משיבת נפש חלק ב רנב

רק ביום זה ואם עבר כבר עבר השבועה ואין חיוב עליו לאכול עוד ואין לנו לדון אומד הדעת שחפץ באכילת הככר ביום אחר. וכן בתענית ביום זה ואכל אין צריך להשלים יום אחר. שאין לנו לדון שיהיה בלשון נדרו יום אחר שלא פירש די"ל דוקא ליום שפירש נתכוין

מעתה נראה מ"ש מהר"ם פדוואה בתשובה בסימן ע"ב בנדר לילך לארץ ישראל ביום ר"ח אייר והיה אנוס באותו זמן נפטר מנדרו צ"ע טובא כיון דעיקר נדרו משום שרוצה לקבוע בארץ אין לנו לומר שחלה דוקא בזמן ההוא אחר שנדבה לבו לחנות במקום קדוש רק דסבר לזרוזי נפשיה בזמן ואם הזריזות בטל עיקר הנדר לא בטל דלא מסתבר שתלה נדרו וחפצו לארץ קדושה דוקא בזמן שיחד: (כאן חסר סיום התשובה

) סימן לח

בדין שחלוק אות אחד מהתיבה בס"ת

שאלה על ס"ת שכתב בסיף השורה בשם אלקינו. וכתב הנון רחבה למטה והוי"ו בסו"ף סיום קצה התחתון של הנו"ן כזה נו באופן שלמעלה נראה הוי"ו חלוקה מיתר התיבה

א) תשובה בנידון השאלה אמת אגיד כי בא הסופר אלי לשאול וכפי הבנת דבריו דהשאלה אם האריכות אינו שינוי בגוף האות. וע"ז השבתי לו מאחר שאינו מבואר אורך ורוחב הנו"ן כי אם כדי שיפשיטנה תעשה נו"ן פשוטה ולא מצינו בנו"ן פשוטה שהאריכה יותר מדאי שיפסל והרי בגיטין מאריכין הנוני"ן. ומבואר ג"כ בב"י כי שיעור נו"ן פשוטה שאם תעקמנה תהא כפופה והרי בגט כותבין נוני"ן ארוכין אלמא שאין שיעור לנו"ן אך מענין שנראה כשתי תיבות לא הוי אדעתאי כי ידוע כשרואין בספר עצמו החילוק בין האותיות למראית עין שפוט שהוא חלקו ואינו דומה שמיעה לראייה בזה ולכן לא העלתי כזאת על לבי. ואמת הוא שהב"י נסתפק בזה כמו שמובא גם במג"א (סי' ל"ב ס"ק ל"ג) אך לפי סיום לשונו שסיים ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות פסולה עכ"ל משמע דדוקא בנראה כשתי תיבות בהחלט. אבל אם אינו נראה כשתי תיבות בשביל האריכות שיש באות למטה בחתתיתו לא ברירא ליה לפסול ולא ביקש לקרות עליו שום פסול. וגם אפשר שלא החמיר הב"י כי אם בתפילין שהם חובת גברא ומצוה דאורייתא אבל לא בס"ת שאינו חובת הגוף כ"כ רק לשמיעה עבידא. ורבים סוברין אפילו בספר תורה פסולה מברכין בפרט דבלא"ה אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות ואין ספר תורה כשירה בבירור אין לפוסלה כי אם בטעם ברור אף דבעצם קדושת ס"ת חמורה מתפילין. ע"כ לבי אומר לי שישו בני מעי כי לפי דעתי כוונתי כהלכה. והנה מעל' בעיני כבורח מן הרמץ אל האש שביקש לצדד להתיר למחוק וליגע בכבוד הנטפל לשם באזהרה דלא תעשון לעשות מעשה בידים. והרי בב"י אינו אלא ספק וסברתו לחלק בין כ"ם לנ"ו לא חילק ולא בילק ידענא. ומה שמדמה ליהודה למחוק הו' ולכותבה בפנים. כיון דלא ברור לפסול. חלילה ליגע בכבוד שמים שהרי הוי"ו נטפלת לשם אם נאמר שלא תזיק ההרחקה

ומה שחילק בין נ"ו לכ"ם תימא איך עלה כזאת על לבו מה שתלמוד ערוך הוא בידינו שהלכה כאחרים ואין ענין לזה שאמרו שסומכין על ספרים חיצונים שאין זה אלא במנהג שאין בהם חשש איסור כל כך. אבל לעבור בקום ועשה מה שהוא תלמוד ערוך בידינו חלילה מעשות כדבר הזה. ובפרט בדבר שאין סברא לחלק כלל ולומר שמס' סופרים חלוקה מה שאין שום רמז לומר כן דמהיכא תיתי לחלק בין נ"ו לכ"ם. ובזה ליתא גם מה שכתב בשם שלטי הגבורים דמוחק על מנח לתקן שאם כשר בלא"ה הרי הוא (מקולקל) [מקלקל]

ב) ועתה אבאר טעמי ונימוקי. ותחילה נבאר כי לפענ"ד הגם שכתב הרמב"ם לפסול בנראה תיבה אחת כשתים וכן הוא בש"ע. לא מצינו מקור ופתח לזה בש"ס דילן ולא במס' סופרים. ולפע"ד אדרבה משמע איפכא. והנה זאת מצאנו במס' סופרים אם עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו. והנה פשטא דלישנא לא קאי אלא בהפסיק שם של קודש. אלא דבש"ך סימן רע"ו סק"ד השיג על הב"ח דשם היינו חובה כדאיתא במסכת סופרים. אני אומר אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו שהרי בפ"ה נזכר כמה פעמים השם וקאי דוקא אשם קודש א"ו היכא דליכא למיטעי דוקא נקט על תיבה שם. אבל היכא דאיכא למיטעי הוי ליה לפרש בהדיא. ובודאי סברא גדולה לחלק בין הרחקת שם קודש לשאר תיבות וקל להבין ולחלק בזה ואין רצוני להאריך בזה. כי כמה חילוקים גלוים וידועים לכל

ולענ"ד לפי הלשון שנאמר במס' סופרים השם בה"א ידוע קאי על שם הקודש ואפשר על שם בן ד' דוקא יושב דבלאו הכי הוא תיבה בעלמא דוק ותשכח. והנה כי כן נאמר דוקא בשם קודש שהפסיקו פסול ולא בשאר תיבות. וראיתי להב"ח שכתב דה"ה נמי לשאר תיבות. אלא דבשאר תיבה אפשר למחוק ולתקן. גם זה אינו נראה בעיני דאם כן ברישא בעירב את האותיות נמי אפשר לתקן ואמאי לא נקטי' נמי בשמות כנוין ובשמות סמוכים. וגם אמאי נקט בגוונא דאיכא למיטעי הו"ל למימר הפסיק באמצע תיבה ומה שאפשר לתקן ידענו מעצמינו. ואם כן אין הדבר יוצא מפשוטו דשם דוקא קאמר. ולפי זה יש לומר דנקט באמצע השם דוקא ולא נקט שהפסיק בשם משמע ודאי דוקא באמצע הדין כן אבל לא בנטפל דבזה לא מצינו שנטפל כמוהו על כל פנים לא מצינו מבואר בפירוש

ג) עתה אבאר לענ"ד ראיות מן הש"ס דאין לפסול במה שנראה כשתי תיבות חדא מדאמרינן חולין (ס"ה) אלא מעתה את כדר לעומר דפסק להו ספרא בתרי הכי נמי דתרי שמות נינהו התם בשתי תיבות פסק להו בשתי שיטין לא פסק להו הכא אפילו בשתי שיטין נמי פסק להו ע"כ. הרי מוכת מכאן דדוקא כשפוסק להו בשתי שיטין שתי תיבות הן בהכרת אבל ממה שפוסק בשתי תיבות אינו מוכרת שיהיו שתי תיבות בשביל ההפסק. ואם כן מהיכא תיתי ליפסול מה שנראה תיבה אחת כשתים. ואין לומר שיש לפסול בשביל שאפשר לטעות בקריאה שהקורא יקרא בשתי תיבות דהא ליתא דע"כ הקריאה מסורה לקורא על פי בקיאותו בעל פה דאם לא כן במה יבחין בין את לאת או בין על לעל בחולם וכן בין עבר לעתיד והוה שהענין משתנה על פי הקריאה וטובי ענינים שאין להבחין ע"פ הכתב כי אם לפי בקיאות הקורא והמשמעות משתנה על פי התנועות. הרי לא נמסרו ענינים אלו אלא לקורא בקי. אם כן גם בחילוק התיבה הבקי לא יטעה. ושאינו בקי אף אם כתב כהלכתו לא ידע להזהר בקריאה הנכונה ואף דבעירב האותיות מבואר דפסול י"ל דעירב גרע טפי דבעירב מבלבל יותר דעת הקורא שרואה בעין תיבה אחת לא יוכל לשים לבו בשעת קריאה להפסיק בהפסקה במקומן. אבל בתיבה חלוקה לשתים בשביל שיפסוק אין קריאת התיבה נפסדת כל כך שהרי כמה מופסקים לפעמים בתיבה בקריאה לפי הנגינה והנחת הטעם ולא איכפת לן בהא כלל. אבל בשתי תיבות שעירבן דלעולם ראוי שיהיה הפסק ביניהם איכא קפידא טפי

ועוד אני אומר דגם בהך דעירב האותיות שעל זה סמכו הרמב"ם והנמשכים אחריו לפסול בלא הפסיק בין שתי תיבות נמי איכא למשדי ביה נרגא שאם כדבריהם למה נקט עירב את האותיות הוי לי למימר עירב את התיבות מכ"ש לפי מ"ש בש"ך הפירוש או שהפסיק באמצע השם היינו