משיבת נפש חלק ב רמט

בו מצורת אדם ותלינן בדבר שהם שינוי שנקל הטבע לדחותן בכח הדוחה שאינו מינו ומידי ספיקא לא נפקא. וכן מוכח מדברי הרמב"ם (פ"א ממחוסרי כפרה דין ז') דבהפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק יולדת ומביאה קרבן ואינו נאכל. א"כ מוכח דספיקא דאורייתא דאי מחששא דרבנן איך תביא חולין לעזרה ולא חילק כלל אם פירש ממנה ארבעים יום או לא מוכח ודאי דבכל גווני ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דפוטר הבא אחריו דספק ממונא לקולא. ועפמ"ש ניחא דקשה על דברי הרמב"ם איך תביא קרבן מספק. הא (בדף כ"ה) אמר רבי יהושע בהא דאמר ספוקי מספקא ליה גבי אשה ספק איסורא לחומרא ופריך הא קרא קאמר ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. משמע דלא הוה רק דרבנן והיינו דמן התורה מוקמינן לאשה בחזקת טהרה שאינו ולד. ואם כן גם שם בא"י מה הפילה איך תביא קרבן חולין לעזרה. ואף די"ל הרמב"ם לשיטתיה דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. וצ"ל כמ"ש מהרי"ט בחלק י"ד בדיני ספיקות דשאני הכשר מאיסורא ומשום הכשר לאכילת קדשים בעינן קרבן מספק. ואם כן י"ל אף דמן התורה בחזקת טהורה היא מביאה חטאת עוף הבא על הספק. מ"מ נראה דזהו דוקא היכא דליכא חזקה גמורה. אבל כאן אי איכא חזקה גמורה. הרי מן התורה אזלינן בתר חזקה והוה כודאי טהורה ואיך תביא חולין לעזרה. דבשלמא בליכא חזקה אף דספיקא לקולא אינו רק דלא החמירה התורה מספק ויש לומר הכשר לאכול בקדשים שאני. אבל אם מן התורה פטורה מכח חזקה א"כ חזקה גמורה היא איך תביא חולין לעזרה. ולפמ"ש ניחא דבהך דר' יהושע י"ל מן התורה מוקמינן אחזקה שאינו ולד כלל כיון שאין ריקום. אבל בהפילה ואינה יודעת מה הפילה איכא רובא דמתעברות ויולדות ומחזקינן לולד שנגמרה צורתו. רק דאיכא ריעותא דהפילה ולכן הוה ספק גמור ועוד חמוה לי על דברי מהרי"ק שנסתפק אם עדיין לא נגמרה צורתו אחר שבררנו דבמשך ארבעים יום ודאי איכא גמר צורה. אם כן בהך שפיר שראו כעין גידין דקין ודאי הוה טפי מבן ארבעים. דהא בנזיר ור"פ גיד הנשה מייתי דר' יוחנן דמפרש הך דמגלח על המת היינו בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ופרש"י בחולין (דף ק') דמוכח דאברים נוצרים קודם הגידין ויצירת אברים קודם שנוצרו הגידין. אם כן מוכח בש"ס בהדיא דהאברים נוצרים קודם. וא"כ אם כבר נמצאו בו גידין ע"כ הוא יותר מארבעי' יום. דהא הא דמת מטמא היינו דוקא אחר ארבעים יום. דקודם ארבעים אין כאן טומאה כלל כדאיתא בשלהי אהלות דמדורות הכושים קודם ארבעים יום טהורים. וכיון דאיכא נפל דמטמא קודם יצירת הגידין. אם כן אם ראו בו גידין ודאי הוא טפי מארבעים יום. וקודם ארבעים אמר ביבמות (ס"ט:) דמיא בעלמא הוא ולהכי אוכלת בתרומה לכתחיל' דלאו זרע הוא כלל. א"כ ע"כ אחר שהיה בו ריקום ודאי כבר הוא בן ארבעים ובן ארבעים ודאי נגמרה צורתו. וכן קשה על הח"צ דעובדא דידיה ראו בו ג"כ כעין גידין ובשר וא"כ ודאי בן ארבעים הוא

