משיבת נפש חלק ב רלב

בעי בדיקה וזו אי אפשר לה להבדק. שהרי כיון שהגיע וסתה יש לספק שמא דם נדה הוא זה שהיא רואית כעת שהרי אינה יודעת בודאי שהוא מן המכה או שיש. הפרש בין הראיות. כגון שמה שרואה מחמת וסתה הוא בלי כאב וצער. ומה שרואה מחמת מכה הוא בצער. ולכן שפיר טמאה ודאי כשתראה כדרך הראיה בלי שתרגיש מחמת מכה. ויהיה איך שיהיה הרשב"א איירי ביש הפרש בין מה שתראה מחמת מכה שעליו אנו מסופקין. ובין מה שידוע לה שודאי דם וסתה היא. ומעתה י"ל דהרשב"א לא פליג כלל על מ"ש התוס' (הנ"ל) דאיירי במרגשת שבא הדם מן המכה ואין הכוונה שבודאי יודעת שדם זה שבא עכשיו מן המכה הוא בא רק שמרגשת ע"פ אומדנא בעלמא כגון שיש לה קצת כאב באופן שיש הפרש בין ראיית וסתה ובין זה שרואה מחמת מכה. שמעתה לא יקשה עלינו וכי לעולם לא תהא טמאה שהרי מרגשת הראיה שבודאי אינה מן המכה. ואם הוא באופן שאין שום הפרש בראייתה שלעולם רואה באופן אחד בודאי לא יאמר הרשב"א שלא תטמא בשעת וסתה עכ"פ. ויבואר עוד בס"ד להלן בדברינו

ה) ועתה נבאר סברת הרשב"א שסובר שגם במכה שאין ידוע אם מוציאה דם תולה להקל וכל האחרוני' תמהו ע"ז ובפרט בשכבר נטמאה מחמת דם הוסת שבזה נבוכו האחרונים איך תתלה להקל שהרי היתה בחזקת טומאה. ע"כ אמרתי לבאר בע"ה כאשר השיג יד שכלי בעזרת אלי צורי וגואלי. וזה החלי. כי עיקר התימה למה נתלה להקל במכה שא"י שמוציאה דם שהרי המקור בודאי מוציא דם. והמכה אין ידוע אם מוציאה דם וכל שכן בשכבר נטמאה והיא בחזקת טומאה ותחילה אני אומר כי מקורן של דברי הרשב"א הם ברואה דם מחמת תשמיש. והנה הרא"ש (פ"ק דחולין סי' טז) כתב על מ"ש התוספות בחזקה שאינה מבוררת דלא הוה חזקה. ולכן בנמצא סירכא בבהמה לאחר שחיטה אין היתר רק מטעם ספק ספיקא. ומסיק הרא"ש דחזקה דאתי' מכח רוב דרוב בהמות כשרות ורובא עדיף מחזקה ע"כ. וכוונתו דלפי האמת דאזלינן בתר רובא שפיר ה"ל חזקה דאתי' מכח רובא וכ"כ הר"ן שם. ומעתה אני אומר כי בודאי רואה דם מחמת תשמיש אסורה. אף שרוב נשים אין רואות נדות מחמת תשמיש. מכל מקום הרי עינינו רואות שזו יוצאה מן הרוב שהרי רוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ובודאי תולין במצוי שזהו דם נדה מן המקור. אולם כל זה באין לה מכה במקור. משא"כ ביש לה מכה שפיר י"ל שאף שאין ידוע שהמכה מוציאה דם. תולין שזהו שראתה בשעת תשמיש מן המכה הוא. ואין לך לומר שהיא רואה נדות מחמת תשמיש. שהרי רוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ולזה נאמר שזו נשתנה מכל הנשים לראות מחמת תשמיש. דהא לעולם אזלינן בתר רובא. ואם אנו אומרים שדם זה מן המכה הוא לא תצא מרוב נשים. וא"ת שהרי רוב נשים אינן רואות מחמת מכה. דזהו אינו דשאר נשים שאין להם מכה אין להן לראות. משא"כ זהו שיש לה מכה סיבת המכה גורם הראייה. ובמכה כבר יצאה מחזקת רוב נשים. וכשאתה בא לומר שרואה נדה מחמת תשמיש ע"כ אתה בא להוציאה גם בראייה שמחמת תשמיש מרוב נשים וזה אינו דלעולם אזלינן בתר רובא. וכל שאנו מעמידין אותה שגם היא אינה משונה מרוב נשים מעמידין אותה בחזקה זו. ואפילו יהיה מי שחולק בסירכא היינו משום שטריפה לפנינו וכבר יצא מן הרוב. משא"כ כאן לא יצאה מן הרוב כלל בראייה זו כשיש לה לתלות במכתה. ועפ"ז אני אומר באשה שרואה דם מחמת מכה. שהרי הרמב"ן החמיר דלא תלינן במכה כלל. ועיקר הקולא שלא נאסור אותה איסור עולם. וא"כ בודאי אין תולין במכה רק כשיש רגלים לדבר. דהיינו כיון שמוחזק זאת לנו ג"כ דרוב נשים פוסק דמי נדותן לששה או לשבעה ימים או יותר כפי הזמן שאנו משערין שדרך הוסת לרוב נשים. ואם יזדמן לפעמים שיארכו ימי נדותה. מ"מ אין שום אשה מוחזקת שלא תוכל לטהר אם לא ע"פ סיבת דבר יוצא מהקש הטבעי הסדור בנשים. אלא דבליכא שום דבר לתלות לעולם היא בחזקת טמאה. ולא נאמר כיון שרוב נשים טהורות עכ"פ ודם וסתן עשוי להפסיק דהרי רוב נשים אינם רואות דם כלל וזו שרואה הרי כבר יצאה מן הרוב. משא"כ ביש לה מכה אף שאין ידוע אם מוציאה. כיון דרוב נשים דם וסתן עשוי לפסוק ויכולה להטהר וזו אינה יכולה לטהר עצמה. מהיכא תיתי נאמר שיצאה מכלל רוב נשים. ולכן תלינן במכה שרואית מחמת מכה. ובזו לא יצאה מחזקת רוב נשים שגם היא היתה יכולה להטהר לולי שכבר נולד לה המקרה שיצאה מכלל רוב הנשים מחמת המכה

