משיבת נפש חלק ב רלה

כיון דלפעמים רואה בל"א או בל"ב נמצא דבפעם הראשון שנולד בה המכה תחוש כשיגיע ל' יום מראייתה שמקדם ול"א ול"ב חוששת ג"כ שמא עתה הגיע זמן ראייתה דלענין זה הוה ליה כוסת שאינו קבוע וא"כ כשחשוב ותראה בל"ב מזמן הראיה ראשונה אחר שכבר היתה בה המכה צריכה לחוש שמא התחילה ראייתה בל"ב וצריכה לחוש ל"ג ול"ד. וכשתחזור ותראה תצטרך לחוש לכולן שהרי קים לן שבימים אלו ראתה אלא שלא נודע לנו איזה יום ואתה צריך לחוש לכולם דיש לומר שראייתה התחילה בל"ד ומה שראתה ק דם היא מחמת מכה וכמו כן איפכא כל שהוא ל' מראיה הראשונה ונמצאת מקולקלת למנינה. ע"כ פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה מ"ש בתשובת מהרי"ל הובאה בש"ך (סי' קצא סק"ז) שכתב אף אם אין וסתה קבועה כגון שפחתה או הותירה ב' או ג' ימים או שבוע כו' רק שיהיה לה עונה קבוע שרגילה להמתין כ"כ ימים מסוף ראיה עכ"ל ובתחילה כתב באין לה וסת יש להחמיר דאל"כ וכי לעולם לא תהא טמאה ומה הועיל ביש לה וסת כזו שאמר הרב שהרי תהיה מקולקלת למנינה שלא תדע אימת היה סוף ראיה ואימת תחילת ראיה שהרי היא תולה במכה. (י). והנלע"ד בזה דמיירי שיש לה הפרש ידוע אימת שרואה דמי וסתה הטבעיית וכמו שהביא שם בשם האגור שחוששת בפי כרסה וכדומה או שמרגשת מכח שפע הדם שאז פתח נדותה אלא שנולדה בה סיבה זו שרואית אחר מי רגלים ולא קאמר מהרי"ל אלא דלא מקילינן רק ביש לה וסת. דאז נוכל לסמוך על זה בטרם שיגיע וסתה לטהר הדמים מחמת דתלינן במכה עד שעת וסתה משא"כ באין לה וסת אף שהיתה רגילה לראות באופן שלא ספק לה שהוא דמי נדותה. מ"מ יש לחוש שמא תראה מבלי שתוכל להבחין שהוא דמי נדותה ותטהר שלא כדין