ו) ומצאתי להראב"ד בספר בעלי נפש בשער הפרישה שכתב וז"ל וא"ת מאחר שהשפיר ששנינו במשנתינו מלא מים מלא דם אין לו צורת אברים. מאי איריא מלא מים מלא דם אפילו עצמות ובשר לאו כלום הוא שהרי חתיכה בעלמא היא וחתיכה שאינה לבינה אפילו שיש בה עצם לאו כלום ואפילו היא לבינה נמי בחתיכה הוא דחיישינן לולד שמא הטילה אותו חתיכות חתיכות. אבל בגוף שלם כי האי גוונא היינו אטום מלמטה ומלמעלה לאו כלום הוא. אין הכי נמי ומשום דבעי למיתנא ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה דאפילו מלא מים נמי הוה ולד כרבי יהושע דפליג בברייתא בהדי רבנן משום הכי תני רישא בשפיר מלא מים. מיהו לשפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש עכ"ל. ומדבריו אנו למידין דכל שאין בו ריקום אפילו יש בו עצמות ליכא למיחש לולד שהרי אינה צורה וגוף אטום הוא. וא"כ ממילא גם גידין לא מהני. אלא שאין זה מועיל ליישב דברי מהרי"ק דודאי כבר עברו עליו ארבעים יום. רק שהוא גוף אטום. אלא שדברי הראב"ד מתמיהים בעיני במ"ש דרבי יהושע בריקום פליג ולרבנן אפילו במרוקם לאו כלום. והוא פלא דבהדיא איתא בגמרא (דף כ"ה) המפלת שפיר שאינו מרוקם רבי יהושע אומר ולד וכן מוכחת כל הסוגיא שם דמיבעי' לן אי בצלול או בעכור מחלוקת דבשאינו מרוקם מיירי. וכן מה שסיים מיהו שפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש. וכן נראה מתחילת דבריו במ"ש אבל שאינו מרוקם לא דהא דלא דכו שפיר בנהרדעא במרוקם הוא והוא פלא בעיני. ומ"מ למידין מדברי הראב"ד דכל שאינו מרוקם לא חיישינן וא"כ בשפיר אפילו יש בו עצמות לא חיישינן כיון דליכא צורה ולא מטעם שאנו אומרים שהוא תוך ארבעים. רק שאנו אומרים שגוף אטום הוא. ואם כן מה"ט אפילו יש בו גידין י"ל דמ"מ לא הוה צורה. ואין קושיא על הח"צ. אבל ודאי אם יש בו גידין ודאי כבר עברו עליו ארבעים יום ואפילו בשר ג"כ נראה שאינו נוצר קודם ארבעים יום כיון דחשבינן ליה למיא בעלמא ואינו מטמא כדמוכח ממדורות הכושים מסתמא אין כאן בשר כלל. והא דמטהרי רבנן בשפיר מלא בשר. הוא בשביל שאינו מרוקם ואף דבחתיכה שיש בה עצם פסקו דטמאה לידה אם היא לבינה בשפיר אין חילוק כמ"ש הראב"ד להדיא. ובספר רשמי שאלה נשתבש גם בזו. ועיין בתשובת מעיל צדקה (סימן מ"ו) כתב דאפילו בזמן הזה בקיאין בין שפיר לחתיכה. והרע"ב פ"ג דבכורות כתב דשפיר הוא למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והות קרוי שפיר וכן הוא בפירוש המשנה לרמב"ם. ורבותי פירשו שהוא חתיכ' של בשר שיש בה צורת אדם עכ"ל. וקשה לי על שני הפירושים דבהדיא איתא בנדה (דף כ"ד ע"ב) שפיר מלא דם לאו כלום הוא. ועל פירוש השני קשה הא מלא מים נמי קרי ליה שפיר וקאמר אם היה מרוקם משמע דאינו מרוקם נמי שפיר קרי ליה

ז) עכ"פ נראה ברור באם יש ספק לנו אם יש בו צורה או שאין בקיאין ודאי הוה ולד לפטור הבא אחריו מפדיון. מיהו בחתיכה אם אין בה עצם שאינה טמאה לידה אינו פוטר הבא אחריו ובחתיכה בקיאין גם בזמן הזה כמ"ש מהר"י ל"ס במע"צ (סימן מ"ו). וכן נראה מדברי הטור י"ד (סימן קצ"ד) שכתב הדין בחתיכה אם יש בה עצם טמאה לידה ובשפיר כתב שאין אנו בקיאין אם יש בה צורה משמע דבחתיכה שפיר אנו בקיאין מהו חתיכה ועכ"פ לא מיפטר מפדיון אם אינה חתיכה לבינה אפילו יש בה עצם. ואף דהרמב"ן והרשב"א כתבו בחתיכה אין בקיאין להבחין במראות כיון דכתב ה"ה דחומרא יתירא היא לא מיפטר מפדיון דלהחמיר אמרו ולא להקל וגם מהרי"ק נראה דעיקר טעמו דס"ל דכיון שלמראה עינינו אין כאן צורה לא מיפטר מפדיון שהרי לפי ראות עינו חייב בפדיון ואף שאנו אומרין שאינו בקי מ"מ חייב הוא בפדיון שאין לו טענה ליפטר מאחר שנראה לו בודאי שהוא חייב בפדיון והוא ענין ממון מתחייב ע"פ הודאתו

מיהו גם זה צ"ע שהרי בפ"ק דכתובות בשמעתא דפתח פתוח מוכח דאי אמרינן מיקם הוא דלא קים ליה לא שויא עליה חתיכה דאיסורא ומותרת עליו. משמע בדבר שאינו בקי בו לא שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אף דשויא חתיכה דאיסורא ודאי חמיר טפי מממון אם כן י"ל גם בזה אם אמרינן לא קים ליה אין לחייבו בפדיון אפילו אומר ודאי שלא היה בו צורה וכן נ"ל מדברי הרא"ש בפרק המפלת שכתב ואין להאריך בדברים אלו שאין אנו בקיאין בגווני שפיר ושליא וחוששת מכל מקום כדאמר שמואל לחוש חוששת וקשה כיון שתלה הדבר בחסרון בקיאות אם כן אכתי נ"מ לענין פדיון הבא