משיבת נפש חלק ב רמ

חשילתא יש להחמיר גם בריאה. והכי דייק לישנא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. ולא אמר בני מעיים אסורי' לנכרי. אלמא אין איסור גמור רק לכתחיל'. ואפי' אם נימא דאסורין המעיים לנכרי מ"מ י"ל שאין איסורן אלא מדרבנן כדאמר בש"ס כאבר מן החי דמי. ואם התוס' מפרשים מה שאמר הני אבר מן החי נינהו מדרבנן כ"ש שיש לפרש כאמ"ה דמי מדרבנן בעלמא היא ולא אבר מן החי ממש הוא

ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו אמאי אמר ר"פ מי איכא מידי הא י"ל דלאו בני שחיטה נינהו. ולפמ"ש ניחא כיון דמן התורה לאו אמ"ה הוא כלל רק מדרבנן בעלמא. ולכן פריך מי איכא מידי דכיון דלישראל שרי אין סברא לאסור מדרבנן בנכרי וא"ש ולק"מ. ולמאי דפרישית לעיל בלשון רש"י י"ל דעיקר איסורא בריאה רק שכיון שהריאה בכלל בני מעיים אין לזמן על שום בני מעיים. ולהכי אמר כאמ"ה דמי משום שאר בני מעיים חוץ מן הריאה. ולפ"ז אפשר דבריאה איסור גמור יש ומ"מ אין זה מוכרח ופשטא דלישנא משמע שאינו אמ"ה ממש. וכן נראה ממה שהשמיט הרי"ף הך דינא דליתא לדרב אתא בר יעקב דאין מזמנין נכרי על בני מעיים ולא הביא כלל הך שיהיה בבני מעיים תשש אמ"ה משמע דפשיטא דמסברא לא נדון על בני מעיים איסור אמ"ה דודאי אי לא שמעינן בש"ס דשייך אמ"ה בבני מעיים מאן חכים להמציא זאת אלא ודאי הרי"ף סמך עצמו אסברא חיצונה דלא נדון על בני מעיים דין אמ"ה. וגם הרא"ש שכתב דליתא לדרב אחא היה לו לבאר עכ"פ דאם נתנבלה בשחיטה איתא לדרב אחא. דבשלמא הא לא קשיא אמאי לא ביאר דאם נתנבלה בשחיטה אסור הבשר הפורש מן המפרכסת ליתנו לבן נח די"ל דהא מילתא דלא שכיחא ואין דרכם להביא ענינים כאלה. אבל הך דנתנבלה בשחיטה אם נאסר המעיים לנכרי לא הוה להו למישתק מהאי חידושא. אלא ודאי ס"ל דכיון דמספקא לן אם איתא לדר"ל וזה אינו אבר מן החי ממש רק מדרבנן. וא ליתא לדר"ל לא אמרינן הך סברא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיין ואינו אמ"ה כלל. וכיון דמילתא דרבנן הוא נקטינן להקל ואין לאסור המכירה לנכרי. וגם מלשון הש"ס מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על בני מעיים ולא אמר איסור בהחלט. אפ"ל דודאי למכור לנכרי כיון דאינו ברור שיאכלם בעצמו. ושמא יאכיל לחבירו והוה לפני דלפני ולא חיישינן בפרט לפמ"ש דליכא רק איסורא דרבנן בבני מעיים. וכן משמע במסכת עבודה זרה (דף ט"ו) דאמרינן רב הונא זבין פרה לנכרי א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה. ופשטא דלישנא משמע אפילו שחטה הנכרי נמי לית לן בה. והא אכתי עבר אלפני עור דיאכל הנכרי בני מעיים שהם אמ"ה. אלא ודאי ליכא קפידא בכך כיון דליכא אלא איסורא דרבנן בעלמא. ודוקא לזמנו על בני מעיים דהוה מאכילו בידים הוא דאיכא איסורא. וכן יש להוכיח מהא דאיתא מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין. ולא אישתמיט בשום דוכתי שיהיה אסור למכור לנכרי בהמה שקונה לאכילה אפילו במקום שנוהגין בשחיטה כמו שמעאלים. וא"כ ניחוש שיעבור על לפני עור במה שיאכל הבני מעיים. אלא ודאי לא חיישינן להכי. דלאו אבר מן החי ממש הוא. וליכא איסורא רק לזמנו על בני מעיין. דהוא מאכילו בידים. אבל למכור לנכרי שפיר דמי. ועיין מרדכי פ"ק דחולין והג"מ פ"ק דחולין סימן י"ז בשם רש"י דהרבה אומות וערביים שוחטין וזה כמה שנים בעברי בעיונא בעלמא ספר פרשת דרכים דרוש א' שביקש לומר דפי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. הכוונה דמעולם לא נאסר מפרכסת לנכרים משום אמ"ה. דאילו היה נאסר לנכרים. לא היה ניתר אח"כ לישראל. ובמחילה מכבודו נעלם ממנו הסוגיא דחולין דאיתא בהדיא (קכ"א:) דנכרי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת. אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי' לאחר שתצא נפשה. וכבר עמדתי על זה שנים רבות ואגב אורחיה העלתי על ספר

