משיבת נפש חלק ב רלז

כמ"ש הש"ך (בכללי ס"ס סקל"ג) דהיכא דאיכא למיתלי לאיסורא טפי לא מקרי ספיקא. וכן שיטת רוב גדולי ראשונים וכמ"ש בתשובתי שם בארוכה

ומ"ש אי מקור מקומו טמא איתחזק טומאת ערב. ואי טהור ליכא טומאת ערב הוא שיבוש. שהרי כל משמש טמא קרי. גם מ"ש דמקרי איתחזק איסורא ליתא ואין האריך

מ"ש בדם יבש דאיירי בשעת וסתה שאז אין לתלות במכה לא דק. דטעמא משום דא"כ לעולם לא תהא טמאה. וזה לא שייך כאן. שהרי תטמא כשתראה כדרך ראיה. ואם יאמר שחדל לה אורח כנשים ואינה רואה רק כדברים האלה י"ל בפשיטות דלהכי לא תלינן במכה דרגלים לדבר מדפסקו דמי וסתה ואינה רואה רק דברים כאלו. וגם אם נאמר דהרשב"א מיקל אפילו בשעת וסתה. א"כ אין תירוצו כלום לרשב"א. ואני ביארתי בתשובתי (אות דה) בארוכה דגם הרשב"א מודה בשעת וסתה. ומה שנתחדש לו דלהרשב"א הבדיקה לחומרא ופירש כן דעת רמ"א ולדבריו אם נאבדו קודם הבדיקה יתיר. ואני אומר ישתקע הדבר ולא נאמר ואיך לא ראה דברי הש"ע (סי' קפח ס"ה) ביש עמהם דם כל דהו טמאה. ולמה לא נתלה במכה מכח גוף הדברים ואטו משום דלא ידע לפרוקי הקושיא ניקל באיסור כרת הלא לאלקים פתרונים ישוב קושיא זו באחרונים ובתשובתי

מ"ש ליישב הט"ז [סי' קפז סי"א] בשם ש"ד י"ל למ"ד וסתות דרבנן ע"כ כונתו שמביא ראיה מן הברייתא דאפי' אי וסתות דרבנן מ"מ תולה בוסתה ואפילו ניתן לו דוחק זה אין זה כלום דאפילו אי וסתות דרבנן יש חילוק לוסת דברייתא דוקא וסת נקט ולא בין עונה לעונה. וא"כ יטול מה שחידש

גם מ"ש ליישב דברי רמ"א אינו כלום. כי כל מעיין בצדק ישפוט שדברי הש"ך הם אמת. וגם הסמ"ק לא קאמר רק כשבודקת עצמה ומצאה דם בבדיקה ואין עיניה שם לדעת מאין בא הדם. וגם למה נקט הגמי"י כתמים ולא נקט רבותא דאפילו בבדיקה טהורה. כיון שיש לתלות בצדדין א"ו כדברי הש"ך והוא פשוט. ומה בצע להאריך במילי דכדי. גם מ"ש להקל כיון שאינו שוה לדם ראיה ומביא ראיה מהא דדם מכתה משונה אין תולין להקל. והוא תמהון לבב דמייתי ראיה להקל מדמחמירין דאם דם מכתה משונה אין תולין במכה כיון שיש ריעותא יש לחוש שדם המקור אף שמשונה ג"כ מדם המקור משום דדמים הללו שבאים במקרה משונים מווסתות הטבעיים. וגם י"ל שדרך המקור להוציא כמה מיני דמים. משא"כ במכה לא שכיח שיהיה חלוקים בדמים. וגם לא תלינן להקל בלי הוכחה ברורה. וכיון שיש ריעותא בדבר שתולין בו. לא תלינן להקל. אבל להיפוך דנדין מזה שהוא משונה לומר שדם מכה הוא ודאי אינו. כיון שאין אנו יודעין כלל שמכתה מוציאה דם. ומדרואין דם משונה שזה הדם הבא מכת אונס וסיבת רפיון האם יתכן שיהיו משונה מדמי וסתות הטבעיים

מ"ש בסוף דבריו להוכיח דאשה בחזקת טהרה. ג"כ טעה טעות גדול ולא הבין דברי הגאון בעל נודע ביהודא ואם שאפשר שלא היה למראה עיניו. וכי לזו הוצרכנו להוכיח שאשה בחזקת טהרה עומדת. הלא מבואר כן בריש נדה וכל הפוסקים. וגם לשמאי אינו אלא חומרא דרבנן לטהרות. אבל דברי בעל נודע ביהודה אמורים באשה שכבר הוחזקה בטומאה מכת וסתה הטבעיית. ואין יכולה לטהר עצמה בזו ס"ל דעדיין בחזקת טומאה היא. ודברי התוס' (ריש גיטין) הלא המה מובאים ג"כ בספר נ"ב ואינם ענין לכאן דנהי דאינה מוחזקת להיות רואה תמיד מ"מ עכשיו שהרי דם לפנינו לא נתלה להקל לומר שדם זה ממקום אחר הוא. וא"כ בכל דבריו אין ממש להקל אפילו כל דהו. כ"ז ראיתי בהשקפה ראשונה. כי מה בצע להאריך בדברים הבלתי נוגעין לדינא. ע"כ לא שמתי עיוני בדבריו רק עיון כל דהו בהעברה בעלמא כי די בזה

