משיבת נפש חלק ב רנ

אחריו. אלא ודאי ס"ל להרא"ש דחסרון בקיאות פוטר גם מפדיון

ובאמת תמוה לי על הח"צ שהבין דטעמא דשמואל דלא דכו שפיר בנהרדעא הוא בשביל חסרון בקיאות והמשגיח בעין יפה בסוגית הש"ס נדה (כ"ה.) איתא בהדיא המפלת שפיר שאינו מרוקם רבי יהושע אומר ולד וחכ"א אינו ולד ופליגי אם בעכור מחלוקת ופרש"י בעכור חיישינן שמא ולד היה ונימוח ולעיל מינה שאלו לפני רבי המפלת שפיר מלא בשר מהו א"ל לא שמעתי אמר לפניו רבי ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה. מלא בשר טמאה לידה. איבעיא להו בצלול מחלוקת אבל בעכור דברי הכל ולד דריש לקיש אמר בצלול דברי הכל אינו ולד ור' יהושע ב"ל ס"ל בצלול מחלוקת ומיבעיא לן אי בעכור לכ"ע ולד הוא ופשיט את זו דרש רבי יהושע כו' שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר. ומשמע דאי בצלול הטעם גם כן דעור הוה כמו ריקום ע"ש דפריך רבא לרב נחמן אי בעכור מחלוקת אמאי אינו סימן ולד בבהמה. ומשני ספוקי מספקא ליה א"כ מוכח להדיא דאפילו אין בו שום ריקום נמי ס"ל לרבי יהושע דולד הוא ואם כן גם במלא בשר דאמר ר"י שמא כרבי יהושע אמר אפילו אין בו שום ריקום נמי מיקרי ולד אף על גב דבגוף אטום אינה טמאה לידה ע"כ מזה הטעם דאמרינן שצורה היה בו ונמחה באיזה סיבה. משא"כ כשאנו רואין גוף אטום לפנינו אמרינן שנברא כך ואינה טמאה לידה

ובהכי ניחא לי מה שכתבו התוס' ד"ה מלא ז"ל ממתניתין דקתני מלא דם כו' ליכא למיפשט דילמא מלא בשר חוששת. ועוד בפלוגתא לא קמיירי עכ"ל. ועל תירוץ ראשון הקשה מהר"י ל"ס דמ"מ נפשוט ממתני' דספיקא הוא. וגם דבריהם דחוקים אלא נראה דודאי מלא מים הוא רבותא טפי דס"ד למיחוש לריקום ונמחה. אבל מלא בשר אפשר דכיון דחזינן בשר ואין רואין צורה מ"מ פשיטא לן טפי דאינה חוששת דמסתמא אטום הוא

ח) עכ"פ הדבר ברור דלרבי יהושע אין הטעם משום שאין בקיאין רק דאפילו אין בו שום צורה כיון שנברא עור ובשר ולד הוא ומסתמא אמרינן שנמחה הצורה לאיזה סיבה ולא מצינו שיהיה משום חסרון בקיאות דודאי בימי התנאים בקיאים היו. ושמואל דס"ל חוששת היינו משום דס"ל כרבי יהושע דלעולם הוה ספק ולד. והא דקאמר מעולם לא דכו שפיר משמע אפילו מלא דם קשה דבמלא דם אפילו לרבי יהושע לא חיישינן. וכן לשיטת התוספות במלא מים צ"ל כיון דס"ל כרבי יהושע שא"צ לראות צורת ולד מחמרינן בכל שפירין חוץ מזה שמביא שם דזיג. ובאמת קשה לי על דברי הרמב"ם [פ"י מא"ב ה"ד] שפסק כרב שאינה חוששת. וכתב המ"מ דקיי"ל כרב באיסורי. וקשה לי הא רבי יהושע בן לוי אמר בצלול מחלוקת ומיבעיא לן אם בעכור לכ"ע הוה ולד ואם נימא דס"ל לרבי יהושע בן לוי בעכור לכ"ע הוה ולד הא קיי"ל כריב"ל אפילו נגד רבי יוחנן כמ"ש התוספות. וכ"ש נגד רב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואם כן כיון דסלקא בתיקו ושמא ס"ל דבעכור לכ"ע ולד הוה והלכה כרבי יהושע בן לוי ומ"ש המ"מ דהלכה כסתם משנה תמוה דאם נימא דהמשנה ס"ל דלא חיישינן אפילו בעכור רק מרוקם דוקא א"כ קשה מאי מיבעיא ליה אי בעכור לכ"ע ולד הוא. א"כ מתני' אמאן תרמייה דמתני' בעיא דוקא מרוקם. א"כ ע"כ אין ראיה מן המשנה דבעכור לא הוה ולד. וצ"ל כיון דלרבי יהושע בן לוי מספקא לן אי לכ"ע בעכור הוה ולד. וכיון דלרבי יהושע גופיה מספקא ליה כדמסיק רב נחמן לא חיישינן לדרבי יהושע ב"ל דהוה כמו תרי ספיקי שמא פליגי בעכור נמי והלכה כרבנן ואת"ל דמודו רבנן בעכור מ"מ לא הוה טפי מספיקא ואם כן אפשר דלענין פדיון יש לפטור לכ"ע דלענין ממון לא מהני ספק ספיקא להוציא כמו שהוכחתי באריכות מפרק יש בכור. אלא דהרמב"ם בהלכות בכורים פסק ג"כ כסתם מתני' דאינו פוטר רק מרוקם וצ"ע

