משיבת נפש חלק ב רלט

ומה שהכריחו לרש"י בזה. הוא משום דקשיא למה אמר ש"מ מדריש לקיש. הא לכ"ע בשחט שני הסימנים הוא כמו לריש לקיש שחט הקנה לבד. וא"כ נימא לכ"ע כפרושים דמי. אלא ודאי פשיטא בשחיטת שני הסימנים שנתמעט החיות בכל הגוף. א"כ כיון דגם בבני מעיים עדיין קצת חיות. לא הוה פורש מן החי כלל. דחיות הבני מעיים שוה להחיות של שאר הגוף ולא מקרי בשר הפורש מן החי כלל. וזה נכון וברור

ומה שזכר בני מעיים נראה דס"ל לרש"י דכיון דלריש לקיש יש לאסור בריאה וגם בבני מעיים. כיון דגם הריאה בכלל המעיים היא. או י"ל לריש לקיש לפעמים משכחת לה שבני מעיים יאסרו. והיינו כגון ששחט הושט תחילה. דאז בני מעיים כמאן דמנחי בדיקולא דמיין אלא דלרוב פעמים שוחט הקנה תחילה. ולכן אמר משום ריאה דשכיח לרוב ששוחט הקנה תחילה והכל ניחא

ג) וכן נראה להביא ראיה לזה דהא ריש לקיש גופיה ס"ל בנזיר (כט ע"א) דאין שחיטה לעוף מן התורה. וא"כ קשה כיון דבעוף בנחירה ובמיתה תליא מילתא. איך יועיל שחיטה שהיא מדרבנן לעקור דבר מן התורה להתיר הבני מעיים. שהרי בשחיטת הסימנים בני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא. וראיתי בפלתי (סי' כז סק"ב) שכתב על דברי הרמב"ם במפרכסת דאי אין שחיטה לעוף מן התורה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולהתיר מפרכסת בעוף. ולא נהירא דלא מצינו כלל שיעקרו חכמים דבר מן התורה להתיר איסור בלי טעם ומיגדר מילתא. ואי הוה איסורא בבני מעיים מן התורה. הרי גזרו על כמה קרומות וגידים אסורים. ולמה לא יאסרו הבני מעיים מעוף. אלא ודאי כדפרישית (באות ב) דכיון דעוף נפיק כל החיות ברוב סימן אחד. א"כ כיון שבכל הגוף לא נשאר רק מעט חיות. אין הפרש בין המעט חיות שבמעיים להמעט חיות שבגוף העוף ולא הוה כפרוש כלל מיתר הגוף

ואמת כי לפמ"ש התוס' בחולין (כ ע"א ד"ה לא) דאפילו אי אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה בסימנים בעינן. א"כ אפשר לומר דכיון דבעי נחירה בסימנים ונבלת העוף אסורה. א"כ לא תליא במיתה גם בעוף רק בנחירת סימנין. אלא דלא משמע כן דהא גם בכותים אמרינן דבנחירה תליא ובמיתה. וא"כ (לא מצינו) גם אי אין שחיטה לעוף מן התורה מסתמא בעינן נמי נחירה ומיתה. וא"כ מוכח דמ"מ אף דלא בעי שחיטה מ"מ בני מעיים מותרים אף אם שחט העוף. ומוכח ע"כ דאף בשחיטה בני מעיים מותרין. וע"כ לומר כדפרישית. מיהו יש לדחות דמ"מ כיון דנבלת העוף אסורה לישראל. אף אם אין שחיטה לעוף מן התורה. מ"מ סגי בנחירת סימנין אף בלא שימות העוף

עכ"פ נראה גם מפרש"י דאחר שחיטת שני סימנים אין חשש אמ"ה כלל. וכן נראה מדברי הרשב"א בתה"א (ל.) שהוכיח דהלכה כריש לקיש מדרב אחא בר יעקב דייק מיניה דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. וכתב הרשב"א ז"ל וא"ת שאני התם שנשחטו שנים או רוב שנים. א"כ אמאי תלי ליה בדריש לקיש עכ"ל. וקשה הא גופיה מה צריך לדריש לקיש. הא בשחט שני סימנין כ"ע מודו דבני מעיים אחר שני סימנין כמאן דמנחי בדיקולא דמיין. אלא ודאי ס"ל להרשב"א דאי ליתא לדריש לקיש אפי' אחר שחיטת שני סימנים אין במעיים איסור אמ"ה

