משיבת נפש חלק ב רמז

מהני רק בעדות אשה ולכן ס"ל דע"כ מיירי נמי בקפילא ואם כן להטור ורא"ש אין נאמן רק תגר מסל"ת. וצריך ישוב לדבריהם הך דפרק התכלת דלוקח מן התגר כשירה אף דלא הוה מסיח לפי תומו. ולכן נראה דתגר איכא טפי חזקה דלא מרע נפשיה כיון שמוכר הדבר לסחורה. משא"כ בקפילא שטועם תבשיל של ישראל לא מקרי אוריעי נפשיה כל כך. ולפ"ז אינן מיושבים דברי הטור דאוסר גם באומן שאמר שתפר בשל קנבוס אף ע"ג דאומן דמי לתגר. גם בשבת (כ"ז:) במתני' דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פרש"י לאפוקי קנבוס. והטעם בזה שאין האור נתלה בו יפה. ובתוספות הקשו אצמר גפן. וגם ברמב"ם משמע שאין עושין פתילה אלא מדבר שהאור נתלה בו יפה כו' כגון פשתן וצמר גפן כו' משמע דלכל הדיעות בקנבוס אין האור נתלה בו יפה הרי מצינו עוד בדיקה בין קנבוס לפשתן. ואם כן נראה ברור שמעיקר הדין יש בדיקות טובי בין פשתן לקנבוס. לכן צריך חקירה אם הבדיקה הוא ראוי לסמוך בזמן הזה ואם אין בדיקה לא ידעתי היתר לקנבוס

סימן לו

באשה שהפילה חתיכת בשר אי פוטר הבא אחריו מפה"ב

שאלה אשה אחת הפילה אחר ח' שבועות לטבילתה שפיר והיה כעין חתיכת בשר ולא ראו בו שום ריקום. ואחר כך ילדה בן קיימא אם הוא חייב בפדיון

א) תשובה במהרי"ק שורש קמ"ג ז"ל. ואשר שאלת על אשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך ת' שבועות לבעילתה ושאלת את הנשים והעידו איך נפל השפיר לבור והושם אחר כך בספל מלא מים ולא הבחינו בו שום ריקום אברים רק ראו כעין גידין דקין מאד ויש מהם אומרים שהיה מלא מים או מוגלא לפי עדות הנשים דבר פשוט שאין לחוש לולד. ואף ע"ג שכתב בטור יורה דעה שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר אם הוא מרוקם אם לאו היינו לענין טומאת לידה משום חומרא דכרת. אבל לענין לפטור הבא אחריו נלע"ד דל"ל הכי דאדרבה יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטר רחמה וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין דחזקה גמורה היא זו עכ"ל. ורמ"א בי"ד (סימן ש"ה ספכ"ג) העתיקו בקצרה דאף בזמן הזה סומכין על הנשים. והנה הרב חכם צבי בתשובה (סימן ק"ד) כתב ז"ל לכאורה דבריו סותרין תלמוד ערוך בפרק המפלת (דף כ"ט) איתא עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ואין אומרין דנוקים לאשה בחזקת פטורה והנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו עכ"ד ח"צ. וסיים לא מיבעיא בהוחזקה עוברה אלא אפי' לא הוחזקה עוברה דמוקמינן למתני' דתשב לזכר ולנקבה בלא הוחזקה עוברה ע"ש. ובאמת אין מזה מקום תמיה דהא מהרי"ק מיירי שהפילה אחר ח' שבועות ואם כן מיירי בהדיא בלא הוחזקה עוברה דפי' הוחזקה עוברה היינו שכבר הוכר עוברה והכרת עובר אינו בפחות משלשה חדשים כדאיתא ביבמות (ל"ז) ואם כן מהרי"ק איירי בהדיא בלא הוחזקה עוברה. וכבר ראיתי (מי שנשתבש בזה) בספר נדפס מחדש שמו רשמי שאלה שפירש הוחזקה עוברה שראתה שינוי בגופה שראשה ואבריה כבדים עליה. וליתא דהא בפירוש איתא במתני' נדה (ז'.) דמעוברת דיה שעתה משיוודע עוברה. ובדף ט' איתא טעמא דמעוברת דיה שעתה משום דראשה ואבריה כבדים הרי חזינן דאין ראשה ואיבריה כבדים רק כשיוודע עוברה. ואם כן הדבר ברור דהוחזקה עוברה היינו שידענו בבירור שהיא מעוברת. ואם כן מהרי"ק מיירי בהדיא בלא הוחזקה עוברה. וקודם הכרת עובר לא שייך כלל הוחזקה דמאין נדע שהיא מעוברת ואפשר דהוחזקה הוה טפי מהכרת עובר שהיא לשליש ימיה ובעינן חזקה טובה שכבר הוחזקה לכל ולשליש ימיה הוה הכרה כל דהו ולכן אמר לשון הוחזקה. עכ"פ בפחות מהכרת עובר לא מקרי הוחזקה. אם כן לא מצאה הקפידא מקום לנוח על מהרי"ק רק דבלא הוחזקה תנן תשב לזכר ולנקיבה ולנדה מספיקא הוא. ובזו ס"ל למהרי"ק לסמוך אנשים לענין פדיון. וכפי דברינו אין לח"צ שום ראיה אפילו לפטור מן פדיון בא"י מה הפילה ולא בדקוהו די"ל כדברי מהרי"ק דהעמד הולד בחזקת שלא נתרקם. והא דחנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה י"ל דחומרא מדרבנן הוא דהא כתבו התוס' שם דבטועה מחמרינן בכמה ספיקות. אף דמדינא סמכינן אספק ספיקא באיסור לכ"ע ע"כ צ"ל דחומרא דרבנן היא להרחיק מאיסור כרת. ואפשר דדמי לדבר שיש לו מתירין אף שאין דומה ממש לדבר שיש לו מתירין דאותו דבר הנאסר היום אין לו נ"מ אם יאכלנו היום או למחר. משא"כ בענין נדה לא שייך לומר דהדבר הנאסר היום לא יותר למחר דבכל יום התירא אחרינא הוא. מ"מ י"ל דהחמירו בזה אבל לא להפקיע ממונו של כהן ושפיר י"ל דמספיקא מחזקינן לה בחזקת שלא ביכרה ולא נתרקם הולד. והך דהספיקות אחד בכור אדם א' בכור בהמה המוציא מחבירו עליו הראיה י"ל בשאר גווני כגון שתי נשים שילדו א' ביכרה וא' לא ביכרה כדאיתא בבכורות. או היכא דמספקא לן אם הוכר עוברה. אבל אם בודאי לא הוכר עוברה. אפשר לומר דאפילו מן הפדיון אינו פוטר הבא אחריו

