משיבת נפש חלק ב רלח

משמע דיעבד לא קשיא קושיית מהרש"א ואפשר דקשיא ליה דבדיעבד בלא חיטא בשום א' לא יטהר אבל באחד מהם נטהר בדיעבד) ותירץ מהרש"א דמוהזה הטהור על הטמא לא משמע דאי לא עביד הכי לא טהר. והשתא לפי זה י"ל דבלא"ה קשה כיון דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי א"כ ל"ל הכפל אם לא יתחטא לא יטהר דהא כבר מוכח מוהזה הטהור על הטמא. ואין לומר דאי לאו יתורא דאם לא יתחטא לא הוה שמעינן במפיש בימי טהרה רק ה"א לגופיה דבעינן תרווייהו לעיכובא. דהא לרחב"ג כבר נשמע מהוא יתחטא ג"כ ההיפך וגם דוחק לומר כן. אלא נראה ברור כדברי מהרש"א דוהזה הטהור על הטמא לא משמע עיכובא רק לכתחילה וכן ס"ל להרמב"ם באמת דהיינו לכתחילה בעי ג' וז' אבל לא לעיכובא. והיה לו להרמב"ם הגירסא ישינה שמחקה רש"י שהיתה הגירסא אבל אי עביד ברביעי ובשמיני דמפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי. ורש"י מוחקה דבאמת מהני ברביעי ושמיני כדמוכח גבי כהן גדול ראשון שמא שלישי וכו'. והרמב"ם ס"ל דודאי הך קרא לאו לעיכובא. ובכהן גדול דאי אפשר בענין אחר עכ"פ הזאה הוה בדיעבד. רק למצוה בעי שלישי ושביעי. והרמב"ם לא קאמר רק בדיעבד כמפורש בו מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי וכו' וכן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם ושיטתו נכונה למאד

סימן לג

בדיני במ"ע מבהמה שנתנבלה אי מותרים לנכרי

שאלה כבודו שאל לחוות דעתי בענין בהמה שנתנבלה בשחיטה ומוכרין הבני מעים לנכרים. וכפי פשט הש"ס אין היתר רק משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כדאיתא בחולין (לג ע"א) ובנתנבלה בשחיטה שאסורה לישראל ולא התירתו שחיטה יש לאסור הבני מעיים גם לנכרים

תשובה הנה כבר כתבתי למעל' שקשה עלי להשיב בדברים שדשו בהם האחרונים כי אם באנו לכתוב מה שיש לפלפל במקומות שדברו האחרונים בכל מקומות הויותיהם יארך הזמן ואין אנו מספיקין. אך בדבר זה שכבר הבטחתי להשיב לא אמנע ארשת שפתי ומה גם שדשו בה רבים להתירא ואין פוצה פה. ולכן לא אמנע מה שיש ללמד זכות על מנהגן של ישראל

א) הנה גלוי לכבודו דברי הפר"ח (סי' כז) דס"ל כיון דקיי"ל יש טריפות לחצי חיות. ואם ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה מ"מ טריפה. א"כ ליתא לדריש לקיש שסובר דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. והאחרונים ה"ה הרב בעל ת"ש וד"ז הגאון בפלתי (שם סק"ב) השיגו די"ל לפמ"ש הרמב"ן ובתה"א (לב ע"ב) דטעמא משום דחיי ריאה תלויין אף בושט וחיי בני מעיין תלויין אף בקנה דתרוייהו ינקי מהדדי. ומזה משמע דאם שחט לתרי סימנין לכ"ע כמאן דמנחי בדיקולא דמיין ואסור למכור הריאה וגם הבני מעיין לנכרי

והנה באמת הוא דבר קשה והפסד שהרי גם הלב והכבד וקורקבן נמי בכלל בני מעיין כדאיתא בפא"ט (נו ע"ב) ובפרק כל הבשר (קיג ע"א) ע"ש מה שיש ללמוד שכל אברים הפנימיים התלוים בקנה וושט כולם בכלל בני מעיים נינהו וא"כ היה הפסד גדול וקשה למחות בידם. ולכן נלענ"ד דהא בלא"ה צריך ביאור דלכאורה פשטא דמילתא סברת ריש לקיש דשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשר. דאמרינן אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמי. ופשטא דלישנא משמע שכבר נפסק הקנה מן הבהמה וכאילו פירש לגמרי מן הבהמה. ואם כן תמה על עצמך נימא שאם פירשה הריאה אחר ששחט סימן ראשון תהא מותרת. שהרי הוה כאילו פירשה ומנחא בדיקולא ומה יוסיף תת כח שחיטת הושט להתיר הריאה כיון דהוה כפירשה לגמרי ואין שחיטת הושט מועיל לריאה. ופשיטא שאם הוציא הריאה קודם שחיטת הושט דלית דין ולית דיין שאסור משום אבר מן החי. וכ"כ הרשב"א בתה"א (ל ע"א) בהדיא דאם פירשה לגמרי אסורה. ולא נסתפק אדם בזה מעולם. וא"כ ע"כ אתה מוכרח לומר דמ"מ תועלת שחיטת הושט מועיל גם לריאה ולאו כמנחא בדיקולא ממש היא. וא"כ מאי טעם שנתיר ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה ועוד איך דייק מזה רב אחא בר יעקב דאין מזמנין נכרי על בני מעיים דכאבר מן החי דמי הא ע"כ צ"ל שאין ממש כמנחא בדיקולא ועדיין יש קצת חיות בריאה שמועיל בה שחיטת הושט ג"כ להתיר הריאה

