משיבת נפש חלק ב רמב

בנותן לו מדעתו בחובו מטלטלין ודאי קנה ליה אפילו למ"ד משיכה מפורשת מן התורה). אלא דבנ"ד איכא לספוקי כיון דעדיין נשארה חייבת לו הט' זהובים א"כ אפשר דאי משיכה לא קנה. לא נסתלק עדיין המוכר. כיון שלא הוחלט לנכרי ועדיין נשאר חייב לו מדמי מכירה. והג' אדומים היה חוב י"ל דלא מהני כיון דאפשר בקנין מעות בעין שנ"ח לו. אבל אם נסתלקו זה מזה. ודאי דסגי בהא לקנות כיון שנתן לו החפץ בחובו ומשכו לרשותו

ה) ויש לברר דבר זה עפמ"ש בחדושי בהא דאמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות א"כ משיכה אינה קונה. א"כ קשה איך קנה המעות כיון דמשיכה לא קנה לא יקנה המעות עצמן. ואין לומר דהמעות נעשו מיד ברשותו להשתמש בהם עכ"פ ממילא הם באין לרשותו ואהני ליה לקנות החפץ. דאם אינו קונה המעות אסור לו להשתמש בהם כמ"ש התוספת ב"מ (דף מ"ג) ד"ה מאי. לכן נראה דאי מעות קונות ולא משיכה נראה דבמעות נגמר הקנין מיד וקנה החפץ בכל מקום שהוא. וממילא נעשין מעות שלו. משא"כ במשיכה אינה מועלת שיקנה המעות עצמן דאין המעות מיוחדים דוקא אלו. ואפילו יחדם אין מטבע נעשה חליפין. ועיקר כוונת משיכת החפץ שיתחייב במעות אמרינן דאין המשיכה מחייבת המעות. וממילא אין כאן קנין. ואי משיכה קונה ולא מעות. טעמא דכשהחפץ ברשותו קנאו וממילא מתחייב בדמי החפץ משא"כ בקיבל מעות שאין החפץ ברשותו אמרינן שלא קנה החפץ כלל ואין כח במשיכת החפץ לחייבו במעות דמי החפץ ואמרינן דלא קנה ולא נתחייב בדמים כלל. וכיון שלא נתחייב בדמים ממילא לא קנה החפץ

ועפ"ז נראה כל שנגמר הקנין ואין להם שום התחייבות זה על זה שפיר הוה קנין כמו במחנה שכתבו התוס' דמהני משיכה לכ"ע. וא"כ יצא לנו דבנכרי למ"ד דמשיכה קונה מתחייב במעות ואי בעינן מעות בנכרי היינו משום שאין המשיכה מחייבת המעות וא"כ בא"צ ליתן מעות כגון שנתן לו חפץ בחובו הרי נסתלקו זה מזה ושפיר קני ואפילו לשיטת החולקים על הרמב"ם דמלוה לא קנה. הכא שמשך ונעשה הדבר ברשותו ונסתלקו זה מזה ודאי קנה וכדפרישית דעל זה שפיר מהני משיכה שיפטר מחובו ויקח הבהמה בדמי החוב ונשארה ברשותו אפי' אי משיכה לחודה לא קנה הוה כמו משיכה עם מעות. אלא דאכתי איכא לספוקי בהא שנשארה חייבת התשעה זהובים דאי אמרינן שכבר קנתה הפרה ע"י המלוה שנסתלקה מן המוכר והיכא דמטי לרשות לוקח לכ"ע יכול להקנות בחובו ונשאר המותר מלוה על הנכרית או כיון דמשיכה אינה מחייבת לא נתחייבה הט' זהובים ולא נתקיים הקנין והוה כמו קנין משיכה לחוד. וי"ל למאי דפליגי בש"ס פרק הזהב בעירבון אם כנגדו הוא קונה או כנגד כולו הוא קונה. וי"ל כיון במה שנסתלק הישראל עכ"פ קני כנגדה וה"ל שותפות נכרי עכ"פ דפטורה מן הבכורה

