משיבת נפש חלק ב רלד

ולפסוק באופן שהיתה יכולה להטהר ועתה אירע לה מקרה זו שבלתי אפשרי לה שתטהר ויש לנו במה לתלות לא מפקינן לה מחזקת שאר נשים כדפרישית. אלא דביודעת שבא מן המקור לא סמך רמ"א להקל לתלות במכה מאחר שאין ידוע בודאי שמוציאה דם. אף שהרשב"א סובר שיש לתלות במכה. (ה). ונראה לי דאין לתלות בזה דכבר כתבתי לעיל (אות ג) דממ"נ אם המכה במקור מהיכא תיתי להסתפק בצדדין. ואם המכה בצדדין או שאין ידועה מ"מ לאו ס"ס הוא כלל דאין כאן רק ספק שמא בא מן המכה דזולת מכה אין קולא. ולענ"ד אף לשיטת הרשב"א אין קולא בזה כיון שאין לה וסח אא"כ כשהיא רואה דמי וסתה מכרת שהיא מן המקור ולכן על זאת הראיה שמסופקת תלינן להקל מאחר שרואית גם כן מה שיודעת שבא ודאי מן המקור תלינן בזה שהוא מן המכה. ולכן אפשר לומר דשפיר חשיב ס"ס דיש להסתפק בצדדין כיון שרגילה לראות דמי וסתה שאין ספק אצלה שבא מן המקור ואלו באין בשינוי שפיר יש לחוש לצדדין שלכך חלוקה ההרגשה ממה שרואה בזמן בוא ראייתה אף שהיא בלי וסת. וכבר היה אפשר לי לומר הטעם דנהי דאמרינן בגמרא אימור הרגשת מי רגלים היא או הרגשת שמש זה אינו רק בנמצא במקרה. משא"כ ברגילה למצוא דם בלי הרגשה וכי נימא תמיד הרגשת מי רגלים הוא או שמש. וכש"כ כאן כיון דבשעת ראיית וסתה מרגשת שהדם מן המקור ובשעת ראייתה מחמת מכה אינה מרגשת אפשר דלא תלינן תו בהרגשת מכה וכי לעולם לא תרגיש בדם זה שמסופקת עליה אם הוא מן המקור ושפיר ה"ל תרי ספיקי שמא מן המכה או שמא מן המקור אתא בלי הרגשה דאינה טמא' אלא מדרבנן. ובכה"ג שפיר ה"ל ס"ס אלא דרמ"א חשיב בלא"ה ס"ס כיון דחזקת דמי המקור בהרגשה באין שאז יודעת שדם מן המקור ועכשיו מסופקת שפיר יש לחלות בצדדין

ט) ובזה נתיישב לי דעת המרדכי (ריש שבועות) שפי' ברואה מחמת תשמיש ביש לה וסת תלינן שדם טהור הוא. והקשו עליו מכמה סוגיות ולפמ"ש א"ש דלא קאמר המרדכי רק ברואה מחמת תשמיש דע"כ איירי באינה מרגשת שבא מן המקור כמ"ש מהרא"י (בפסקים סי' מז) דאי מרגשת שבא מן המקור לא שייך בדיקת שפופרת וא"כ כיון דרואה בלי הרגשה אף די"ל הרגשת שמש הוא וכי לעולם נימא הרגשת שמש הוא. וכמו שכתב החכם השואל בתשובת מהרא"י הך סברא ולכן ביש לה וסת תלינן להקל שהרי ראתה בלי הרגשה שהוא דרבנן וגם וסתות דרבנן עכ"פ ותלינן להקל וא"ת לפ"ז אמאי לא מייתי סייעתא לשמואל (ריש פרק הרואה כתם) דסובר דבלי הרגשה אינה טמאה מהך ברייתא דאם יש לה וסת תולה בוסתה לפי פירושי בדברי המרדכי י"ל דשמואל לשיטתיה דס"ל וסתות דאוריית' ושפיר יש לתלות בוסתה אפילו אי ליכא טעמא דהרגשה. עוד י"ל דאפילו אי נימא דבלי הרגשה טמאה ג"כ מן התורה מ"מ כיון דדרך דם לבא בהרגשה וזו הוחזקה לראות שלשה פעמים בלי הרגשה וכי לעולם נימא הרגשת שמש הוא. ולכן יש מקום לתלות בצדדין. משא"כ במצאה דם במקרה ודאי תלינן בהרגשת שמש דחזקת דם בא בהרגשה וכבר כתב רמ"א גופיה (סי' קצא) הך חילוק בין נמצא במקרה ובין שרגילה לראות דם במי רגלים והיינו ע"כ בפעם אחד לא תלינן במכה רק ברגילה לראות. והיינו החילוק שכתבתי שהרגילות עד מוכיח על המכה והיא צודק מאד עם מה שכתבנו משום דמחזקינן אותה בחזקתה הראשונה וכרוב נשים שאין שכיח אשה שלא תוכל להטהר ממקור דמיה

