משיבת נפש חלק ב רנא

לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני ולא עשה (כן הוא בב"י לשון התשובה) עובר בכל יום ויום אשבועתו. אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ע"כ. ולשון זה קשה לפרש מה בין רישא לסיפא. ורמ"א בש"ע הבין החילוק בין שחייב בדבר בלא שבועה. ובט"ז השיג עליו דהיכן רמוז חילוק זה. ובאמת יש לחילוק זה מקור בתשובת הרא"ש כלל ח' סימן ז'. מ"מ משמעות דברי הרשב"א אינו כן. הגם שיש ליישב קצת השגת הט"ז מ"מ הרי הב"י הביא תשובת הריב"ש ג"כ כיון שעבר זמן החרם בטל החרם. וכ"כ הרשב"א במי שנשבע לחבירו לפורעו לזמן ידוע ועבר הזמן כי קרה בשבת והשיב שאינו חייב עוד מכח השבועה. ואע"פ שהרא"ש השיג בתשובה היפך זה דשבועה כוללת ב' דברים א' לפרוע וא' הזמן ואם עבר הזמן עדיין מחוייב לפורעו כו' עכ"ל. הרי בהדיא דאפילו במחוייב בדבר ס"ל להרשב"א שבעבור הזמן בטלה השבועה ומזה נדחה ג"כ חילוק הט"ז בין שאמר לזמן או בזמן שאין טעם לחלק בכך ועוד שלא סיים רק אם נשבע לעשות הדבר וה"ל לומר אבל אמר בזמן אלא ודאי ליתא. וגם ממ"ש בש"ע סעי' ל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שאומר הריני כאילו התקבלתי. אבל להאריך ושיעמוד בחיובו לא. וקשה הא ודאי לא מיבעיא לשיטת הרא"ש שהובא בטח"מ (סימן ע"ג) ובסמ"ע שם ס"ו ובש"ך דבנשבע לפרוע אינו חייב בלא תביעה. א"כ א"צ לומר כלל הריני כאילו התקבלתי שדי שלא יתבענו באותו יום. ואפילו נימא דהרשב"א חולק על הרא"ש וס"ל דחייב אפי' בלא תביעה מ"מ אם אומר בפירוש שאינו רוצה איך יעלה על הדעת שאם אינו רוצה ליקח יתחייב אם אמר בפירוש שאינו רוצה לקבל פשיטא שאין מקום לחיוב שבועה. ומשנה שלימה שנינו נדרים (ס"ג:) אם אמר קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל ממני כור חיטין כו' יכול לומר כלום אמרת אלא מפני כבודי. וכתב הר"ן כיון דאומד מוכיח הוא שרי א"כ כ"ש בזה שאם אמר שאינו רוצה בפירעון היום שאין חיוב עליו לכן הדבר ברור ע' ב"י דתשובה זו ג"כ דרשב"א הוא וס"ל שאם עבר הזמן בטל חיוב השבועה לגמרי לכן כתב להרחיב הזמן ושיעמוד בחיובו זה אי אפשר. ואם איתא דסבירא ליה לרשב"א אם נשבע לפרוע לזמן פלוני אע"פ שעבר הזמן נשאר בחיובו א"כ נהי דמוחל לו שבועה שעל הזמן מ"מ לו יהיה שעבר במזיד מ"מ איך נפקעת השבועה שעל גוף הפרעון ומחוייב בשבועה ביום שלאחריו שהרי עכ"פ נשארה השבועה השניה ואם כן שפיר יכול להרחיב לו הזמן ולמחול לו שלא יתבענו באותו יום ומטעם שאלו שני דברים הם א' לפרוע וא' על הזמן וכמ"ש מהר"ם פאדוואה בשם תשובת הרשב"א. ואם כן אף אם מחל לו האחת לא נפקעת השניה. אלא הדבר ברור דס"ל לרשב"א דהשבועה בטילה לגמרי אם עבר הזמן וכמ"ש מהר"ם פדוואה ז"ל הרי לך בהדיא אם אמר נדרו וקוצבת זמנו בפעם אחד שדבר אחד הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר ע"כ משמע דמפרש דברי הרשב"א בשביל שבדיבור אחד אמר לפרוע ליום פלוני (אפ"ה) [מש"ה] הוה שבועה אחת וברור שדעת הרשב"א כן הוא