ב) וגם מה שהביא בח"צ מהך דפסק הרשב"א כשמואל דאפי' כעין בשר לעולם חוששת כדאיתא בנדה (דף כ"ה) ג"כ אין ראיה דהא הרמב"ם פסק כרב דלא חיישי' כלל באינו מרוקם. רק הרשב"א החמיר לחוש לשמואל ואפשר דשמואל גופיה לא מחמיר רק באיסור כרת וממונא מאיסורא לא ילפינן דלענין ממון מוקמי אדינא ותדע דהא לפירוש התוספות שם מה שחילקו בין צלול לעכור הוא בבשר דוקא אם כן א"ת ששמואל דוקא משום דר' יהושע אמר איך אמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא הא במלא מים ומלא דם לכ"ע לא חיישינן לולד אלא ודאי חומרא הוא בשביל איסור כרת. ובממונא י"ל דגם שמואל מודה דלא ניחוש לולד לפטור הבא אחריו דממונא קיל מאיסורא. וכן מוכח דלענין ימי טוהר אמר ג"כ לא תעביד עובדא עד שישעיר והא פשיטא דלענין ממונא אם הוא מרוקם הוא ולד גמור ואפילו למ"ד דמהני תפיסת הכהן בכה"ג לא מהני תפיסה דאין כאן ספק. גם איכא נ"מ אם נתן לכהן מדעתו לצאת ידי ספק ונתברר אחר כך שהיה ולד גמור רק שלא השעיר עדיין פשיט' שצריך להחזיר. הרי ראינו שאין ראיה מאיסור החמור לממון הקל. וכן מבואר ביבמות (דף קי"ז) התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל. וגם בסוף פ"ק דמציעא (דף כ' ע"ב) פריך היכי פשיט מר איסורא מממונא והתוס' הקשו שם ז"ל וא"ת הא בממונא מחמירין טפי מאיסור דבממון אין הולכין אתר הרוב ובאיסור הולכין אחר רוב ע"ש מה שתירצו. וקשה ממשנה שהבאתי דממון קל ואף דב"ה השיבו מצינו שאין יורדין לנחלה על פיה. כבר פרש"י שם דטעמא משום עיגונא הקילו קולא יתירה ע"ש ברש"י וא"כ ודאי קולא שאינו מן הדין בממונא אוקמה אדינא. אבל ודאי ממונא קל מאיסורא

וליישב קושית התוס' נלענ"ד דודאי היכא שיש לחוש שיבא הדבר לידי מכשול כגון התם בגט שיש לחוש לשני שוירי ונמצא שלא נתגרשה כלל לכן יש להחמיר ולחוש להשמר מן המכשול. ולכן אף דבר שמדינא מותר יש לחוש מכל מקום פן יקרה מכשול בדבר ואף דמדינא אין חששא כל כך לשני שוירי דהא הרא"ש מפליג באמת בין גט למיתה משום דאפשר בגט אתר. ואם כן מדרבנן יש להחמיר ולחוש למכשול שיוכל להסתעף. אבל בממון לא שייך להחמיר במה שאינו מן הדין דלמה נפקיע ממונו של זה. אבל ודאי