משיבת נפש חלק ב רלו

לראייה שאחר ההכשר יבא הפסול ואם כן צריך דמיון שהם בחזקת טהרה שיהיו טהורים גמורים כמו בפיגול שהזבח כשר ואח"כ מתחדש לו פסול ועל זה תמהו התוס' דאין זה חזקת טהרה היינו לפי דמיון הפיגול שיהיה כשר מעיקר' וע"ז פירשו התוס' דאיירי בשביעי שהיא טהורה לגמרי ואם נגעה בטהרות לא נטמאו. משא"כ לענין שנחזיקה שלא תראה עוד לכ"ע י"ל דהוה חזקת טהרה שפסקו דמי המקור. (טו). וגדולה מזו שנינו משנה שלימה בפרק תינוקות (סח ע"א) נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה. ובין השמשות לא הפרישה. ואחר הימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה ופירש"י בימים שבנתיים וטהרותיה שנגעה בהם ביום ח' אחר טבילתה טהורות. הרי בהדיא דמיד שבדקה ומצאה טהורה היא בחזקת טהרה אף שבדקה אח"כ ומצאה טמאה. וא"כ יש להפליא אך קרי לה בחזקת טומאה בספרה מקצת נקיים וא"כ ביכולה להפסיק בטהרה ודאי הרי היא בחזקת טהרה. (טז). ואם בדקה ומצאה טמאה ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה ששנינו שם הרי היא בחזקת טמאה ומפרש בגמר' בשלמא ספק זבה אמרינן אלא זבה ודאי נמי הרי בדקה ומצאה טהור' הרי דלא מחזקינן לה בודאי רואה אפי' לא בדקה עצמה כלל אחרי שנמצאת טמאה ואם נימא דמוקמינן לה בחזקת רואה הוה ליה למימר דהוי' זבה ודאי דמוקמינן לה אחזקתה וכמו שהקשו התוס' כתובות (כב ע"ב ד"ה הבא) בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דה"ל למימר בחטאת קאי אלא ע"כ דלא הוה אלא ספיקא כיון שכבר הוחזק מעין פתוח ולא נודע שפסק מעיינה חיישינן שמא עדיין לא פסק ובבדקה ומצאה טמאה פליגי רב ולוי דרב ס"ל זבה ודאי והיינו מטעמא דאמרינן דלא פסק מעיינה שאילו פסק מעיינה לא היתה רואה בקירוב כ"כ אחר ימים מועטים

יג) ועתה נבא לחתוך דינה של האשה העלובה. הנה בנדון דידן יש כמה הוכחות שיש לה מכה. (א). מפאת הכאב עצמו שכואב לה מאד. ואף הח"צ (סי' עג) דס"ל כאב אינו כמכה ואמר צא ולמד ממכה של חלל דמחללין עליו השבת. ואם כן יש חילוק בין מיחוש לכאב עצום כזה עד שכמעט לא יכלה לילך גם בשינים מפלגינן בגמרא בין חושש לכאוב ליה ט בא כדאיתא בע"ז (כח.) והכי קיי"ל הרי מוכח בהדיא שיש חילוק. (ב). דברי הט"ז (סי' קפז סק"י) שאם בשעה שמרגשת כאב רואה דם יש ראיה שהדם מן המכה הרי שהט"ז כ"כ בפשיטות וכ"כ בנ"ד שאינו פוסק כאיבה עד אחר עבור ימים שרואית בהם. ובאמת לא מצינו ג"כ בראשונים שיהיו נגד זה שיאמרו שכאב אינו כמכה. וכן משמע באגור שהביא ב"י (ס"ס קצא) בשם רבינו שלמה וגם מלשון התה"ד (סי' מז) נ"ל ג"כ להוכיח דכאב כמכה שכתב ע"ד טהרת אשתך שיש לך הוכחה שיש לה מכה אך שאין ידוע אם מוציאה דם ודאי חד עד לא מהני דבעינן שתהיה המכה מוציאה דם כו' ע"ש. וא"כ בנ"ד שבשום זמן אינה מוציאה רק במקום אחד כו' וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא שהוא כואב לה קצת כו' שיש הוכחה שמן המכה הוא בא עכ"ל וא"כ לא ידע בבירור שיש לה מכה דאם ידע מאי קאמר שיש לך הוכחה א"ו ע"י הכאב קאמר. ומהג"מ אין ראיה כ"כ דשם לא כאיב לה רק בשעת תשמיש דוקא. ואם אית' דיש לה מכה גם בזולת התשמיש היתה מרגשת דהכאב לא היה במקום שהשמש דש כי אם בפנים במקום שאין השמש מגיע והאשה לא הרגישה רק בשעת תשמיש יש לתלות בראייה שמחמת תשמיש. עוד י"ל דהג"מ לשיטתו אזיל דס"ל דבעינן שידוע שהמכה מוציאה דם. ואם כן אפילו תימא שכאב כמכה מ"מ לא יחוייב שתהיה מכה מוציאה דם. וע"ז כתב נראה קצת כי חולי ומכה יש לה היינו שמוציאה דם וע"ז אין ראיה ברורה מן הכאב. (ג). שכאן ידים מוכיחות שהוא מצד משמוש האברים פנימיים ותחיבת העץ שקורין שפאן שהרגישה אז כאב עצום. ואם אמרו בשפופרת אפגירי מפגרא ומוציאה דם כ"ש בזה. (ד). מצד תערובות המוגלא וכנזכר בדברי האחרונים. (ה). מצד שנוי שבדמה מדמי וסתות הטבעיים הן בעצם והן במקרה ר"ל שמרגשת דמי וסתה באופן שאינה מסופקת כלל כדרך נשים וזה בא בשינוי בכאב עצום ומצד עצם שאין מראיתו כמראית דמי וסתה בעצמות הדם