ולכן הדבר ברור דהא דריש לקיש מתיר בשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה היינו משום דכיון דשחט הקנה כבר נתקלקלה הריאה ופסק עיקר חיותה אף שלא פסק לגמרי. דודאי רחוק שבשחיטת הקנה לחוד יפסוק מיד כל כח תנועת הריאה לגמרי דמ"מ כיון דמחברא עכ"פ בגוף הבהמה שהקנה עדיין מחובר בין עור לבשר. עדיין נשאר קצת חיות בה. אלא שכיון שחיות שנשאר בה מעט מזער היא אין נקיבתה מוסיף קלקול שיהא כדאי שתטרף על ידי הנקיבה. משא"כ בניקבו בני מעיים שתלוים בושט אף שבאמת כיון דנפסק הקנה נתמעט כח החיות גם מבני מעיים שתלוים בושט שהרי היא נבלה. מ"מ כיון שעדיין יש שיעור רב מן החיות בבני מעיים ע"י הושט מועיל הנקיבה לעשות קלקול בבני מעים. ולכן היא טריפה. וכיון שעדיין לא נפסק כח החיוני מן הריאה לגמרי ויש לה עוד התחברות עם הבהמה בדיבוק הקנה שבתולדה ולכן אם פירשה הריאה לגמרי לאחר שחיטת הקנה פשיטא שהוא אבר מן החי. ור' זירא דפליג אריש לקיש וס"ל דגם בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה ס"ל דאכתי לא פסק חיותא דריאה לגמרי עד שהנקיבה מוסיפה קלקול וכדאי להטריף גם בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה

ומעתה צריך לפרש מה שאמר רב אחא שמע מינה מדריש לקיש דאין מזמנין נכרי על בני מעיין אף דע"כ לריש לקיש גופיה נמי לאו כפירשה לגמרי הוא צ"ל מ"מ כיון דעדיין יש כח חיות בבהמה מכח שהושט הוא שלם ובקנה שכבר הוא פסיק אין בו אלא כח חיות מועט. וכיון שבריאה אין בה אלא חיות מועט ושאר גוף הבהמה עדיין יש בה שיעור חיות מרובה מקרי הריאה כפירש לגבי שאר הגוף אף דלאו פירש גמור הוא

ב) ובזו יובנו דברי רש"י (שם ד"ה מדר"ל) שהם תמוהים לכאורה שפרש"י דאין מזמנין נכרי משום ריאה הוא והוא תמוה דה"ל לפרש דאכל בני מעיים קאי. שהרי אם שחט גם את הושט הרי כל המעיים כמאן דמנחי בדיקולא כמו בשחט הקנה שהריאה כמאן דמנחא בדיקולא ועיין במהר"ם ותב"ש (סי' כז) שנדחקו למאד ואינו במשמעות רש"י כלל. וגם למה לו לרש"י לפרש מה שנגד פשט הש"ס דמשמע דקאי על כל המעיים. אכן נראה ברור דכיון למ"ש דודאי כיון דע"כ בשחט הקנה אין הריאה ממש כפירשה לגמרי וע"כ מועיל בה שחיטת הושט א"כ ע"כ צ"ל דשחיטת הושט מועיל לאותו מיעוט חיות שבריאה מ"מ אינה כפרושה לגמרי. ומעתה נראה כיון דבשני הסימנים נפק כל החיות אלא דמ"מ נשאר קצת חיות ועדיין יש בה דררא דאבר מן החי אי לאו דבשחיטה תלי רחמנא ולכן בנכרי אסור אלא דכיון דלא נשחט רק הקנה לבדו ונשאר עוד שיער מרובה מן החיות ובריאה לא נשאר רק שיעור מועט ה"ל כפרוש מותר גוף הבהמה. משא"כ בשחט שני הסימנים ובכל הגוף אין בו רק שיעור חיות מועט. א"כ גם הסימנים אף שנשחטו מ"מ עדיין אית בהו קצת חיות כמו שיש בריאה אחר שנשחט הקנה. וכיון דהחיות הסימנים שוה לחיות הגוף אינם כפרושים לגמרי. וא"כ דוקא עיקר החשש משום הריאה לבד היא. ודברי רש"י ברורים: