משיבת נפש חלק ב רמד

בקנבוס. ולא מיירי במוסר לו חוטין ואי ס"ל לרמ"א לחלק בין מוסר לו החוטין דחשש לאחלופי דחוק טפי מנ"ל דהרשב"א אינו מודה דלא חיישינן לחלופי. וגם קשה לחלק בנכרי בין חשש איחלופי דאם נחוש באומר לו לתפור בקנבוס גם לחלופי ניחוש. דהא בכורות (י"א:) במפקיד פירותיו אצל נכרי חשיבי ודאי אלמא דאמרינן דמחליפין בודאי. ואם כן למאן דשרי ליתן לו חוטין גם באומר לו ואינו מוסר לו החוטין שרי. ומי שם לו לרמ"א הכרעה זו. מיהו ברשב"א משמע קצת דאף במוסר לו החוטין אסור ממ"ש ומעולם לא מצינו מי שהתיר לשלוח בשר ע"י עכו"ם בלא חותם. הרי משמע דחייש נמי לאחלופי. ובאמת אין סברא לחלק כלל בין חשש חלופי לאומר לו שיתפור בקנבוס ולא מצינו חילוק בזה. ואם נאמר דהרמ"א מחלק בין חשש חילופי. בין אמר לו שיתפור בקנבוס. א"כ גם בנ"ד אם קונה מן הנכרי חוטין יש לאסור שהרי יש בו חשש מתחילתו שמא אינם קנבוס

מיהו אפשר דע"י בדיקה יודה רמ"א דשרי שהרי לא פקפק בבדיקה זו אלא דאסור לומר לכתחילה לסמוך על הבדיקה של אח"כ שהרי יצטרך לקלקל הבגד ועי' בס' בית הלל סימן רכ"ח וסימן ש"ב שלא הכירו האומנים בין פשתן לקנבוס. וכבר עלה בדעתי דבלא"ה בעל פני יהושע כתב ואני מעיד שכמה פעמים ראיתי פשתן שהולך ושורף כמו קנבוס ע"כ וקשה להכחיש עדותו של המגיד משנה. ולכן אפשר לומר דטעמא דפשתן כבה מהר הוא מפני חלוקותו וקנבוס הולך ושורף לסיבת שאינו חלק כ"כ ומשעיר ולכן אפשר באותו פשתן שנארג ע"י כלי אריגה מתנפץ גם הוא ולכן גם הוא הולך ושורף כמו קנבוס. ולפ"ז צדקו שניהם יחדיו דודאי החוטין יש להם בדיקה אבל לייוונט אין לה בדיקה שגם הוא הולך ושורף. וא"כ דברי ב"ה נכונים לאסור הלייוונט. ומ"מ אפשר לומר דהרא"ש לא אסר בתשובה רק בנכרי הדיוט. אבל באומן אפשר דמודה דאיכא למימר לא מרע אומנתיה כמ"ש וכדאיתא ג"כ בפרק התכלת בלוקח טלית מצוייצת מן ההדיוט פסולה. מן התגר כשירה. וראיתי במג"א (הלכות ציצית סימן כ') שכתב וצ"ע דדוקא גבי מורייס דאיכא זיוף אפילו לעכו"ם אבל הכא יש לחוש שנטוה שלא לשמה ולא מרע נפשיה בזה. ותדע דאטו מי שרי לקנות בשר מעכו"ם תגר כשאומר שהיא כשירה משום דלא מרע נפשיה. ולכן נ"ל דוקא טלית מצוייצת דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית בבגד. אבל ציצית אסור לקנות אפילו מן התגר ולהכי נקט הגמרא והפוסקים טלית מצוייצת. ולכאורה קשה על דבריו דרש"י פרק התכלת (דף מ"ג) על מן ההדיוט פסולה דשמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית. וקשה ל"ל למימר שצבעה הא אפילו בלבן יש לחוש שמא טוואה שלא לשמה. שהרי הפוסקים פסקו כן אפילו בזמן הזה שאין תכלת. ומזה נראה דרש"י ס"ל דלטוות חוטין גם בהדיוט לא חיישינן דאין דרך נכרי לטוות חוטין לציצית רק עיקר חששא אצביעה שדבר קל הוא שקונה לבן וצובעו תכלת

ד) וראיתי בב"י א"ח (סימן כ') בשם מהרי"א שכתב דדוקא גבי תכלת חיישינן שדמיו יקרים וחיישינן שמא קלא אילן הוא. והב"י השיג עליו דה"ה לגבי לבן חיישינן שלא טואה לשמה. ובתשובת פני יהושע שם כתב דלא עיינו ברש"י שפירש משום שלא לשמה. וא"כ ה"ה בלבן. אבל לקלא אילן לא חיישינן. והוכיח כן מדלא פירש"י שם דחיישינן לקלא אילן אלא ודאי לקלא אילן לא חיישינן. כיון דיש לה בדיקה מירתת לשקר. ומזה הוכיח דבכל דבר שיש לו בדיקה נאמן הנכרי. ודבריו סתורים מעצמם דלפי מ"ש דרש"י ס"ל דה"ה ללבן חיישינן משום שנטוה שלא לשמה. א"כ אין קושיא כלל דלינקט רש"י משום קלא אילן כיון דאפילו לבן פסול ע"כ טעמא משום שלא לשמה. ואין לומר דקשיא ליה על רש"י גופיה מנ"ל לרש"י דחיישינן שמא שלא לשמה נעשה נימא דלא חיישינן רק לקלא אילן אבל הלבן כשר דאין זו קושיא כלל. דודאי ניחא לרש"י לפרש שגם הלבן פסול דחיישינן משום שלא לשמה משא"כ בהך דאינ' נקחית אלא מן המומחה דנקט תכלת בהדיא ודאי משום תכלת קאמר ולא משום לבן. משא"כ בברייתא דנקט טלית מצוייצת אפילו לבן במשמע. ועיקר דיוקו שמדייק מדברי רש"י דלהכי לא פירש משום קלא אילן דכיון דיש לה בדיקה לקלא אילן לא חיישינן להכי דמירתת הנכרי. אינו מוכרח כלל די"ל דלכך לא פירש משום קלא אילן דכיון דיש לה בדיקה א"כ לא שייך לומר פסולה דאפשר לבודקו. אבל לומר דס"ל לרש"י כיון דאפשר לבודקו יהיה נאמן אינו מוכרח כלל מרש"י

