משיבת נפש חלק ב רמה

דלעיל ולא נהירא דא"כ איך שחק בש"ס למרמינהו אהדדי או לפרושי דפליגי. ועוד דהרמב"ם (בפ"ב מהלכות ציצית דין ה') פסק דאינה נקחית אלא מן המומחה. ובדין ז' העתיק הברייתא שניה בלוקח טלית מצוייצת מישראל הרי זו בחזקתה. ולכן נראה דודאי לא נחשדו ישראל אלא דבתכלת לא משמע להו איסורא דטעימה אי הוה שרי ליקח מכל אדם לא היו נזהרין בה. אבל אחר שכבר גדרו שלא ליקח ממי שאינו מומחה. ממילא מי שאינו מומחה אינו מזדקק לעשותה כלל. וגם הוא אינו קונה רק מן המומחה שאין לאינו מומחה עסק בתכלת. ולכן אמרינן מסתמא רוב מצויין אצל תכלת מומחין הם. ולכן גם במוצא חוטין כשרים כנ"ל היכא דליכא למיחש דאדעתא דגלימא צבעינהו כן נ"ל ברור

עכ"פ נראה מפרש"י דלענין לבן לא חיישינן כלל רק לענין תכלת. ומ"מ בתגר סמכינן אסברא דלא מרע נפשיה ולא חיישינן שצבעו בעצמו ודלא כמ"ש במג"א דטעמא משום דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית דמ"מ היה לנו לחוש שצבעו עכו"ם ואפילו נימא כדברי הב"י דה"ה בלבן חיישינן שלא טוואה לשמה. מ"מ מוכח דלא חיישינן נמי שצבעו עכו"ם

ו) ואחר שכתבתי הנ"ל באישון לולה לא היה לפני הגמרא דעירובין ואח"כ ראיתי שם בתוס' (צ"ו:) שכתבו וז"ל ויש לומר כשמצאן שזורים מופסקין יש לתלות שמן המומחה נפלו דכשאינו מומחה אינו רגיל להתעסק שיודע שלא יקחו ממנו ואף לעצמו אינו רגיל לעשות כיון שיודע בעצמו שאינו בקי בהלכות צביעה עכ"ל. ובכלל דבריהם דברי לעיל. ונראה ברור דמ"ש אף לעצמו אינו רגיל לעשות. הוא ליישב הא דלוקח טלית מצוייצת הרי הוא בחזקתו וק"ל כיון דכבר אמרו חכמים שאינה נקחית אלא מן המומחה למה בלוקח מן ישראל שאינו מומחה טלית מצוייצת היא בחזקתה. ולכן חידשו סברא זו דגם לעצמו אינו רגיל לעשות והוא קרוב למ"ש וכל זה נעלם מבעל פני יהושע. עכ"פ חזינן בתגר סמכינן אסברא דלא מרע נפשיה. וגם מדברי הר"ן בפ"ק דחולין שכתב למסור חוטי קנבוס לישראל חשוד לתפור בשל פשתן. כתב מיהו אפשר דכל שהוא אומן בין כותי בין ישראל לא מרע נפשיה כדאמרינן במנחות גבי לוקח מתגר הרי דשייך לא מרע נפשיה גם במוסר לו חוטי קנבוס אף שאינו רק קפידא לישראל. ואפשר דהמג"א מחלק דלחלופי לא חיישינן בתגר אבל בעלמא חיישינן ולא נהירא ומה שהוקשה למג"א דאם כן נתיר לוקח בשר מתגר י"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתחזק איסורא. וגם ברוב טבחי ישראל באמת בשר הנמצא ביד נכרי מותר מדינא. וגם נראה דסברא דלא מרע נפשיה אינו אלא במוכר דבר המיותר לישראל דוקא וקונין אותו ממנו לא מרע נפשיה שאין לו להשתמט. אבל בשר דאיכא נמי טריפה שעומד לנכרי בקל אית ליה לאשתמוטי שנחלף לו וכדומה שאין הפרש בין זה לזה באיכות. אבל בדבר שמוכר שעיקרו בשביל ישראל ביחוד ואדעתא דהכי מוכרו בשביל ישראל יש לומר דשייך טפי לא מרע נפשיה. וגם בתוספות חולין (צ"ז.) כתבו דסמכינן אקפילא אע"ג דנכרי הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו. וכ"כ הרשב"א בתה"א ובר"ן דקפילא א"צ שיהיה מסל"ת דלא מרע נפשיה הרי שסמכו על סברא דלא מרע נפשיה אף בשל תורה דטעם כעיקר דאורייתא. וא"כ קשה על הרשב"א למה אסר למכור חוטי קנבוס לנכרי אומן דהא יש לומר כיון דאומן הוא לא מרע נפשיה ותקשי מדידיה אדידיה וצ"ל דס"ל להרשב"א דדוקא בקפילא לענין טעימה אמרינן לא מרע נפשיה כיון דעביד לאיגלויי כשיטעום הישראל אח"כ. וקשה לפי זה גם בקנבוס ודאי יש להכיר בין פשתן לקנבוס. דהא הרשב"א גופיה כתב דמה שתופר בפשתן בשעה צריך לתפור בקנבוס שעה ומחצה ואם כן עביד נמי לגלויי דכיון דהקנבוס צריך שהות יותר לתופרו ודאי יש חילוק באיכות הקנבוס לאיכות הפשתן שסיבת שהיית התפירה היא לסיבת שינוי איכות החוטין במראיתן ובמשמושן אם כן הוה נמי עביד לאיגלויי וה"ל לרשב"א לסמוך על החייט. ולכן אפשר דהרשב"א לא קאמר רק בנותן לו לתפור שאין הנכרי מעלה על דעתו שיתיר הישראל התפירה לנסוח שהרי נותן לחייט שיתפור ולא יקרע אחר כך לכן לא מקרי עביד לאגלויי וכשהוא תפור אינו ניכר כ"כ לפי שאינו נראה אלא קצת מן החוטין שנבלעין בבגד. משא"כ לענין טעימת קפילא מירתת שירגיש הישראל בטעם האיסור אח"כ כשיטעום. ולפ"ז אפשר דהרשב"א מודה דיכול ליקח חוטי קנבוס מן הנכרי דודאי הבקי יכול להכירו. ואם כן מקרי עביד לאגלויי ובתגר עכ"פ אמרינן דלא מרע נפשיה דדמי לקפילא