העולה מזה דאף דהרמב"ן והרשב"א כתבו דסימנים ינקי מהדדי. מ"מ י"ל בודאי דה"ה דינקי מכולה בהמה. אלא דלענין שתטרף בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה. צריך לסברא דינקי מהדדי לענין שיצטרך גם לשחיטת הושט לפסוק חיות הריאה. דמשום דינקי מכל הבהמה אין טעה לאסור בניקבה הריאה. שהרי אם נשחטו שני הסימנים אין נקיבה פוסלת שהרי הותרה לגמרי. ולכן צריך לומר הסברא דינקי מהדדי. אבל לענין אמ"ה י"ל ודאי הסימנים ינקי מכל הבהמה ונשאר בהם קצת חיות גם אחר שחיטתן כמו שנשאר קצת חיות בגוף הבהמה אחר שחיטת שני הסימנים. ולכן לא הוה כפרושים וכדפרישית

ד) וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ט דין י"ג) שכתב דמפרכסת אסורה לבני נח. אלמא לא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. וא"כ אמאי לא הביא שאין מזמנין נכרי על בני מעיים. אלא ודאי ס"ל ג"כ לדידן דלא קיי"ל כריש לקיש ליתא להך אין מזמנין לנכרי על בני מעיים דלא הוו סימנין כלל כמנחי בדיקילא והרי יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו. וגם פשטא דש"ס משמע דדוקא לריש לקיש הוא דדייק הכי כדפרישית לעיל. מיהו לפמ"ש התוס' שם דריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה. לא ס"ל הך מי איכא מידי. וא"כ יש לומר שפיר ש"מ מדריש לקיש לשיטתיה דלא ס"ל מי איכא מידי ושפיר אין מזמנין נכרי על בני מעיים. משא"כ לדידן י"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכדפרישית. אבל כבר כתבתי שהרשב"א סמך על דקדוק זה דדוקא לריש לקיש דייק

ועוד נ"ל ליישב דברי הרמב"ם וליתן סמוכין ג"כ להתיר אפילו אם נימא דאחר שחיטת שני הסימנין הבני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא י"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק (בהלכות מאכלות אסורות פ"ח דין ט"ו) כר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ובפסחים (כג.) מבואר דפריך מגיד הנשה דנאמר בו לא יאכלו ותנן שולח אדם ירך לנכרי. ומשני כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. וכיון דאנן אמרינן מדכתב ואכלה שהוא בדיוק וכולל אפילו הגיד אף שהוא במציאות שכבר ניטל הגיד מחיים או בנבילת העוף אי אית ליה ולא עגיל למאי דמספקא לן אם בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה. ע"כ משמע ליה דמקרא מלא דיבר הכתוב בכל גווני יש להתיר אפילו אם אוכל גם הגיד. א"כ כ"ש יש לומר דבנבילה כולל נמי נתנבלה בשחיטה. וכיון שנתנבלה בשחיטה התירה הכתוב לגר פשיטא שגם הבני מעיים שהם כל אברים פנימיים בכלל נתינה לגר ואכלה. הרי הוכחנו מן הכתוב דע"כ ליכא איסורא לבני נח בזה. ורב אחא בר יעקב דס"ל בני מעיין אסורין לבני נח ע"כ לא ס"ל הך תירוץ כשהותרה או דס"ל כחזקיה דלא יאכל אכילה לחוד משמע וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דס"ל כרבי אבהו מוכח ע"כ דבני מעיים מותרין לבני נח ודברי הרמב"ם הם ברורים וסייע למנהג

ה) ולא נשאר לנו לבאר אלא אפי' נימא כדעת הרא"ש דמספקא ליה אם הלכה כריש לקיש ומספיקא פסק לחומרא וא"כ י"ל דמספיקא יש להחמיר ג"כ כמו דמחמרינן לענין טריפות להטריף מספק כן יש להחמיר איפכא שמא הילכתא כריש לקיש ובני מעיים אסורי' לבני נח ומלבד זה שצדדנו לעיל דלרבי אבהו י"ל כשהותרה נבילה היא ובני מעיה הותרו. ולזה אני אומר עוד לפי מה שבררנו לעיל דאף לריש לקיש אין הריאה כפסקה לגמרי א"כ י"ל גם לפי לישנא דגמרא הני כאבר מן החי דמי. ולא קאמר הני אבר מן החי נינהו משמע דלאו ממש אבר מן החי נינהו רק דדמי לאבר מן החי ויש לאסור עכ"פ מדרבנן. וגדולה מזו כתבו התוס' פרק ג"ה (צג: ד"ה מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו) וכתבו התוס' מן התורה לא הוה אמ"ה כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים כו' וא"כ כיון שבררנו שגם הריאה נחשבת לחיבור מעט בגוף הבהמה שהרי אינה ניתרת בלי שחיטת הושט. א"כ יש פנים לומר דלמ"ד ביעי חשילתא שרי. יש להתיר גם בריאה אף שהיא כפרושה מן הבהמה כיון שעכ"פ יש לה חיות מעט מצורף להבהמה. רק לכתחילה דמחמרינן בבימי