מכל הלין טעמי נלענ"ד להתיר אשה זו בפרט שסופרת ד' ה' נקיים והרי היא בחזקת טהרה כדפרישית לעיל באריכות ואף שכתב המחבר (סי' קצו ס"ד) שאין להקל בלי בדיקה בראשון ובשביעי. בשעת הדחק יש לסמוך על הדיעה ראשונה. ועוד דאפשר ע"כ לא פליגי רק בלא בדקה רק יום ראשון לבד. ולכן בעינן נמי שביעי. משא"כ בספרה ד' ימים שהוא רוב נקיים. אפשר דעדיף טפי מתחילתן וסופן. וגם דבר זה צריך ביאור רחב אם הוא מן התורה או מדרבנן ואין כאן מקומו. כי לענ"ד א"צ כ"כ לכאן ובפרט בנשי דידן דספק זבות לבד הן כן נלע"ד ובתנאי שיסכים עמי אחד מגדולי הדור

יד) עמדתי על דברי המשיב בדרך העברה. ולא מצאתי שם שום ראיה להקל אפילו באיסור כל דהו. כ"ש באיסור כרת. ולא אשיב על כל הפרטים. כי אם במה שנוגע לדינא ולנדון מה שפתח בתשובה תחילה למה לא נתיר גם בדם זהו עצמה קושית הח"צ (סי' מו) וביאור דבריו דאם נקל במכה אפילו אם אינו ברור לנו שמוציאה דם. א"כ כאן דהוה נמי ספק אם יכולה להגלע היה לנו להקל. אלא ודאי כיון שאינו ברור שמוציאה דם לא מקילינן. וגם בכתמים דוקא אם יכולה להגלע ולהוציא דם. משא"כ כאן שאין שום ידיעה אם מוציאה דם. וגם מ"ש דהוה ס"ס אינו כלום שאין כאן רק ספק א' אם מוציאה דם. שאל"כ תאמר אלף ספיקות שמא לא הוציאה דם או מוגלא וכדומה מראה אחרת ואין כאן רק ס' אחד אם מוציאה דם. וגם הדמיון מהוגלד אינו עולה יפה אלא שאין לי להאריך. ומ"ש להוכיח מדלא תמהו התלמידים (במתני' נדה נח ע"ב) מיד כששאל שמא מכה היתה ביך אין זה כלום שהרי הכל היה במעמד אחד והיא השיבה לו שחיתה. והחל לשואלה בהדרגה כדרך כל מורה. וכבר האריכו כל האחרונים לדחות ראיית הח"צ גם בתשובה (עי' סי' ל אות כג) דחיתי ראייתו בטוב

מ"ש לדחו' מ"ש הח"צ הלא חזקת דם מן המקור ותירץ דבלא"ה י"ל ספק מן הצדדין. והוא תימה גדולה הס מלהזכיר איך נתלה בצדדין שהרי חזקת דם מן המקור ונמצא על שלה אותיום חייב בקרבן ואין לתלות בצדדין רק ביש מכה וא"כ קשיא להו בא"י אם מוציאה דם למה נתלה להקל כיון שהמקור ידוע שמוציא דם וחזקתו להוציא דם למה נתלה במכה שא"י שאין ספק מוציא מידי ודאי

מ"ש ליישב דברי רמ"א (סי' קפז ס"ה) דהספק שמא מן המקור מועיל גם בבדקה עצמה ויודעת שהוא מן המקור בשעת וסתה מ"מ טמאה לא דק דעיקר היתר הספק השני את"ל מן המקור שמא מן המכה היא וכשנחליט שמן המכה היא גם בשעת וסתה טהורה רק דבשעת וסתה אין אנו יודעין אם מן המכה הוא. וגם העיקר כאשר ביארתי בתשובתי (אות ג) שאם היינו יכולין לתלות בצדדין בלי מכה לא היה מקום לקושית הש"ך כלל דהרי כל ס"ס כך הם ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס. וגם בנמצא נקב באברים פנימים כמו בקורקבן אמרינן שמא נעשה ע"י חולי וא"כ לא ניקבו אברים פנימים ואת"ל ע"י קוץ ויש לחוש לאברים פנימיים שמא לא ניקבו. וכאן נמי י"ל שמא מן הצדדין ואין ממקום טמא כלל ואת"ל ממקום טמא שמא מן המכה. ועיקר קושית הש"ך משום דבלי מכה אין לתלות בצדדין כלל וא"כ כשתאמר מן הצדדין ע"כ לומר שמא המכה מן הצדדין וא"כ ליכא ס"ס כלל שאין כאן רק ספק א' שמא מן המכה ומה לי שעומדת בצדדין או במקור דבלא מכה לא מקרי ספק כלל מן הצדדין