יא) ויתכן יותר ע"פ מה שפירשתי בתשובה שכתבתי זה כמשלש שנים [עי' סי' ל אות יג טו] דיש שני מיני הרגשות הרגשת צער בעלמא דסגי לטמאותה מן התורה והרגשת פתיחת המקור והרגשת צער מחלפא בהרגשת עד ושמש ומי רגלים משא"כ הרגשת פתיחת המקור לא מיחלף לה אלא דיש נשים שאין להם הרגשת פתיחת המקור והארכתי להוכיח כן ע"ש. ואם כן יש לומר שרגילה לראות בפתיחת המקור ועתה שנתחדשה לה סיבה זו ודאי אי הוה דם נדה הוה מקרי נמי הרגשה דלא גרע מהרגשת צער. ומ"מ בשעת וסתה יש לטמאה דיש לחוש שמא ראיה זו דם נדות אף שאינה מרגשת פתיחת המקור דלא יחויב שתרגיש דוקא פתיחת המקור. ולכן חיישינן לה באין לה וסת ובשעת וסתה משא"כ ביש לה עונה קבועה כיון שרגילה לראות בפתיחת המקור כל זמן שלא הרגישה בפתיחת המקור אין לנו לומר שנשתנה טבע הראיה אצלה ואמרינן מסתמא כשיהיה וסתה תרגיש בפתיחת המקור. ואם כבר עבר זמן שלפי אומד רגילות ראייתה ודאי ראתה ולא הרגישה פתיחת המקור אין לטהרה באמת אם לא בוסת קבוע ביומה. דאם לא כן הרי היא מקולקלת למנינה בראיות האחרו' והוה לה כאין לה וסת. (יא). ועפ"ז יתבארו גם דברי רמ"א דמיירי ג"כ כדפרישית לעיל שידוע לה עידן ראייתה על פי פתיחת המקור שהיא נדה ודאית רק ע"ז הדם שאנו מסופקין שמא דם מכה הוא ותלינן להקל מאחר שהמכה ידועה שמוציאה דם וראייתה ידוע לה ע"פ שינוי שמרגשת או ע"פ פתיחת המקור ולכן מיקל ג"כ בעונה בינונית כי עד עונה בינונית למה נימא שעתה ראתה בשינוי ממה שהיתה רגילה לראות אך בעונה בינונית או שהגיע שעת וסתה חיישינן שמא עכשיו היא שראתה אף בלי פתיחת המקור דאל"כ וכי לעולם לא תהא טמאה דאף שהיתה רגילה לראות בשינוי אין לנו לסמוך שתמשך הראיה ע"פ שינוי זה ושעת וסתה הוא לראיה שמשנית הראיה. ואם כבר עבר זמן שכפי האומד בודאי ראתה ואין ידוע לנו אימת באמת הוה מקולקלת למנינה שהרי אנו יודעין שראתה בלי הרגשה ואין אנו יודעין אימתי ואז בעינן וסת קבועה ביומה דוקא כדפרישי'. וכבר פירשתי לעיל (אות ד) גם דברי הרשב"א דמיירי בשידועה לה וסתה שרואית ובזו הרשב"א לא חייש שלא תטמא לעול' דמסתמא גם אח"כ הרגיש כיון שהיתה רגילה עד עתה וע"ז אין הוכתה דהפוסקים פליגי על הרשב"א דאפשר דכל הפוסקים מודים לו. אלא דמדברי מהרי"ל נראה כדפרישי' ולכן יש להחמיר גם בזה. (יב). והרשב"א שמיקל גם בשעת וסתה היינו כדפרישי' בסמוך אלא דלפ"ז נראה שצריך לפרוש ג"כ סמוך לוסתה שמא תראה כדרכה בראיית נדות. ומ"ש הרשב"א למה אנו מקילין בשעת וסתה כוונתו דד סמכה שרואה בשעת וסתה והרי בשעת וסתה בעיא בדיק' וכאן אפשר שהוא דם נדות באמת. וע"ז תי' דהא דבעי' בדיק' אף שלא הרגישה היינו מדרבנן וכאן דלא אפשר בבדיקה והיא מוחזקת שיודעת בזמן נדותה שרואית נדות ודאי אמאי מקילינן. וע"ז תירץ כיון דוסתות דרבנן וכדי שלא תאסרנה לעולם אנו מקילין אלא דיש שאלה בלשון הרשב"א במ"ש שאם כן אתה אוסרה לבעלה לעולם ומאי קאמר הא הוקשה לו שתחוש לימי הוסת ואם כן יהיה הדין שבשעת וסתה נחזקה לטמאה ובעבור וסתה תשוב ותטהר עצמה דבדם שאחר וסתה לא איכפת לן דתלינן במכה וא"כ לא תאסר לעולם. ואין לומר דס"ל להרשב"א דכשתטמאנה פעם אחת לא תוכל להטהר מחמת שלא תוכל להפסיק בטהרה. דהא הוכחתי מדברי הרשב"א דתטמא בעת שתראה כדרך ראייתה או בפתיחת המקור. וא"כ איך תשוב ותטהר. וע"כ דלא איכפת לן בזה. ולכן י"ל מ"ש הרשב"א שאתה אוסרה לעולם היינו אף אם בודאי לא ראתה דכיון דוסתות דרבנן ובשלמא בעלמא אפשר בבדיקה וכשתבדוק ולא תמצא לא תאסור אבל זו שתאסרנה בשביל הדם שלפנינו מן המכה א"כ לעולם תחוש לה מאחר שאי אפשר בבדיקה. אמנם למאי דפירשתי א"ש דכיון דאם לא יהיה לה וסת ליום קבוע ימשך שתאסר לעולם וכדפרישית בדברי מהרי"ל שאם באתה לחוש ליום הוסת לראיה וא"כ כיון דשכיח קידום ואיחור בוסת ימים אחדים ואם תתחיל לחשוב מזמן הוסת תהא מקולקלת למנינה ואם כן תחשוב שראתה אז ימשך מזה איסור עולם ולכן סמכו חז"ל שכיון שרגילה לראות נדות בידיעה ברורה לא חיישינן שישתנה דרכה מאשר היה לה עד עתה. ולכן נ"ל דגם להרשב"א אם עברה העונה שהיתה רגילה לראות ולא הרגישה בשום ראיה כי אם כמו שמרגשת מחמת מכה גם להרשב"א טמאה שלא בשעת וסתה דמסתמא ראתה ואישתני וסתה שאינה מרגשת פתיחת המקור או ההרגשה שהיה לה אלא דלהרשב"א לא חיישינן לכך כל זמן שלא נודע לנו ועל זה לא מצינו חולק אלא שמ"מ נ"ל להחמיר כדפרישית. (יג). מיהו למאי דפרישית לעיל (אות ת) דלא תלינן במכה רק בעבר זמן שברור לנו כפי הטבע שהיה לה לפסוק ולהטהר כפי רגילותה ורגילות נשים זולתה. ואם כבר עברו עליה שלש עונות והוחזקה להרגיש אתר המכה שנולדה בה ולהבחין בין הרגשת ראיית וסתה אפשר להקל בכל גווני אף בשעת וסתה וכדברי הרשב"א. (יד). כבר בארנו לעיל (אות ז ח) דלא שייך חזקת טומאה לענין זה שנאמר שלא פסקה עדיין לראותו

יב) ואמרתי לברר עוד אם כבר ספרה מקצת הימים נראה דיש לה חזקת טהרה. וראיתי להגאון בנ"ב (סי' סג) שכתב שדבר זה תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' זבחים (כט ע"א ד"ה וכיון) דרש"י פירש שם על דברי ר' עקיבא שאמר שמצינו בזב וזבה ושומרת יום שהם בחזקת טהרה ואם ראו סתרו ופירש"י שספרו מקצת הימים. והתוס' הקשו דאין זה חזקת טהרה ולכן פירשו דאיירי בשביעי שלהם ע"ש. ונוראות נפלאתי על הרב שבודאי מדברי רש"י מוכח דהיא בחזקת טהרה אבל בתוספות אינו מוכת ההיפוך ובמעט התבוננות יובן שכוונת התוס' כפשוטם שהרי בגמרא מייתי זאת על פיגול דל"ל דאיירי באוכל חוץ לזמנו א"כ אחר שהוכשר כו' וע"ז מייתי מזב וזבה ואם כן צריך שיהיה הנדון דומה