משיבת נפש חלק ב רלא

שאם יש לתלות לאיסור טפי מלהיתר אינו ס"ס ואם יאמר דמ"מ מצטרפין הספק שמא מן הצדדין הוא א"כ נאמר אפי' יודעת שבא מן המקור שמא מן העליה קאתי דודאי כולי האי אין ביד האשה להבחין כיון שאינה יודעת אם בא מן החדר או מן המכה שבחדר ג"כ לא ידעה אם בא מן העולם או מן החדר ואת"ל מן החדר שמא בא מן המכה שבחדר שהוא המקור

וכבר עלה בדעתי ליישב דבריו שבודאי מן הסתם לא תלינן בצדדין רק דכאן כיון דלא הרגישה שבא מן המקור יש ראיה שבא מן הצדדין דאי מן המקור בא הי' לה להרגיש שבא מן המקור. ולכן אפילו המכה במקור חשבינן שפיר לספיקא שמא בא מן הצדדין. אלא דקשה לי ע"ז הרי גם ברואה מחמת תשמיש מיקל הרשב"א לתלות לפי דבריו דהטעם משום ס"ס ותקשי מהא דאמרינן נמצא על שלה אותיום חייבין בקרבן וע"כ צ"ל דחזקת דם בא בהרגשה. וא"כ בזו שראתה בשעת תשמיש ליכא לצרף כלל שמא מן הצדדין בא ואף דהסמ"ג הביאו כי כתב ג"כ סברא זו דיש לומר שמן הצדדין בא לא תקשי הא דנמצא על שלה אותיום די"ל דדוקא שלא בשעת וסתה ואפילו באשה שאין לה וסת י"ל דמספקינן בצדדין משא"כ האי דנמצא על שלה מוקמינן בשבועות (יח ע"א) בסמוך לוסתה י"ל דלא תלינן בצדדין כיון דבלא"ה סמוך לוסתה עלולה לראות. משא"כ הרשב"א שכתב שתולה במכתה ואפילו בשעת וסתה וברואה מחמת תשמיש איירי ואפ"ה בשעת וסתה ס"ל לטהר אף שאין ידוע אם המכה מוציאה דם ואפ"ה מטהר. וא"כ תקשי הא שם ליכא לספוקי בצדדין דבשעת וסתה ודאי תלינן בוסתה ושהיא נדה דלכך חייבין בקרבן. ועוד קשה לדבריו מאי מייתי הרשב"א ראיה דברואה מחמת תשמיש תלינן להקל מהא דרואה מחמת מכה. הא שם ע"כ מיירי שראתה בלי הרגשה. וא"כ אין כאן חשש של תורה כלל שהרי היא רואה בלי הרגשה. אלא ודאי לא מפליג הרשב"א כלל בזה

ומה שהביא לו ראיה מדברי הרשב"א שכתב אפילו רואה בשעת תשמיש וקשיא ליה מאי אפי'. ולכן ס"ל אף דבשעת תשמיש י"ל הרגשת שמש יש לומר בפשיטות דעיקר כוונת רשב"א להקל שלא תאסרנה לעולם. א"כ י"ל דדוקא מחמת מכה שאין שום מציאות לטהרה. משא"כ מחמת תשמיש אפשר שתטהר ע"י בדיקה או שתנשא לשני ואפ"ה מקילינן. אבל דבריו רחוקים מכוונת הרשב"א. וגם עיקר הסברא דאיירי שרואה מחמת מכה בלי הרגשה לאו סברא הוא לענ"ד דהא אמרינן אימור הרגשת מי רגלים הוא כמו הרגשת שמש א"כ כ"ש די"ל הרגשת מכה היא שהוא מסתמא בכאב. וכבר הארכתי במקום אחר בענין ההרגשה (עי' לעיל סי' ל מש"כ רבינו ז"ל בזה) יותר תימא שהוא בעצמו מקשה למה תולין בשעת וסתה. הא דמי המקור מצוי ותולין במצוי. וא"כ איך ניחא ליה לתלות בצדדין

(ד) מ"ש (באות ט י) שגם במכה שמוציאה דם אינה תולה במכה רק כשהיא בחזקת טהרה דהיינו שאם כבר היא טמאה מוקמינן לה אחזקת איסור ואמרינן שהדם בא מן המקור. כבר כתבתי (אות ב) דקשה לפ"ז דכל התירו של רמ"א לא יועיל רק עד שעת וסתה שאז טמאה מטעם דמסתמא דם וסתה היא. וא"כ שוב אי אפשר לה להטהר שכבר היא עומדת בחזקת איסור. והרי עיקר מה שהיקל הרשב"א הוא שלא תאסר לעולם. ואפשר דכיון דגם בשעת וסתה ראוי שלא תאסר רק מטעם שאל"כ לא תטמא לעולם אם כן גם כשתטמא בשעת וסתה אם לא תרגיש שזהו דם נדה בודאי לא מקרי אתחזק איסורא שהרי אין מטמאין אותה רק מטעם שאל"כ לא תטמא לעולם. אך אין דעתי נוחה בכל זה שהרי מסתמא מאחר שהיה לה וסת מעיקרא לא ימלט שבפעם א' תרגיש שזהו דמי וסתה ואפילו לא תרגיש קרוב לודאי שאחר עבור איזה עונות שהיה ראיה בודאי מנדה ואפ"ה מטהרינן לה