ובזה התבאר לנו מה שנבוכו כל האחרוני' אם כאב היא כמכה או אינה כמכה. וכל אחד דורש לעצמו מסברת לבו ואומדן דעתו. והח"צ (סי' עג) צווח על זה. ועיקר ראייתם מהג"מ באשה שהיה תשמיש קשה לה מאד ועכ"ז לא תלה במכה רק כתב נראה קצת כי חולי ומכה יש לה. וע"פ דברים הנ"ל נחזי אנן כי ודאי יפה צווח הגאון ח"צ שכל אשה הרואה בכאב היא רואה. אך יש הפרש לדעתי אם יש לתלות הכאב שיהיה סיבה לראייתה מן המקור לא תלינן בכאב כלל. דאולי היא הסיבה הגורמת הראייה. ובזה לא שייך לומר לא תוציאנה מרוב נשים. שהרי ע"כ יוצאת היא מרוב נשים בראיות התמידיות ואולי גם הכאב סיבה להן. ואולם אם הכאב הוא במקום שלא יסופק כלל לומר שהכאב גורם ראיית הנדה. א"כ כיון שכבר יצאה מרוב נשים בסיבת הכאב. והכאב ברור לנו שאינו סיבה לראיית הנדות. אם כן למה נאמר שגם בראיית נדות יוצאת מכלל כל הנשים אדרבה נאמר שבנדות דרך שאר נשים לה. וחידוש הראיות שאינם בשאר נשים הוא סיבת חידוש הכאב. שכבר יצאה בה מכלל נשים זולתה וכאב זה אינו סיבה לנדות כלל וע"ז אין תשובה מהג"מ דשם י"ל הכאב ג"כ הוא מסיבת שינוי ראייתה שע"כ באשה זו אין אבריה הפנימיים על מתכונתם

ו) כללא דמילתא דלא תלינן במכה שא"י אם מוציאה דם רק מחמת חזקת הגוף שהיה לה לאשה הלזו שמקדם היתה יכולה להטהר ודם וסתה היה פוסק תמיד. ולמה נימא שנתחדש לה עתה סיבה חדשה ע"כ לא תלינן רק בסיבה חדשה שנולדה עתה שהיא המכה הידוע לנו עתה שסיבה זו נולדה בה והיא הגורמת הריעותא והמוציאה מכלל רוב נשים ומעתה נחה גם שקטה תמיהת החכם צבי (סי' מו) ממה שאמר בכתמים אין הולכין להקל רק ביכולה להגלע דהכא טעמא אחרינא דבשלמא במקרה שכיח שתראה לפעמים אף שלא בשעת וסתה ולא נתלה במכה שאין ידועה אם מוציאה דם רק באין יכולה להטהר כלל שכבר היתה בחזקה זו שיכולה להטהר ורוב נשים דמי וסתן עשוי לפסוק ולמה נוציאה מן הרוב משא"כ שם שאירע לה כתם ע"פ מקרה ובכה"ג ודאי מודינא דאשה שמצאה דם בבדיקה ויש לה מכה בפנים ואין יודעת אם מוציאה לא תלינן שהיא מן המכה דמכל מקום יש לתלות יותר במקור שחזקת דמים מן המקור. משא"כ באינה יכולה להטהר כלל. בזו יש הוכחה מאחר שהיה לה חזקת הגוף שהיתה יכולה להטהר מקדם וזהו דומה למום פנימיי ולמה נימא שנולד בה מום שאין ידוע כשיש לתלות בידוע ושלא תצא מכלל רוב נשים

ז) ועפ"ז נבאר דברי רמ"א בחלוקותיו שחילק כי רמ"א מיירי שם בין ברואה מחמת תשמיש ובין ברואה מחמת מכה כנראה מלשונו. (א). בתחילה אמר שהרי כבר היה לפניו דעת הרשב"א שמיקל גם במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם. וביארנו טעמו של דבר דכיון שראינו שבמכה יצאה כבר מן הרוב ובראייה מחמת תשמיש לא ידענו שתצא מן הרוב. והרשב"א מיקל בכל גווני אפילו באשה שאין לה וסת. ורמ"א חשש להחמיר בזה כיון דהג"מ מפרשין דאיירי במכה מוציאה דם. ולכן צירף רמ"א להקל ביש לה וסת ושלא