י) ולכן מ"ש רמ"א לתלות בדם צדדין איירי שבדם זה אינה מרגשת שבא מן המקור ובראיית וסתה מרגשת אבל אם לעולם אין לה הרגשה יתירה כי אם כמו עתה בראיית הדם שמסופקת בו אין להקל שהרי הרגשה זו שיש לה בשעת ראיית וסתה יש לה גם עתה ואם כן אין לתלות בצדדין כלל דחזקת דם מן המקור אתא. וגם אין לנו לומר שלעולם היא רואה בלי הרגשה גם בעת וסתה שזהו נגד החוש אלא תלינן הרגשה במידי אחרינא שאין האשה מבחנת בה כגון הרגשת מכה וכדומה. וכיון דלעולם אינה מבחנת בין דם לדם מאין בא אם מן המקור או מן הצדדין וע"כ בשעה שדרכה לראות וסתה ודאי מן המקור אף שאינה יודעת. אם כן גם עתה מאחר שאין לה וסת יש לתלות במקור ולא היקל רמ"א רק באם בשעת וסתה יודעת שבא מן המקור ובזו אינה יודעת שיש חיל ק בעצם הראיה ולא מטעם ראיה בלי הרגשה כי אם מצד עצם הראיה שמוחלקת מראיות נדתה ודאי. (ו). חלוקה שלישיח של רמ"א ביודעת שבא מן המקור ויודעת שהמכה מוציאה דם בזו תלינן במכה אפילו אין לה וסת לדעת הרמ"א מאחר שהמכה ברור לנו שמוציאה דם אף שגם המקור מוציא דם מ"מ כיון שאין למקור זמן ידוע להוציא דם והמכה בודאי מוציאה דם. ולפמ"ש לעיל (אות ח) עיקר הטעם שהרי המקור דרך שיפסוק מלהוציא דם וזו אינה פוסקת י"ל דבודאי דם מכה הוא שהרי ידוע שהמכה דרכה להוציא דם בכל עת והמקור אינו מוציא דם אלא לפרקים לכן תלינן טפי במכה. (ז). ולכן אפילו נטמאה בתחילה בודאי מנדות יכולה להטהר שהרי דמי המקור עשויין לפסוק כפמ"ש לעיל (אות ח) ולכן תלינן מה שאינה פוסקת הוא בשביל המכה הידועה שמוציאה דם. (ח). אלא שצל"ע מה שכתב רמ"א דגם באין לה וסת מטהרה הרמ"א וצ"ע מנא לן הא דבשלמא ביש לה וסת יש מקום לתלות להקל כיון דהמכה מוציאה דם ואנו יכולין לטמאותה שלא בשעת וסתה מחמת חזקה דאורח בזמנו בא שפיר אנו יודעין קביעת זמן שאז תטמא. משא"כ באין לה וסת והיתה רואה פעמים לכך וכך ופעמים לכך וכך ימים ודרך משל אם לכל היותר היתה רואה מארבעים לארבעים ולפעמים מקדמת או מאחרת מ"מ הדבר תמוה איך נסמוך על מה שקודם שלשים יום שאינו נדות שהרי היה דרכה לראות לפעמים קודם ושמא ראתה. ואין לומר דמחזקינן לה בחזקת טהרה שלא ראתה עד ל' יום דלאחר ל' נימא איפכא שראתה לכ"ה או לכ' וכבר יש לה להטהר לאחר ל' ואפילו בס"ס כה"ג דהוה תרתי דסתרי כתבו התוס' לגבי המפלת תשב לזכר ולנקיבה ולנדה דלא תלינן בס"ס כיון שסתרי אהדדי ע"ש. והביאוהו האחרונים בכללותיהם לס"ס ומה שמצינו לחוש לעונה בינונית היינו מאחר שעד עכשיו לא ראתה יש לחוש שתראה בעונה בינונית דדרכה של אשה לראות עכ"פ אחת לשלשים יום. אבל כאן שאנו מסופקין בראייתה אם היא נדה או מן המכה והרי ברור לנו זמן שהאשה זו דרכה לראות עכ"פ מבלי קביעות ברור דיש לחוש שמא מקדם היה כבר נדות וגם חזקת היתר לא שייך כלל שהרי ברור לנו אחר עבור הימים שמקדם היתה רגילה לראות בודאי מסתמא ראתה. אלא שאין הזמן ידוע לנו בבירור. א"כ איך נכריע משכלנו באשה שראתה פעמים בכ' ופעמים בכ"ה וכדומה ולפעמים בל' וכשנולדה בה מכה נחליט שלא ראתה בשום פעם כי אם מל' לל' הגע עצמך אם יבא אליהו ויעיד על אשה שאין לה וסת שזו רגילה לראות פעמים מחמת מכה פעמים מחמת וסתה. ולא נודע זמן קבוע שהיא ראתה בטרם נולדה המכה פעמים לכ' או כ"ה או ל' וכדומה. וכי נשפוט משכלנו שמסתמא אינה. רואה עד ל' יום כי אם מחמת מכה ואח"כ מחמת נדותה בשלמא ביש לה וסת קבוע שהיתה רגילה לראות בזמן מיוחד שפיר יש לתלות לומר שבאותו זמן מסתמא תשוב ותראה דלמה נימא שתשנה ראייתה. והרי התוס' והגמי"י באשה שיש לה וסת מיירי דבהכי איירי גם בגמרא ומנ"ל לרמ"א להקל באין לה וסת בעונה ל' יום דלא מצינו שיועיל לקולא שנחזיקה שעד ל' לא ראתה שהרי מקודם היתה רגילה לראות קודם ל'. (ט). ומה"ט נ"ל גם ביש לה וסת דוקא אם היא ביום ידוע בבירור משא"כ אם לפעמי' מקדמת או מאחרת איזה ימים נמצא שאף שיש לה וסת קבוע שאינה רואה עכ"פ בפחות מל' לל' וכה"ג