם יכתוב הוי"ו תוך הנו"ן שהרי יש חילוקי דעות בזה באחרונים ואם כן היכי נעביד אם נכתוב תוך הנו"ן הרי יש פוסלין בזה ואם נכתוב אחר הקצה התחתון של הנו"ן אכתי לא פלטינן דשמא סגי לכתוב בתוך הנו"ן אם כן הוי ריחוק בשתי תיבות למעלה (שאם הדין לכתוב בתוך הנו"ן גם בשתי תיבות סגי בהרחקה בין התיבות למעלה) ואם כן איך מצינו ידינו ורגלינו לכתוב כהלכתא א"ו מאחר שלמטה אינו נפרד לא מיחזי כשתי תיבות

ועוד נ"ל ראיה דהא מבואר במ"ס ובמנחות (דף ל') כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין. אבל בשאר תיבות אפילו מקצתן חולין אם כן מותר לכתוב קצת תיבה למטה וקצת תלוי למעלה והרי כאן נראה יותר כשתי תיבות אף שלא ירחיק למעלה כמלא אות שהרי דומה לשני שיטין. א"ו דהך הרחקה בין התיבות אינו אלא לכתחילה היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. מכל הלין טעמא נ"ל להכשיר ס"ת הלזו בלי פקפוק ולא תגע בה יד

ומה שתמה על הש"ך בח"מ (ס"ס פ"ב סקל"ז) במה שהשיב על הב"ח דבע"פ פטור מן השבועה מן הרא"ש פ"ק דב"מ (ס"ג) נ"ל דלא קשיא כלל דלא אמר הש"ך רק בעדים מעידים שהיא פרועה דלא פסלם דלאו הכחשה גמורה היא מטעם שכתב הר"ן דפרעון לאו הכחשה גמורה היא די"ל שעדים זוכרין יותר. משא"כ באומר מנה לי בידך והלה אמר שלוה לו חמשים והעדים מעידים שלא הלוה לו כלום באותו הזמן שהמלוה ולוה אומרים דבזה ודאי פסלינהו לעדים דלא שייך לומר שזוכרין יותר ובכה"ג מיירי הרא"ש ומהר"ם רוטענבורג וק"ל

סימן לט

דין אי רשאי ישראל לקנות טריפות מישראל שנזדמנו לו

שאלה ישראל א' רגיל לקנות טריפות מישראל אחר שנזדמנו לו כדי להשתכר ולהרויח אי שרי בכה"ג דעושה סחורות עם דברים אסורים

א) תשובה למה זה תשאל לשמי דברים המפורשים בש"ע המצוי ביד כל כאשר כבר ראה מעל' שזה מחלוקת בט"ז (סימן קי"ז סק"ב) מתיר והש"ך נמשך אחר דברי הב"ח שאוסר ולא אדון אנכי בדבר להכריע בכל מחלוקת האחרונים ולהכניס ראשי בין הרים הגדולים. אמנם אתר שכבר עוררני לזה לא אשיבנו ריקם. הנה הש"ך שחיבר השגות על הט"ז בנקודת הכסף והשיג עליו שם בסק"ג אפשר לדון שתיקתו להודאה לזה שמתיר בט"ז למכור ע"י אחר. והנה אחר עיקר הדברים אני בא ללמוד כי הפר"ח דחה דברי הט"ז בקש וכתב שהם מילי דכדי ולא איש דברים אנכי לדבר שפתים רק לדון אם האיסור סחורה מן התורה או מדרבנן הנה הפר"ת החליט שהוא מן התורה ודחה דברי הגליון שהביא בת"ה סימן ח' שהוא רק דרבנן. ואני אומר כי לא כן אנכי עמדי. כי תחילה נדון על הוכחתו מדברי הרמב"ם ספ"ח ממ"א שכתב טעם להיתר סחורה עם חלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה ש"מ שמן התורה אסור אף שלא נתפרש בתורה הוה כמו היתר הנאה. ולדידיה קשיא טובא אם נימא דאיסור סחורה מן התורה בכל איסורים רק בחלב א"כ קשה בחולין (דף ק"ג) דמייתי ראיה דטריפה חל אאבר כמו נבילה דחל על איסור תלב יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. ומאי ראיה מחלב דילמא משום דנבילה איסור מוסיף הוא שהרי החלב מותר בסחורה והנבילה אסור בסחורה וכיון דמן התורה הוא שפיר הוה איסור מוסיף דלשיטת הרמב"ם איסור הנאה גם כן איסור מוסיף הוא כמ"ש בפי' משנה בכריתות משנה דיש אוכל גבי בב"ח מיהו זה יש לדחות דכיון דחלב נבילה ג"כ מותר בסחורה לא מוסיף הוא מ"מ תמור הוה. ועיין קדושין (ע"ז:) דהוה מוסיף בשביל שם זנות שפוסל. ותו קשיא דבפסחים (כ"ג:) איתא דגיד מותר בהנאה בק"ו מחלב שענוש כרת. וקשה הא גיד חמור טפי שאסור בסחורה אף אחר שתלמוד ואין לומר דבאמת נלמד בגיד היתר סחורה מק"ו דהא נבילה תוכיח וכה"ג כתבו התוס' יבמות (נ"ז:) ובארתי בספר יעלת חן (דף כ"ד). ותו קשיא כולה סוגיא דפסחים דדרשו קרא דיעשה לכל מלאכה לדרשות