סימן לב

בדיני נדה

שאלה אשה שניטלו לה איזו שינים וקבעו לה תחתיהם שינים של כסף אם חוצץ לענין טבילה

א) תשובה דכיון דנקבעו ואינה מקפדת עליהם עוד אין לחוש לחציצה. וראיה לזה דבשבת (סה ע"א) דפליגי בשן תותבת ובשל כסף לכ"ע מותר. ואם איתא דצריכה להסירו בשעת טבילה. היה אסור לצאת בו בשבת. משים דילמא מתרמי לה טבילת מצוה כדאיתא (ר"פ במה אשה). אלא ודאי שא"צ להסירו בשעת טבילה. וגם מתוך הסברא הוי ליה מיעוטו שאינו מקפיד דאינו חוצץ

ב) כתב הרמב"ם (פי"א ה"ב מהלכות פרה) מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בז' ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר השביעי ומזין עליו כו'. והשיג עליו הראב"ד דצריך שלא יהיה בין הזאה להזאה יותר מג' ימים כדמוכח מס גיא דקידושין (סב ע"א) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי איצטריך ס"ד שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי. אבל היכא דעביד בשלישי ובשמיני דמפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ"ל. הרי בהדיא דדוקא בשלישי ושביעי בעינן. וכתב בכ"מ דסמך על הפסיקתא. ולבסוף מסיק דהיה לו גירסא אחרת והוא דחוק למאד. ולכאורה היה נראה לי דבגמרא שם פריך בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי ואם לא יתחטא כו' אלא לר"ח ב"ג ל"ל ומתרץ דצריך דלא תימא מצות הזאה לכתחילה בשלישי ובשביעי אבל בדיעבד סגי בחד מינייהו והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי כו' אתיא לכנ"ל וקשה הא בלא"ה צריך קרא דמקרא הוא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי יטהר. ואי לאו כפילא ה"א דבחדא מינייהו סגי או ביום השלישי או ביום השביעי ולהכי צריך כפילא דתרווייהו בעינן

אלא דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן דפליגי ומייתי לה בש"ס בכמה דוכתי אביו ואמו קלל. אין לי אלא אביו ואמו. אביו ולא אמו אמו ולא אביו מנין ת"ל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד. שיפרוט לך הכתוב יחדיו. והשתא י"ל דודאי לרבי יאשיה לא צריך קרא דאם לא יתתטא דבלא"ה משמע תרוויהו אבל לר' יונתן דמשמע כל אחד בפני עצמו. א"כ י"ל דהכפל צריך לגלויי דבעינן תרוויהו וא"כ אע"ג דכתיב אם לא יתחטא י"ל דהייינו נמי לכתחילה אבל בדיעבד לא מוכת וצריך קרא דוהזה הטהור על הטמא לכתחילה וממילא מוכח דהא דאם לא יתחטא אפילו דיעבד הוא והשתא למאי דאיתא בב"מ פרק השואל (צו ע"א) דרבא ס"ל כרבי יונתן ואביי ורבא קיי"ל כרבא וא"כ צריך קרא דאם לא יתתטא להורות דתרווייהו בעינן ולא סגי בחדא א"כ קרא דוהזה צריך לדיעבד וא"כ לא מוכת השתא בעביד בשלישי ובשמיני. לכן פסק הרמב"ם לשיטתיה דאפילו המתין יותר מד' ימים אינו מזיק וא"ש דברי הרמב"ם

מיהו לכאורה י"ל בפשיטות דלרחב"ג דוקא מסיק הכא דלדידיה אייתר ואם לא יתתטא אבל לר"מ דצריך לכפילא אם כן אע"ג דכתיב הכפל י"ל למצוה וצריך והזה הטהור על הטמא לעיכובא ולא מוכח היכא דמפיש בימי טהרה וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק כרבי מאיר לא מוכח כלל דמפיש בימי טהרה לא יועיל. אלא דקצת דחוק כיון דכתיב לא יטהר משמע אפילו בדיעבד לא יטהר וא"כ אכתי קשה והזה הטהור על הטמא ל"ל וע"כ אתי למפיש בימי טהרה

ג) אמנם בתר עיון נראה דשיטת הרמב"ם נכונה היא דבלא"ה כתב מהרש"א על פירוש רש"י שפירש והזה הטהור על הטמא ל"ל לאו לר"ח פריך. והקשה מהרש"א דילמא לרבי מאיר דאם לא יתחטא צריך לכפילא א"כ צריך קרא דוהזה דבדיעבד לא מהני בחד מינייהו (ולמ"ש דלא יטהר