ט) עכ"פ נראה דלענין ממון אפילו שפיר שיש בו בשר שאפילו אין רואין בו שום צורה יש לפוטרו מספיקא דשמא קיי"ל כר' יהושע דבכה"ג ספיקא הוא. וגם שמא לכ"ע בכה"ג ספיקא הוא. ואם הוא מלא מים מלא דם דמדינא לאו כלום הוא כדמוכח בש"ס דאפילו לרבי יהושע מלא דם לאו ולד הוא צריך עיון אם אנו רואין שאין בו שום צורה אם נסמוך על חסרון בקיאות שלנו לפוטרו מן הפדיון כיון שנראה לעינים שאין כאן ולד. ואם היה רק חתיכת בשר ולא שפיר ולא היה בו עצם ודאי חייב בפדיון. מיהו אם לא נבדק אם היה בו עצם נראה דלא חיישינן שמא היה בו עצם. וכן משמע מדברי הרמב"ם (בפ"י מאיסורי ביאה דין ד') שכתב הפילה חתיכה אם נקרעה ונמצא בה עצם משמע לכתחילה לא חיישינן. דלפמ"ש עיקר הטעם שמא הפילה הולד אברים אברים וזהו חששא רחוקה. וכן משמע בש"ס נדה (דף י"ט) דמוקי פלוגתא דרבי יהודא ורבנן בהפילה ואינה יודעת מה הפילה. ר' יהודא סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הם. ורבנן ס"ל זיל בתר רוב חתיכות לא אמרינן ומשמע דלא חיישינן ללידה שהיה בו עצם אף שלא נבדקה החתיכה בפנים

ובהכי ניחא דהרמב"ם נקט נקרעה דודאי לכתחילה לא חיישינן ללידה דלא שכיח כלל. ואף דבגמרא איתא קורעה. נראה דהך מ"ד ס"ל דאם יש בו דם טמאה נדה או באם תוכה מאדים וא"כ צריך לקרעה משום חשש שיש בו דם או שמאדמת בפנים. וא"כ הרמב"ם לשיטתיה שפסק (בפ"ה מאיסורי ביאה דין י"ג) בהפילה חתיכה אם אין עמה דם אינה טמאה א"כ ממילא לא חיישינן לקורעה אפילו לכתחילה. ובלא"ה הרז"ה בהשגותיו לבעלי הנפש ס"ל דאין הלכה כהך מ"ד לחוש לולד. ולכן נראה אם נאבדה החתיכה לא חיישינן כלל שהיה בה עצם והפילה אברים אברים כמו שהוכחנו מן הש"ס דלא חיישינן אם הפילה חתיכה ואינו מסופק לה רק אם היה בה עצם אבל אם אינה יודעת כלל מה הפילה ודאי הוה ספק ולד ופטור הבא אחריו כמו שכתבתי לעיל

העולה מן המורם אם הפילה ואין ידוע מה הפילה פטור הבא אחריו מן הפדיון ואם ידוע שהפילה שפיר ויש בו בשר פטור גם כן. וכן אם הפילה חתיכה שיש בה עצם פטור גם כן הבא אחריו. ואם ברור לה שלא הפילה רק חתיכה ולא נבדקה אם יש בה עצם חייב הבא אחריו בבכורה. וכן אם החתיכה אינה לבינה יש לחייב ג"כ בפדיון אף שהרשב"א והרמב"ן מחמירין לענין טומאת לידה שאין אנו בקיאין במראות מכל מקום כיון דנקל להבחין לא יאמרו לענין שיפטור הבא אחריו ובפרט שיש לצרף גם כן דעת הרז"ה שאין לחוש אפילו יש בה עצם. ואם הפילה שפיר מלא מים מלא דם ובדקנו שאין בו שום ריקום אף שלענין טומאת לידה מחמרינן צ"ע אם יפטר מן הפדיון ויש לפדות בלא ברכה. אבל כל שהוא שפיר של בשר אפילו עכור או צלול אף שאין רואין בו שום ריקום מ"מ פטור הבא אחריו כמו שהוכחנו לעיל. כן נלענ"ד בזה

סימן לז

הנותן ת"כ לחבירו לפרוע לזמן אם מותר להרויח לו הזמן

שאלה אחד נתן ת"כ לבעל חוב לשלם לו ביום פלוני וביקש ממנו להרויח לו זמן ואחר כך ישלם לו אם יש היתר לדבר

א) תשובה תיוהא חזינא בדברי הש"ע יורה דעה (סימן רכ"ח סעיף מ"א) ובט"ז שם דאיתא הנשבע