ה) ומ"מ ודאי מלשון רש"י שפי' שצבעו שלא לשמה ולא פירש בפשיטות שטואו שלא לשמה משמע ודאי דאלבן לא חיישינן שנטוה שלא לשמה. ונלענ"ד דרש"י הוכיח כן מהא דאיתא בעירובין (צ"ו:) אמר ר"א המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים ומוקי לה בשזורים ומופסקים. ושקיל וטרי התם אי חיישינן דאדעתא דגלימא עייפינהו ואם איתא דחיישינן שטוואה הנכרי אם כן ניחוש דמרובא דעלמא נפל שהם נכרים אלא ודאי אין דרך נכרים לטוות חוטין לציצית. וכיון דע"כ מישראל הוא לא חיישינן שמכרו לנכרי וצבעו שלא לשמה. משא"כ בקנאה מן הנכרי שע"כ לקחו מישראל י"ל שמא קנה הלבן והנכרי צבעו למוכרו לישראל אלא דאכתי איכא למידק אמאי במוצא תכלת כשרה הא במנחות (מ"ב:) תניא דאין נקחית אלא מן המומחה דגזרינן משום טעימה דשמא אינו בקי בצביעה לשמה וא"כ איך יהיה כשרה. וראיתי בתוס' מנחות שם שכתבו הטעם שיש ריעותא שמא הוא צבעם. אבל במוצא אמרי' רוב מצויין אצל תכלת מומחין הם. וכה"ג איתא בחולין (י"ב.) וקשה לי דאדרבא איפכא איתא דבראה ששחט ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם רק בידע דלא גמר וא"כ ה"ל למימר דאינה נקחית משאינו מומחה דחיישינן שמא הוא צבעו. ועוד דבשחיטה דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מותר ליקח בשר אפילו ממי שאנו יודעין שאינו מומחה דאמרינן מסתמא נתן לשחוט למומחה ובתכלת חיישינן שבעצמו צבעו וע"כ לא דמי לשחיטה דאין דרך שישחוט מי שאינו בקי אבל כאן דרך שיצבע מי שאינו בקי בטעימה ולכן חיישינן בתכלת טפי דאין בקיאין בלשמה ולא דמי לשחיטה כלל. לכן נלענ"ד דודאי תכלת לא דמי לשחיטה דהרבה שאין בקיאין בטעימה ולכן אינה נקחית רק מן המומחה. וכיון דכבר עבדו חכמים תקנתא שלא ליקח רק מן המומחה אין דרך למי שאינו מומחה שיעסוק בה שהרי יודע שאין קונין מכל אדם. לכן במוצא חוטין כשרים. אבל שחיטה הכל יודעין דשוחט צריך להיות מומחה. לכן לוקחין בשר אפי' ממי שאינו מומחה. ולא חיישינן ששחט בעצמו וזהו נכון

עוד אפשר לומר דלהכי אינה נקחית אלא מן המומחה. דאם נתיר ליקח משאינו מומחה חיישינן שמא יצבע מי שאינו מומחה למוכרו ודמי להא דפרק כל הגט (כ"ח.) דמפלגינן דשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן. ולהכי באומר הרי זה גיטך שעה א' קודם מותי אסורה לאכול בתרומה מיד. ולכן אינה נקחית לכתחילה אלא מן המומחה. אבל בכבר נמצא הוי ליה שמא מת ולא חיישינן שמא נצבע שלא לשמה. אלא דאכתי איכא למידק אמאי יגרע ישראל שאינו מומחה מנכרי תגר שאמר שקנאו מישראל שהיא כשירה. וא"כ אם ישראל אינו מומחה אם שואלין אותו ואומר שצבעו לשמה למה לא נסמוך עליו וצ"ל דחכמים גדרו גדר דטעימה לא משמע להו איסורא וה"ל חשודים על הדבר ואינם נאמנים. אבל אם אומר שקנאה מפלוני ודאי נאמן כיון דעבידי לגלויי הוא. ואכתי איכא למידק דבברייתא נקט הלוקח טלית מצוייצת מישראל הרי זו בחזקתה מן הנכרי כו' משמע אפילו מישראל שאינו מומחה. ולעיל בברייתא נקט דאינה נקחית אלא מן המומחה. ובתשובת פני יהושע שם נראה דס"ל דפליגא אברייתא