ו) מיהו נלע"ד בלא"ה כיון דרוב פוסקים פסקו משיכה קונה. א"כ אין הנכרי חייב להחזיר הפרה לישראל כיון דפסקינן דמעות קונות לענין ממון. א"כ ממילא לא גרע מהא דמסיק בפרק איזהו נשך (ע':) גבי מקבל צאן ברזל מנכרי דפטורין הולדות מן הבכורה ומסיק הטעם אע"ג דברשותא דמקבל קיימי. מ"מ אי לא משכח לבהמה תפיס לולדות ה"ל יד נכרי באמצע. כיון דאי לא יהיב ליה זוזי תפיס לבהמה. ואי לא משכח לבהמה תפיס לולדות. משום הכי פטורין מן הבכורה. ובתוס' שם כתבו דהא דפטורין מן הבכורה לאו משום דקיימי ברשות מרא. אלא משום דחשיב יד נכרי באמצע ובכל דהוי יד נכרי באמצע פטור. דלא קרינן ביה כל מקנך תזכר. דמשמע שתהא מכל וכל ברשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל עכ"ל. הרי אף שאין לנכרי שום רשות על הולד ומצי לסלוקי בזוזי וא אי תפיס לא הוה למפרע שלו. דהא רבא גופיה אמר מכאן ולהבא גובה כיון דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ מקרי יד נכרי באמצע. א"כ כ"ש בזה דאפילו איכא ספיקא אי משיכה קונה בנכרי מ"מ כיון דהנכרי תפיס ברשות אפילו ידון בדיני ישראל אין יכול להוציא ממנו ומותר הנכרי לאכלו לכתחילה פשיטא דלא קרינן ביה מקנך ואפילו בגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש. זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו הרי דהגזל נקרא דבר שאינו ברשותו דמטלטלין נגזלין. וא"כ אם בצאן ברזל דמקרי ברשותיה דמקבל אמרינן דמ"מ פטור מן הבכורה. כ"ש היכא דהנכרי קני ליה מספיקא דין היא שלא נוציא ממנו דלא קרינן ביה מקנך. ואף דהתוס' חילקו בבהמת ארנונא משום דעיקר הבהמה של ישראל חייבת בבכורה. החם הוא משום דעכשיו הוא ברשותיה דישראל משא"כ היכא דהנכרי מוחזק בקנינו ותפוס ברשות אפי' בספק שקול לא היה ישראל יכול להוציא מידו בדין וברשותי' דנכרי קאי מספיקא ויכול לעשות בו מה שלבו חפץ. א"כ אין לך יד נכרי באמצע גדול מזה. וכ"ש בזה דהסכמת רובא דרובא מהפוסקים דבנכרי משיכה קונה. דהא הלכה רווחת בישראל דמעות קונות מן התורה. לכן בדמי מכר קיי"ל דקנה. רק לחומרא בעלמא בעינן בנכרי נמי מעות ומעיקר הדין כיון דבישראל מעות קונות קונה בנכרי משיכה רק לחומרא כתבו דבעינן נמי מעות. וא"כ נראה דכל מה שהחמירו דבעינן שניהם היינו כשאין הישראל מקנה לנכרי רק לפי שעה לאפקועי קדושת בכורה והפרה נשארת ביד הישראל אבל אם מכרה בהחלט ומשכה הנכרי, כיון דלענין ממון פסקינן משיכה קונה ודאי עדיף מיד נכרי באמצע שהרי היא ברשות נכרי לגמרי. ולפ"ז אפשר דאפילו חזרה הנכרית וקיבלה המעות שנית לחזור ולמוכרה לישראל מ"מ כיון שהישראל לא עשה משיכה והפרה נשארת ברשות הנכרית דמעות אין קונות לרוב פוסקים בנכרי. א"כ לא גרע מיד נכרי באמצע. וכיון שנשארת ברשות הנכרית. אין מוציאין מידה בדין

ועפ"ז נ"ל ג"כ דמ"ש רמ"א בתשובה דלא קנה ישראל בנתינת המעות לנכרי דכל הפוסקים פסקו מעות קונות בישראל וא"כ בנכרי אין מעות קונות. ובט"ז הביאו בסימן ש"ך. מיהו נראה דודאי אין זה מוכרח דהא הרמב"ם פוסק בנכרי ג"כ מעות קונות אע"ג דפסק מעות קונות בישראל ועיין בסמ"ע סימן קצ"ד ובש"ך שם. וכבר הוזכרה סברא זו גם בתוס' פ' הזהב (מ"ח:) בשם ה"ר חיים. וא"כ משום הא אין להקל רק מטעמא דפרישית דאין יכול להוציא מיד הנכרי בספק קנין מ"מ מסתפינא להקל בזה אם נתן מעות אף אם ילדה בבית נכרי לסיבת חומר האיסור אבל בנ"ד אם הישראל לא נתכוין למכור לנכרי בעד סך שלשה אדומים שקיבלה ממנו א"כ אין כאן קנין מעות שנית. ונלע"ד לסמוך שאין לו קדושת בכור מכל הני טעמי דכתיבנא. ואם חזרה הנכרית ואמרה בסתם שיתן לה השלשה אדומים נ"ל דבסתם לא הוה מכירה שנית מאחר שלא אמרה בפירוש שמקבלת המעות בתורת מכירה. נלע"ד דבסתמא לא הוה מכירה בכה"ג דהא אפי' לענין איסור אשת איש בקדושין אם דיבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה בסתם מקודשת. דוקא בעסוקין באותו ענין. אבל אם אין עסוקין באותו ענין ונתן בשתיקה לא הוה קדושין. וא"כ גם כאן אף דלקחה הנכרית השלשה אדומים בסתם אפילו היתה כונתה למכירה. מ"מ כיון שלא פירשה בהדיא וכבר הוחלטה הפרה לנכרית. לא נפקא מרשות הנכרית עד שתאמר לשון מכירה בפירוש

סימן לה

דין אי מותר ליקח חוטי קנבוס מנכרי

שאלה תד מיראי ד' העיר לי אוזן בלימודים בענין מה שנוהגין ליקח חוטי קנבוס מתגרי נכרים ע"י