הן אמת שיש להפליא על הרשב"א אם יאמר שגם בשעת וסתה תהא טהורה. מה יענה במ"ש התוס' [נדה טז ע"א ד"ה ומ"ס] ושאר מפרשים שא"כ לא תטמא לעולם והרי היה לה וסת עד עתה וחלילה ליחס למאור עינינו דבר זה שיש בו מהשגיאה ונגד השכל. והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא לפי שאני אומר שאפילו תאמר וסתות דרבנן אין זה אלא כמו שאמרו בגמרא (שם) לענין שלא בדקה כשהגיע וסתה וע"ז פליגי אי וסתות דאוריית' הוה חזקה גמורה דודאי אורח בזמנו בא. ולמ"ד וסתות דרבנן לא אלימא הך חזקה כולי האי שיבא דוקא בזמנו. אבל הא ודאי מילתא דפשיטא באשה שכבר ראתה כמה פעמים ואח"כ עבר זמן רב שלא נודע אם ראתה ואי אפשר לשאול את פיה אם ראתה אם לא ראתה. וידוע שלא טבלה כגון שיצתה מדעתה וכדומה. וכי תאמר למ"ד וסתות דרבנן אמרינן מן התורה שרי דלא חיישינן שראתה שהוא דבר זר מאד נגד השכל והחוש שהרי ידוע שהנשים שלא הגיע זמנם שיפסוק דם הוסת מאתם לפי הראות לא יסופק כלל שבודאי ראתה בשעת וסתה או קודם או אח"כ ובלי ספק בזמן רב אי אפשר שלא היתה רואה בנתיים לפי הטבע ואם תפסוק מלראות אין זה רק סיבה מכח איזה דבר ומקרה מחודשת שאין לתלות בה כפי הדרך הטבע הפשוט. וגדולה מזו מבואר (שם י ע"ב) ת"ר בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה. ומדנקט בחזקת טומאה משמע שהוא חזקה וקרוב לודאי ואם כן כל שכן אשה שידוע לנו שראתה והגיע זמנה לראות וראתה כמה פעמים. ואח"כ נתחדש לה מכה נאמר שלא ראתה כלום. ומ"ד וסתות דרבנן היינו משום שאינו מחויב שיבא בצמצום בזמנו. ועפ"ז היה נ"ל ליישב קושיית התוס' (שם טו. ד"ה אפילו) הגיע זמן וסתה מותרת. והקשה התוס' הא צריך לפרוש. ועלה בדעתי לומר דלמ"ד וסתות דרבנן אין קביעות זמן הוסת עיקר. ומיירי שמיום שעבר ממנה יש כדי שתטבול. ולכן אי אמרינן וסתות דרבנן י"ל שמא ראתה אז וכבר היה לה שהות לטבול משא"כ אי וסתות דאורייתא מסתמא בשעת וסתה ראתה ועדיין לא היה שהות שתטבול ע"ש וא"ש. אלא דהתוס' גופייהו וכל הפוסקים פסקו דדוקא שיש זמן שתוכל לטבול אחר זמן וסתה ובלא הא לא. וכ"כ הרשב"א גופיה. בת"ה הביאו ב"י (סי' קפד) אם אין שהות שתטבול אסור לבא עליה. דאע"ג דוסתות דרבנן מ"מ רוב פעמים אורח בזמנו בא ע"ש. ואין להקשות לפ"ז איך אמרינן ספק ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה. הא כתבתי לעיל (אות ג) דכשיש לתלות לאיסור יותר לא יחשב ס"ס די"ל חדא דגם טבלה הוה ספק הרגיל וסגי לאפוקי מידי ספק ראתה. וכעין מ"ש התוס' (כתובות ט ע"א ד"ה ואבע"א) דרובא דרצון דרבנן. ולכן מהני בצירוף ספיקא אחריתא. הכא נמי י"ל שקרוב הדבר שטבלה אלא דמכל מקום בודאי ראתה לא סמכינן אהך סברא. ואין להאריך כאן בזה

עכ"פ ראינו שהרשב"א גופיה כתב דרוב פעמים אורח בזמנו בא. וא"כ איך יעלה על הדעת שיטהרנה לעולם דכ"ש הכא שנאמר שאשה שרגילה לראות תמיד לפרקים ובהולד בה מכה נחשוב שפסקה מלראות. וזה דבר שאין לו שחר

ולכן הדבר ברור דהרשב"א לא איירי רק דומיא דמ"ש ברואה מחמת תשמיש שבלא"ה וסת נדותה יש לה שדרך נשים לה עכ"פ בידוע זולת התשמיש וביש לה מכה תולה במכה ראייתה שמחמת תשמיש וראיית וסתה הוא ידוע לה שהוא שלא מחמת מכה וכמו כן להרשב"א ברואה מחמת מכה איירי גם כן שרואה ג"כ כדרך נשים שאין ספק לה שבודאי אינו בא מן המכה כגון שמרגשת פתיחת המקור. או שידוע לה ע"פ שפע הדם שיוצא בשפע באופן שאין לספק כלל בדם מכה. אלא שאי אפשר לה להטהר מחמת הדם שרואה ואינה יודעת אם בא מן דמי הנדות או מן המכה. וע"ז ס"ל להרשב"א דתלינן במכה ואפילו בשעת וסתה ואף דבשעת וסתה