משיבת נפש חלק ב רלג

בשעת וסתה דאיכא תרתי להקל מצד שאין הדם נדה עשוי לבא אלא בזמנה ומצד שלא נוציא האשה מחזקת סתם נשים שאין רואות מחמת תשמיש. אבל בזו שמוציאין אותה מכלל שארי הנשים בראיית הדם מחמת מכה. הוא בשביל הריעותא הברורה שכבר נולדה באשה זו. וכמו כן במכה מאחר שהיה דמי וסתה עשויין לפסוק וכדרך רובא דרובא מנשים ולמה נחזיקה ליוצאת מכלל הנשים ולכן תלינן במכה. (ב). ומטעם זה אפי' כבר נטמאה מחמת דמי הוסת בבירור שכבר היתה בחזקת טמאה בודאי אפ"ה יש לתלות במכה ולא מקרי איתחזק איסורא שלא איתחזק שתראה לעולם וכמ"ש בתוס' ריש גיטין (ב ע"ב ד"ה ע"א) ואדרבה איכא חזקה דהאי איתתא ורוב נשים שדמי וסתן עשוי להפסיק ולמה נאמר שנולד בה מום זה שדמי וסתה לא יפסקו אחר שיש לנו לתלות במכה. ואע"ג דכבר אתחזקא בטומאה מ"מ איכא למימר רובא וחזקה רובא עדיף. ובפרט דאיכא רובא דנשים דעלמא וחזקה דגופא דהאי איתתא שהיתה רגילה לראות בוסתה דוקא. (ג). ובר מן דין אני אומר מילתא דפשיט' ליה למר ושאר אחרונים שזהו נקרא איתחזק איסורא. ולפענ"ד אין זה מוכרע לפי שהוא יסוד גדול בדיני נדה ופתח גדול לשקוד על תקנת בנות ישראל לטהרן לבעליהן אאריך קצת

ראיתי בדברי הגאון בס' נודע ביהודה (מהד"ק חי"ד סי' סג) בשם הגאון מוהר"ר חיים כהן שביקש לומר שמה שאמרו אשה בחזקת טהרה עומדת שמעמידין אותה בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה וחזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה. וראייתו מתוס' כתובות (עה ע"ב ד"ה ספק) שפירשו התוס' דבנזקק לטומאה איירי. והשתא מייתי שפיר ראיה דאזיל ר"י בתר חזקה דגופא אע"ג דאיכא חזקה העמידנו בחזקת טומאה שכנגדו עכ"ד. והגאון בעל הספר דחה דבשלמא התם אין שייכות לנגע עם נגע שני. אבל חזקת טומאה של נדה יש לה שייכות עם הנקיים שבאים על הימים הראשונים. ואמת שיש לדחות כך. וכעין זה יישבתי קושית (הרא"ש בטהרות) [הר"ש פ"ד מי"א דנגעים] שהקשה על ר"ת דבנזקק היינו סיפא דבנזקק טמא. ולפענ"ד לק"מ דהך דמייתי התם בנזקק ספיקו טמא הוא משנה ספ"ד דנגעים ושם הספק על טומאה הראשונה אם הלכה. משא"כ כאן דטומאה הראשונה כבר הלכה לה. ובלא"ה צ"ע ראיית הרב רבי חיים כהן. דהא הרמב"ם (ספ"ב מטומאת צרעת) פסק כרבנן דרבי יהושע. ואם כן מנ"ל לדידן דילמא קיי"ל כרבנן דלא מהני חזקת הגוף נגד חזקת טומאה. אכן נלענ"ד דכאן לא שייך חזקת טומאה כלל. שהרי אדרבה הוחזקה שלא תראה לעולם ואחר ימי וסתה תטהר. וראיה לזה מהא דאמרינן בפרק אלו טריפות (מג ע"ב) ישב לה קוץ בושט לא חיישינן שמא הבריא. ופריך מ"ש מספק דרוסה. ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. ופריך מ"ש משני חתיכות. ומשני התם איתחזק איסור'. וכתבו התוס' (שם ד"ה שאני) דלחתיכה אחת לא דמי דלא איתחזק התירא. והתוס' ושאר מפרשים הקשו שם למה ניחוש לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה. ותירצו דדרוסה שכיח. ושאר מפרשים סוברים להחמיר בספק שקול. עכ"פ עולא דמיקל בודאי ס"ל להקל בספק שקול. וקשה טובא הא נקיבת הושט הוה נבילה ואין שחיטה מועיל בה לכ"ע וא"כ הוה איתחזק איסורא דנימא דהוה בחזקת איסור שאינה זבוחה כמקדם. אלא ודאי הדבר ברור דהכי קאמרינן דכל דבר מעמידין אותו בחזקתו שהיה מקדם וסתם בהמה עומדת בחזקת איסור שאי אפשר שיהיה לה היתר אם לא כשתשחט ע"פ הדין המסור בידינו. וא"כ כך אני אומר כל בהמה עומדת בחזקת איסור עד שתשחט וממילא שעומדת גם לזה שתהיה מותרת בשחיטה שהרי סוף בהמה לשחיטה עומדת ונמצא שעומדת להיתר ג"כ ע"פ מעשה השחיטה כפי הדין ברוב סימנין וע"פ הלכות השחיטה המסורים בידינו. ולכן לא מקרי ספק בשחיטה כי אם בספק שהה ודרם או שמוטה כמבואר בפ"ק דחולין (י ע"א) שזהו דין ספק בשחיטה שהוא הספק במעשה הצריך להתירה ובנשחטה הותרה שהרי לכך היא עומדת שתטהר אם יעשה בה תיקון השחיטה כראוי משא"כ בספק נקובת הושט לא שייך להעמיד בחזקת איסור שהרי אדרבה היתה עומדת להתיר כשתשחט. ואחר שכבר נשחטה כראוי לא ניחוש שמא ניקב הושט שלענין זה לא היתה בחזקת שניחוש לכך כיון דהשחיטה מצד עצמה כראוי וכן גם ודאי טמא וספק טבל שהספק בתיקון המטהרו מידי טומאתו. וכמו כן הא דמייתי (ספ"ד דנגעים) משנזקק לטומאה ספיקו טמא. כיצד שנים שבאו אצל כהן לזה בהרת כגריס ולזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד אע"פ שחזרו להיות כסלע שניהם טמאים כו' זהו שאמר משנזקק לטומאה ספיקו טמא ע"כ המשנה. הרי דבמשנה לא נאמר רק בספק אם נתקנה טומאה הראשונה שכבר היתה והלכה לה. ובזו שפיר ה"ל חזקת טומאה גמורה ואדרבה מדקאמר זהו שאמר כו' וברישא לא אמר זהו. וקשה זהו למעוטי מאי. אלא ודאי דבעי למעוטי אם הלכה הטומאה ראשונה ונולדה ספק בטומאה חדשה כנדון דמפרש ר"ת בדברי רבי יהושע דבכה"ג גם בנזקק טהור שאין הספק על תיקון קלקול הטומאה ראשונה שכבר הלכה לה הריעותא המטמאת בראשונה שמעיקרא היה עומד להטהר כשתפחת הטומאה הראשונה והרי כבר פחתה והלכה לה

