משיבת נפש חלק ב רמא

לרשותה ליזון אותה ומסתמא פסק לה הישראל מעות על כך. וא"כ כשתמצא לומר שלא קנתה הנכרית במשיכה. א"כ עדיין צריך הישראל לשלם לה מה שנתנה מזונות לפרה והטיפול א"כ ה"ל כאילו נעשה אח"כ ג"כ קנין מעות שנתנה לפרה מזונות וגם היתה ברשותה א"כ יש כאן קנין מעות ג"כ. וכ"כ בפסקי מהרא"י סימן ק"ל והובא בש"ך גם כן סק"ט דבמה שקיבל להאכילה מקרי קנין מעות וא"כ מיד שהסכים הישראל למוכרה לנכרית אף דבמשיכה לחודה לא קניא מ"מ אחר כך שנתנה לה מזונות הרי יש נתינת מעות ג"כ

ב) איברא דאיכא לתמוה על פסקי מהרא"י וש"ך שהעתיקו דאיך מחשיב ליה נתינת מעות הא קיי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. ואית' בקידושין (דף מ"ת) באמרה עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך. דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מקרי מלוה א"כ הכא נמי איך יקנה חלק בולד בעד שכר הטיפול והאכילה הא ה"ל מלוה ומלוה אינה קונה במכר לרוב פוסקים החולקים על הרמב"ם ועל פסקי מהרא"י גופיה לא קשיא די"ל דס"ל מלוה קונה גם כן במכירה כדעת הרמב"ם או דלא תפסינן כל החומרות אבל על הש"ך שהעתיקו קשה הא משמע דס"ל דמלוה בצירוף משיכה ג"כ לא קנה. ולכאורה היה נ"ל לחלק דדוקא בעשה לי שירים מקרי מלוה שלא הוציא מעותיו רק שכר פעולה בזה אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. אבל אם אמר האכל את בהמתי זמן מה ויקנה לך שדי. שפיר מקרי קנין מעות. דהא הוציא מעותיו בשבילו וה"ל כהא דאיתא בקידושין (ח':) באמר התקדשי לי בככר ואמרה תנהו לכלב אם היה כלב שלה מקודשת. הרי דחשבינן מה שנתן לכלב ע"י צוויה שלה כמעות ולא כמלוה. ואם כן באמר האכל לבהמתי הוה מעות ולא מלוה. אלא דקשה א"כ בעשה לי שירים נימא אם צריך להוציא הוצאות על מלאכה זו נימא דתהא מקודשת שהרי נתן בשבילה ולא מצינו רק בהוסיף לה נופך משלו. אבל בשביל שצריך להוציא הוצאות על מעשה המלאכה לא נפיק מכלל מלוה. לכן נראה דודאי בהתקדשי לי בככר ואמרה תנהו לכלב לא שייך מלוה שלא נתחייבה נגדו כלום. ומיד שהשליכו לכלב הוה כאילו בא לידה. אבל באם אמרה האכל הכלב חודש וכדומה ואתקדש לך שייך ג"כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וקמא קמא שהוא מוציא נעשה מלוה עליו ומקדש במלוה אינה מקודשת. ואם כן צד תמיהה במקומה עומדת איך מחשיב ליה מהרא"י כסף במה שקיבל להאכיל. הא ודאי כיון שקיבל להאכיל לזמן שייך ביה ג"כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. ואם מכר לו קרקע בשכר שיאכיל לבהמתו חודש או זמן מה תליא ג"כ בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דמתחייב לאחדים ונעשה מלוה עליו. וכן מצינו לענין בנה גבי ע"ז בע"ז (דף י"ט) דשכרו מותר אף שהוציא כמה הוצאות. מ"מ אמרינן ישנה לשכירו' מתחילה ועד סוף ושכרו מותר משום הכי. אם כן נראה דאין לחלק בכך רק כיון שנותן על המשך זמן שייך ביה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וה"ל מלוה. וא"כ תמוה איך מחשיב ליה מעות. ולכאורה קשה לי ג"כ אהא דבע"ז פרק השוכר (דף ס"ג) דמוקמינן הך דבא עליה ואח"כ נתן לה אפילו לאתר שלש שנים אסור באמר הבעלי לי בטלה זה. ופריך הא מיחסרא משיכה ומוקי בזונה כותית דלא מיחסרא משיכה. וקשה הא התם הטלה שכר ביאה הוא וא"כ שייך ג"כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. וא"כ איך קנתה הטלה בגמר ביאה הא ה"ל מלוה ומלוה אינה קונה במכר. וא"כ אפילו בזונה כותית לא קניא הטלה דה"ל מלוה דהתם מדמי ג"כ לשכירות. ואפשר דמקנה לה בתחילת ביאה כדאמרינן באשת ישראל שאם תחילתה באונס אפי' סופה ברצון מ"מ כיון דתחילתה באונס חשבינן הסוף לאונס י"ל שעיקר השכר על תתילת ביאה. ועיין קידושין (יוד.) בעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה דקשה ג"כ קצת בסוף ביאה הא הוה אנוסה דיצר אלבשה ואין להאריך עוד בזה