ז) ובאמת לפענ"ד יש ראיה ברורה דיש היכר טובא בין פשתן לקנבוס דהא תנינן בפ"ט מכלאים בפשתן וקנבוס שטרפן זה בזה דאזלינן בתר רובא ואם רוב מן הקנבוס מותר ליתנו תחת צמר. ומבואר שם השירים והכלך אסורים מפני מראית עין והיינו משי. ואם איתא דאין להכיר בין פשתן לקנבוס אמאי לא אסר גם הקנבוס מפני מראית העין. וכן בטור (סימן רצ"ח) ז"ל אע"פ שמן התורה אין כלאים אלא בצמר ופשתים אסרו חכמים משי עם צמר לפי שדומה לפשתים ע"כ אבל בקנבוס משמע ודאי דאפילו מראית עין ליכא דניכר הוא. ואע"ג דמבואר בטור שם בשם הרא"ש שכתב ומפני זה אסרתי באשכנז שלא יתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר. לפי שאין בגד קנבוס מצוי באשכנז ויהיו סבורין שהוא בגד פשתן והאידנא מצויין בגדי משי בינינו והכל מכירין בו הילכך מותר לתפור בגדי משי תחת צמר. וכן חוטי משי בסרבל של צמר עכ"ל. משמע דטעמא דשרי משי הוא מפני שהכל מכירין בו. אבל אי לאו דהכל מכירין היה אסור אפילו היה מצוי דכיון דאין היכר בין משי לצמר מ"מ אסור מפני מראית עין. ודוחק לומר דדוקא במשי שלא היה מצוי בזמן המשנה גזרו. אבל קנבוס שהיה מצוי בזמן המשנה לא גזרו בו אע"פ שהיה דומה לפשתן. דודאי אין סברא להתיר כלל אם הוא דומה ממש לפשתן דאיכא מראית עין ולא אהני סברא דמצוי אלא במשי ובודאי כ"א מכיר הפרש בין פשתן למשי. רק במקום שאינו מצוי תולין בפשתן משונה. ובמקום שמצוי מסקו דעתייהו שהוא משי אבל אם אין הפרש כלל בינו לפשתן פשיטא שהיה איסור. ואם כן א"ת שאין הפרש בין קנבוס לצמר. אפילו תימא דהמשנה דיברה במקום שקנבוס מצוי לרוב מ"מ כיון שאין הפרש בין פשתן לקנבוס. א"כ אם נימא דלא אסר מפני מראית עין כיון שהקנבוס מצוי אף שדומה לפשתן. א"כ קשה אמאי אסרו שיראין מפני מראית עין שלא היה משי מצוי ודומה לפשתן. דהא כיון שקנבוס מצוי אמאי נחלה בפשתן הא יכולין לתלות בקנבוס שדומה לפשתן אלא ודאי בין קנבוס לפשתן ניכר בודאי. ודוחק לומר דמשי אינו דומה רק לפשתן מעולה והקנבוס י"ל שאין הפרש בינו רק לפשתן גרוע ואין לספק בו שהוא פשתן טוב. ולכן אין משי דומה לקנבוס כלל. וגם הרא"ש לא אסר באשכנז רק בגד קנבוס. אבל חוטי קנבוס מודה דשרי ואם איתא שאין הפרש היה לו לאסור גם החוטין אלא ודאי בין החוטין איכא היכר טובא בין פשתן לקנבוס. מיהו יש לדחות דבגד לא היה מצוי. אבל חוטין מצויים היה של קנבוס מ"מ ודאי פשטא דמילתא דעכ"פ יש הפרש בין קנבוס לפשתן עכ"פ כמו בין משי לפשתן

ומעתה מ"ש הרא"ש בתשובה שלא להאמין עכו"ם מסל"ת. נראה דשם לא היו בקיאין בבדיקה שהרי לא שאלו כלל על הבדיקה או דיש קנבוס נבדק כמו פשתן אבל אין פשתן דומה לקנבוס ולכן השיב הרא"ש לדברי השואל שלא היה יכול לעמוד על הדבר יש לאסור גם בעכו"ם מל"ת ולא אסר לגמרי כיון שלא יכול לעמוד על הבדיקה מאחר דקים ליה דאיכא בדיקה והיכר למי שבקי כמו שהוכחנו מן המשנה ומי שהוא בקי יכול להכיר בהפרש לכן לא ראה