ח) ולפ"ז עלה בידינו שנוכל לומר בנדה לא מקרי איתחזק איסורא. כיון דלא איתחזק שתראה לעולם וראיה הראשונ' אינה גורמת השני' שנאמר שתראה עוד. ואדרבה בראי' ראשונה הוחזקה לאיסור עד שתטבול לאחר שבעה וכשתטבול תהיה מותרת ולא הוה איתחזק בנדה כי אם לענין הטבילה שהוא תיקון הטומאה וצריך להיות בבירור לא שנאמר דכיון שכבר ראתה תראה עוד. ואפי' לפי מה שקרא ר"ת לנזקק חזקת טומאה. אפשר דס"ל שבסתמא אין עומד שיפתח הפסיון (וג"ז צ"ע לע"ד) משא"כ הכא דאדרבה עומדת להטהר ולטבול ולמה נחזיקה בריעותא שלא יהיה לה היתר שהרי הוחזקה כמה פעמים להיות מותרת גם אחרי רואה. וזהו הטעם דמקילין בספק דרוסה אף שגם הושט בכלל הספק ואף שנולד הריעותא מחיים אף דבחייה עומדת בחזקת איסור לא איכפת לן הך חזקת איסור שהרי סמי' בידן להתירו ולא מקרי איתחזק איסורא כי אם בנולד בספק המתיר האיסור שכבר הוחזק. ותדע לך דאמרי' בפרק כל היד (טו ע"ב) אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וס"ד אפי' בודאי ראתה אימור טבלה. ומסיק דדוקא בספק ראתה דה"ל תרי ספיקי שמא לא ראתה ושמא טבלה. ואמאי הא כיון שראתה איך יחשב ימי וסתה שמא לא פסקה מלראות וא"א לה לטבול. אלא ודאי גם בזה מחשב ימי וסתה לפי מה שהיתה רגילה לראות עד שפסק מעיינה. ש"מ דבסתמא מחזקינן לה שפוסקת מלראות בזמן שהיתה רגילה לפסוק

אמור מעתה באשה שיש לה מכה אחר עבור הימים שהיתה ראויה להיות רואה בהם בחזקת מעין פתוח ואח"כ רואית ויש לתלות במכה לא מקרי איתחזק כלל באיסורא שהרי מסתמא חושבין שראוי לה לפסוק בזמן שהיתה רגילה לפסיק. וא"כ נכונו דברי הרמ"א שאחר עבור ימי וסתה שרגילה לראות תולין במכה ואף שבודאי ראתה והיתה טמאה גמורה. חדא דלא מקרי אתחזק איסורא וכ"ש למאי דפרשינן דאיכא לאוקמה בחזקה דמעיקרא ולרובא נשי דעלמא שאינם עלולים לראות עד שלא יוכלו להטהר שהרי זהו דבר בלתי שכיח כלל כפי הטבע. ואם צריכה הפסק טהרה נבאר לקמן (ד). חלוקה שניה של הרמ"א אם אין לה וסת ואינה יודעת אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין מיקל רמ"א מטעם ספק ספיקא ספק בא מן הצדדין את"ל מן המקור שמא מן המכה. (וכבר נתקשינו למעלה (אות ג) בזה למה יש לנו לתלות בצדדין) והטעם דמיקל גם באין לה וסת דנהי דלא הוה לה וסת מ"מ דרכה לראות