ב) אמור מעתה צריכין אנו לפרש הך תשובה דהרשב"א שבסימן רנ"ט שממנה תוצאות דברי הש"ע הנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לפלוני לנשואין שהם שתי שבועות. וכבר כתבתי שדברי הט"ז דחוקים גם מסתמא לא היתה השבועה בלשון קודש לחלק בין שאמר בלמ"ד לזמן או בזמן לכן הדבר ברור לפענ"ד שיש קיצור בלשון השאלה ומעשה שהיה כנראה מתוך התשובה והיינו שא' נשבע לפרוע לחבירו ושיהיה הפירעון לזמן פלוני וכך היה אומר שנשבע לפרוע לחבירו ושיהיה הפירעון לזמן פלוני וכמו כן שנשבע להשיאו לו בתו ושיהיה קביעות בזמן פלוני וכדמוכח מלשון התשובה שכתב שאלו שני דברים הם הא' שנשבע לעשות דבר זה ולא תלה אותי בזמן. והשני שקיבל לעשותו בזמן פלוני ואם איתא דאמר כן בפעם אחת איך פסיקא ליה שלא תלה אותו בזמן הא בדיבור א' נאמרו אלא דמיירי שאמר בלשון זה אני נשבע לפרוע לפלוני ושיהיה הפירעון בזמן פלוני והכוונה שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני הוא בלשון נסתר שכך היתה שבועתו על שני דברים לפרוע ושיהיה הפרעון לזמן פלוני ואפשר שחסר וי"ו אחד וצ"ל לחבירו ולזמן פלוני והיינו שני דברים כמבואר מתשובתו וכדמוכח נמי מתשובה שהביא מהר"ם פדוואה שכתב כל הנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמת מה שאמר כו' עכ"ל משמע בהדיא כמ"ש שלשון השבועה מורה על שני דברים ועיין תשובת רשב"א (סימן תשי"ג) כן נ"ל ברור ומוכרח מתשובת הרשב"א רק הרא"ש בתשובה כלל ח' סימן ז' חולק וכמ"ש הריב"ש אלא דלהרא"ש יש לחלק בין שהיה מחוייב בדבר מעיקרא

ויצא לנו מזה דמ"ש בט"ז ס"ק מ"ח דרבים נכשלים במה שנותנין ת"כ ומרויח לו זמן ואינו מוחל לו הת"כ ולפמ"ש אין כאן מכשול כלל אלא דלרשב"א בטל הת"כ לגמרי ולהרא"ש עדיין נשאר הת"כ לאחר זמן כשיתבענו דהרא"ש ס"ל דבלא תביעה אינו עובר וכדאיתא בח"מ (סימן ע"ג)

ג) אחרי שנים רבות אשר נתעוררתי בנדון כזה למעשה נלע"ד להכריע דלא כהרשב"א רק כהרא"ש בתשובה שכתבתי לעיל וז"ל תשובת הרא"ש כלל ת' סימן ז' אע"פ שלא תבע כו' בתוך הזמן השבועה במקומה עומדת. ונהי שלא עבר על שבועתו כיון שלא תבעו. מ"מ עדיין מוזהר ועומד הוא בשבועתו כשיתבעהו. ולא דמי לנשבע על הככר לאוכלו היום ועבר היום ולא אכלה שעבר על שבועתו ואינו מחוייב לאכול אותו ככר. דהתם לא היה מחוייב לאכול הככר וכו' אבל הכא מחויב הוא לפרוע ממון זה ועל דעתם נשבע לפורעו וכו' עכ"ל ע"ש. הגם שהריב"ש בתשובה הובאה בב"י סימן רכ"ח כתב שאין דברי הרא"ש נראין לפענ"ד דברים ברורים בטעמן ונימוקן עמן. וכן יש להוכיח דהא בנודר להביא קרבן מסתמא דעתו שיקריבהו ברגל ראשון דהא קיי"ל בר"ה (דף ז') כיון שעבר עליו רגל אחד עבר בעשה. אם כן סתמא כפירושו בשעת הנדר להחריבו כדת קודם שיעבור רגל אחד. וא"כ נימא כשעבר רגל אחר בטל הנדר לגמרי וכן בעבר בבל תאחר לגמרי. מ"מ חיוב הקרבן נשאר עליו כדאיתא בראש השנה דאין מאחר נדרו בבל ירצה. אבל פשיטא שחיוב הקרבן נשאר עליו. ואטו אם אמר בפירוש הרי עלי להביא עולה ביום פלוני אטו נימא אם עבר יומו בטל קרבנו ואינו חייב בקרבן זה אינו עולה על הדעת כלל

אלא שצריך למודעי דגם בתשובת הרא"ש שחילק בדבר שחייב מעיקרא תקשי נמי מבל תאחר אף על גב שלא היה חייב הקרבן מעיקרא מכל מקום לא נפטר אם עבר זמנו. לכן הדבר ברור דכשמחייב עצמו בדבר ובנדרים הולכין אחר כוונת בני אדם לפי הענין כדאיתא בנדרים (נ"ה:) (היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עלי אסור ללבוש ומותר לטעון. היה טעון צמר כו'. כמו כן יש לחלק באם מחייב עצמו נגד אחד או נגד גבוה ורוצה להביא קרבן אמרינן מסתמא כיון שחפץ להביא קרבן לא נימא דכונתו דוקא ביום פלוני וכשיעבור היום עבר על נדרו ויתבטל קרבנו דאמרינן מסתמא חפץ בקרבן רק לזרוזי מקדים לו הזמן. לכן אף אם עבר זמנו לא יתבטל חיובו. וכמ"ש בתשובת הרא"ש דהזמן הוא לזרז. לכן אע"פ שהקרבן בודאי בשעת נדר לא היה דעתו לעבור בעשה מ"מ לא נתבטל עיקר הנדר. וכן יש לכוון דברי הרא"ש ג"כ אף שכתב מחוייב לפרוע ממון זה ה"ה במחייב עצמו ע"י השבועה לחבירו. משא"כ בדבר שבינו לבין עצמו כגון שאוכל ככר זה היום אין מורה הכוונה שיהיה נשבע על אכילת הככר ביום אחר לכן אינו השבועה