העולה מתוך מ"ש שיש לנו על מה לסמוך שכן הוכחנו מדברי הרמב"ם והרי"ף והרא"ש. ויש לנו על מה לסמוך וא"צ למחות בפרט בפגימה שנמצאת בסכין דאינה אלא טריפה מספק שמא בעור נפגמה ואפשר דבעצם המפרקת נפגמה. ודי במה שבררנו ת"ל שיספיק ללמד זכות על מנהגן של ישראל שאין למחות בזובחי הזבח במה שהורגלו בו. שלא לחלק בין פסול מחמת שחיטה לשאר פסולים. והמקום ידון אותנו לזכות

סימן לד

בדיני פרה המבכרת

שאלה איש יהודי אחד קנה פרה מנכרית לשחיטה בעד שלשה אדומים. ונשאר חייב המעות. אחר זמן קנה היהודי פרה מבכרת והפצירה הנכרית שימכור לה היהודי הפרה ולא נתרצה כי אם שתוסיף לו ח"י זהובים על השלשה אדומים שמגיע לה החוב בעד פרה הראשונה והנכרית לא ביקשה ליתן רק ט' זהובים. ולקחה הנכרית הפרה לרשותה על ימי הסתיו ליזון אותה ואחר זמן נתרצה הישראל למכור לה הפרה בט' זהובים הוספה על שלשה אדומים חוב מפרה ראשונה ואמר שהפרה תהיה מכורה לנכרית כרצונה. אך לא נתנה הט' זהובים כי האמין לה. אחר זמן נצרכה הנכרית למעות. וביקשה מן הישראל שלשה אדומים שצריכים לה לעסק צרכיה ולא אמרה כלום שחזרה מן המקח. והיהודי נתן לה כרצונה. אח"כ ילדה הפרה בכור בבית הנכרית. והיהודי ביקש שתתן לו הפרה מחמת שהחזיר לה הג' אדומים והנכרית השיבה שלא לקתה השלשה אדומים רק בהלואה. ואינה רוצה למכור הפרה כי אם בסך ד' אדומים וחצי. והפציר בה היהודי עד שנתרצית לו ע"י הוספה מועטת. ושאל השואל מה דין הבכור הלזה

א) תשובה ודאי מ"ש מעל' דאיכא קנין מעות מכת הלואה מחמת מכר של הפרה ראשונה. ותמה על הש"ך והב"ח בי"ד סימן ש"ך והבין דהא דמלוה אינה קונה במכר היינו משום גזירה דנשרפו חטיך בעליה. לכן עלה בדעתו דבנכרי לא שייך. הנה בזה שגה ברואה. כי עיקרן של דברים מטעם דמלוה במכר לא קנה אפילו בקרקע. רק שהרמב"ם פוסק דמלוה קונה בקרקע. וכולם תפסו עליו מן הש"ס דקידושין (מ"ז:) והך דמלוה מחמת מכר הוא גס כן לדעת הרמב"ם שסובר דמלוה קנה לכן מחמת מכר קנה אפילו מדרבנן דלא שייך נשרפו חטיך דלא שכיח. אבל שאר דיעות פוסקין דמלוה לא קנה. ומוקי הך דהחליף שור בפרה בהנאת מחילת מלוה. וזהו דיעה שניה של רמ"א (בסימן קכ"ט ס"ב ובסימן ר"ד ס"י) וכן הסכמת רוב פוסקים דמלוה לא קנה במכר. והדברים עתיקים אין כאן מקומן. מ"מ בנ"ד מאתר שרוב הפוסקים פסקו דבנכרי משיכה קונה. רק לחוש לדעת רש"י שסובר דבישראל משיכה קונה. ובנכרי בעינן מעות. וא"כ י"ל כיון דמדברי רש"י גופיה בפר' הזהב ובקדושין (כ"ת:) משמע דמפרש כפשוטו דבדמי מכר קנה. אף שלא אמר בהנאת מחילת מלוה. אם כן אין לחוש יותר. כיון דבאמת העיקר דמשיכה קונה וי"ל דגם הב"ח והש"ך לא קאמרי רק דבלא משיכה אפילו קנין מעות ליכא. אבל אם יש משיכה ומעות מלוה י"ל דמודו דלא תפסינן כל החומרות. מיהו לשון הב"ח וש"ך משמע דאפי' בהדי משיכה לא מהני קנין מעות שהם מלוה ומשמע שתופסין כל החומרות. מ"מ בנ"ד י"ל שיש ג"כ קנין מעות שהרי הנכרית קיבלה הפרה