ג) מ"מ נלענ"ד דאף להפוסקים דס"ל מלוה לא קנה במכר מ"מ אם היה לו מלוה ונתן לו החפץ בעד המלוה אפילו אי מן התורה מעות קונות כיון דמשך ג"כ החפץ לרשותו שפיר קני כיון דאין צריך ליתן המעות שפיר דמיא למתנה דליכא מעות וכיון שנטל החפץ לרשותו שפיר קני דדמיא למתנה. דמתנה נקנית במשיכה לכ"ע כמ"ש התוס' בע"א (דף ע"א) בד"ה אמר אמימר

וראיתי בשיט' מקובצת לב"מ בשם הריטבא כתב וק"ל לרבי יוחנן מתנת מטלטלין במה יקנה תירצו בתוס' דמודה ר' יוחנן במתנה כו' והרמב"ן תירץ דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כו' עכ"ל. נראה מדבריו דחצרו שפיר קני אפי' אי משיכה לא קניא. ומדברי התוס' והפוסקים בבכור משמע אי משיכה לא קני חצרו נמי לא קני דהא כתבו התוס' בע"א (דף ע"א) שיתן הכותי כסף כו' או לרשותו של כותי שהיא שלו ואם אין לו מקום מקנה לו ישראל הדר בביתו והכותי ינעול ויפתח כו' עכ"ל. משמע דאי משיכה לא קני גם חצרו לא קניא דהא ילפינן משיכה מדבר הנקנה מיד ליד משמע דאפילו ידו לא קניא אם כן כ"ש חצרו דלא קניא אי משיכה לא קני. ויש לתמוה על הרמב"ן דכיון דס"ל חצירו קניא ומשיכה דוקא לא קניא א"כ ה"ל לתרוצי בפשיטות דמתנה קני בהגבהה בידו דודאי ידו לא גרע מחצירו. ועוד אי ידו לא קני איך יקנה החליפין שהוא קנין סודר אבל לדברי התוס' שפיר משכחת לה קנין סודר שדבר שאין מעות כנגדו שפיר קני בקנין סודר. תו קשה לי על דברי הרמב"ן איך יליף בע"ז דמשיכה בנכרי קונה משום דמשדרי פרדשני ולא הדרי. נימא משום חצירו קני

עכ"פ בנ"ד דאיכא חצירו וגם אם הוה בעד דמי מלוה ליכא מעות ליתן רק שבדמי מלוה משך והכניס לרשותו לכ"ע סגי בהכי

ד) ובהכי ניחא תשובת רמ"א (סימן פ"ז) באחד שקנה פרה מן הכותית ונתן לה מעות ולא משך ואחר כך נגנבה הפרה ונתרצית הכותית לשלם וילדה בכור. וכתב רמ"א שני טעמים. חדא דמעות אין קונות בכותי. ועוד אפילו נימא מעות קונות מיד כשנתרצית הכותית לשלם הקנה לה הפרה כמ"ש בר"פ נעשה כאומר כשתרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ע"ש. וקשה לדבריו דאם תמצי לומר דכותי קנה במעות. א"כ משיכה אינה קונה דלעמיתך בחדא ולנכרי נמי בחדא. ואם כן לא משכחת להך דינא בנכרו כיון דמשיכה אינה קנין ולא קני רק במעות. אם כן במאי קני לה. שהרי לא נתנה המעות רק אמרה הריני משלם גם אחר שנגנבה שוב אינה ברשות בעלים למוכרה. אלא נראה דגם רמ"א סבירא ליה דהיכא דלא שייך קנין מעות דמי למתנה דנקנה במשיכה לחוד. ואם כן התם דלא שייך שיתן מעות על זה בשעת משיכה דלא אסיק אדעתיה רק במציאות רחוק שתגנב ותרצה ותשלמני וכיון דלא שייך שיהיה קנין מעות שפיר קנה במשיכה לחוד. וכן נראה דאם לא כן אם יש לנכרי מעות אצל ישראל ונותן לו בחובו חפץ אטו לא יקנה אם משיכה אינה קונה. וכן לענין חמץ אם נתן לו קודם פסח חמץ בדמי חובו מי לא מהני לגבות ממנו (וכן למ"ד משיכה מפורשת מן התורה אטו אם חייב לאחד ונתן לו חפץ בחובו אטו לא יקנה. הרי אפי' משכון הוא קונה דב"ת קונה משכון ואפילו למ"ד משיכה מפורשת מן התורה. אלא ודאי בקונה מה שנותן לו בדמי חובו שפיר קני ליה במשיכה לחוד ולא דמי למקדש במלוה. וכן בקונה במלוה קרקע שאין הקרקע נכנסת לרשותו של לוקח אם אין המכירה מועלת. משא"כ מטלטלין שהם נגזלים ויוצאים מרשות לרשות ואפי' בגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש. זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו. וא"כ