משיבת נפש חלק ב רל

דוכתי פסקינן גבי טריפה להחמיר בספק שקול ולא מוקמינן אחזקת היתר וכמ"ש הפר"ח (סי' כט) באריכות. וגם בתרי ותרי קי"ל ספיקא דרבנן הוא עכ"פ. וגם בחילוקי דינים (בסי' קצ) הם דוקא בכתמים שהם דרבנן. אבל בספק נדה דאורייתא לא שמענו קולא. עיין (שם סעי' לו לז) ע"ש. ובכמה דוכתי מוכח דלא מטהרינן בספק שקול. ואף דרמ"א (בד"מ סי' לא ובש"ע סי' נ) מחלק בין נודע הריעותא מחיים כבר השיגו עליו בזה. והפר"ח מסיק להחמיר בספק שקול. וגם (בסי' קצא) החמיר רמ"א במוצאה דם במי רגלים כדעת המחמירין ולא מוקי אחזקה ואפשר דמ"מ מיקל שלא תאסר לעולם. ומ"ש דרמ"א אפילו נקיים אינו מצריך ודלא כש"ך (ס"ק כה) יפה כתב שכן משמע באמת מסידור לשון רמ"א. (ב) מ"ש (באות ב) שאין מטהרין אשה זו כי אם כשהיא טהורה. אבל אם כבר היא נדה כגון שראתה בשעת וסתה כבר יש לה חזקת טומאה. ובספק שקול אסורה דהוסת דרכו להוציא דם או שראתה דם הברור לה שאינה מן המכה שוב אי אפשר לה לטהר. אלו דבריו. וקשה מאד בעיני להולמם שהרי גם הוא הסכים למ"ש רמ"א ואז יכולין לתלות שלא בשעת וסתה דלא קאי ארואה דם מחמת תשמיש כי אם באשה דעלמא שרואה ויש לה מכה. וא"כ כל תועלת של התירו של רמ"א יהיה עד שיגיע שעת וסתה. שמשעת וסתה ואילך שוב תהיה בחזקת טמאה ותו לא נתלה במכה. והרי כבר כתבו הראשונים שעיקר מה שמקילין לתלות במכה הוא שלא תאסר לעולם והרי אינך מועיל בהתירו של רמ"א אלא עד ימים מועטים שהם עד שיגיע וסתה ואפשר שהוא מפרש דברי רמ"א שאין רואה רק מחמת תשמיש. אלא דשלא בשעת וסתה תלינן שגם הדם טהור ואינה צריכה נקיים. וכשיגיע וסתה אף שתהא טמאה מחמת וסתה. מ"מ הרי לא תראה שאם אינה משמשת אינה רואה וא"כ הועילה קולת רמ"א טובא שיכולה לדור עם בעלה. דכשמשמשת עם בעלה הרי היא טהורה אז ולא תאסר. אך פשט לשון רמ"א משמע דאיירי אפילו ברואה מחמת מכה. שהרי מ"ש וכן אם אין לה וסת כו' שהוציא מדברי הגמי"י לא איירי ברואה מחמת תשמיש כלל. וכמו כן מ"ש דבשעת וסתה או מל' יום לל' יום מיירי בכל רואה. א"כ משמט ודאי דגם רישא לא מחמת תשמיש דוקא איירי. ועוד שמדברי הרשב"א גופיה מוכח דאפילו נטמאה בנתיים מ"מ תלינן במכה לפי מה שפירש הוא ז"ל גופיה דברי הרשב"א שסובר דאפילו במכה שא"י אם מוציאה דם תלינן במכה. שהרשב"א סובר אפילו בשעת וסתה תלינן במכה ופירש דהרשב"א מיירי שאינה מרגשת שבא הדם מן המקור. דבמרגשת שבא מן המקור איך יטהר הרשב"א וכי לא תטמא לעולם. ולכן ס"ל דמיירי שאינה מרגשת שבא מן המקור. וא"כ קשה הא הרשב"א כתב בהדיא דלכך אפילו בשעת וסתה טהורה דוסתות דרבנן ושלא תאסר על בעלה לעולם לא החמירו בה. ומה מועיל זאת הרי האשה היה לה וסת מעיקרא וכשתראה פעם אחד מן המקור תהיה בחזקת איסור ושוב אי אפשר לה להטהר שכבר היא בחזקת איסור. ואין לומר שגם הרשב"א לא איירי אלא ברואה דם מחמת תשמיש ולא זולת ואם כן שפיר י"ל דכל הראיות שתראה בשעת תשמיש יש לטהר ואם תראה מעצמה יכולה לספור ולהטהר דהא ליתא. שהרי הרשב"א הביאו ב"י (סי' קפז) כתב וז"ל מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שהאשה בחזקת טהורה עומדת ואפילו בשעת וסתה וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם. והביא ראיה מדתני פרק כל היד (טז ע"א) הרואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"י רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה כו' וכיון שכן זו שרואה דם ואפילו בשעת תשמיש ואפי' כשהגיע וסתה טהורה דאשה זו בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא. וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת ואע"פ שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך י"ל דהאי מדרבנן הוא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא. אבל הכא ליכא למיקם עלה דמילתא ואין דנין כו' שאם כן אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל. הרי דראיית הרשב"א מרואה דם מחמת מכה דלא מיירי בשעת תשמיש כלל וס"ל להרשב"א דתלינן להקל שלא תאסרנה על בעלה לעולם. אף דלא ימלט שיהיה לפעמים ראייתה הטבעית כמקדם ואעפ"כ מיקל הרשב"א ולא אמרינן שעומדת בחזקת טמאה. וכן פירש הוא בעצמו דברי הרשב"א דאיירי באינה מרגשת שבא מן המקור והיא טמאה כשתרגיש א"כ היכא כתב שאנו מתירין אותה

(ג) מ"ש הרב (באות ד) שחלוקה שניה של רמ"א באם אינה יודעת אם הדם מן המקור או מן. הצדדים אפילו אין לה וסת תלינן להקל מטעם ס"ס. והשיג הש"ך (שם ס"ק כב) דאין זה ס"ס והבין הגאון שטעמו של הש"ך משום דדמי לשם אונס חד. ולכן פירש שיש הפרש בין הספיקות דמקור מקומו טמא והדם טמא וכ"כ כמה גדולים אחרונים סברא זו. וכבר כתבתי בתשובה אחת (עיין סי' ל אות כ) שהדבר תמוה שטומאת המקור יסבב הטהרה באשה. ובאמת אם הקושיא קושיא אין תירוץ זה כלום שאם הוא סובר בדעת הרמ"א שאע"פ שהמכה ידועה שהיא במקור מ"מ הוה ספק ספיקא שמא בא מן הצדדין א"כ בלא"ה לא דמי לשם אונס שהרי יש ספק שמא אין הדם בא רק מן הצדדין ונמצא שאין לספקו בדם נדה כלל ואת"ל מן המקור שאז יש לספק בדם נדה שמא מן המכה היא ולא דמי כלל לשם אונס והרי גם בנשבר הגף ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה שהס"ס שמא נשבר לאחר שחיטה ואין לספק בניקבה הריאה ואת"ל שנשבר מחיים שמא לא ניקבה אף דבשניהם עיקר מה שאנו דנין הוא על נקיבת הריאה הוא. וכמו כן (בסי' מט סעי' ד) בספק נעשה ע"י חולי או קוץ שני הספיקו' עולים על נקיבת אחד מאברים הפנימיי' ואעפ"כ חשיב ס"ס שאם ניקב ע"י חולי אין מקום לספק על איברים הפנימיים כלל וכה"ג טובי ס"ס ולא מקרי שם אחד שהרי לספק הראשון אין לספק בטריפות כלל. וכמו כן בספק על ספק לא על אה"ל על שמא לא דרס לא דמי לשם אונס כלל שאם לא על אין לספק במעשה המטריף כלל דבשלמא גבי בכורים שפיר הוה חשיב ליה מהרא"י (בפסקים סי' קל) לחד ספק שהרי שני הספיקות שמא נולד קודם לזה וכי תאמר שמא כבר ילדה שנים ואת"ל שלא ילדה שנים שמא ילדה אחד עכ"פ זהו שפיר הוה מקרי שם אחד ששני הספיקות אינם אלא שזה יצא אחרון ומה לי שיצא אחר הראשון או אחר השני ועיקר הספק שאנו דנין אם נולד דבר קודם לזה שנולד נמצא שניהם שם אחד להם. משא"כ כאן הספק ראשון הוא שאין לספק בדם זה כלל וזהו ברור. ואם נימא דמסברא לא תלינן בדם צדדין וכן נראה באמת דלמה נתלה בדם צדדין שהרי חזקת דם מן המקור ומהיכא תיתי לתלות בצדדין וכ"כ הטורי זהב (סי' קצ סק"ב) בהדיא דמהיכא תיתי לתלות בצדדין וכ"כ הפר"ח (סי' כט) בהדיא דהיכא דאיכא למתלי לאיסורא טפי מהתירא לא הוה ס"ס כלל. וכ"כ הש"ך בהדיא (בכללי ס"ס אות לג). א"כ מהיכא תיתי לתלות בצדדין. וע"כ צ"ל דהרמ"א מיירי שאין ידוע לה מקום המכה אם היא במקור או בצדדין רק שמרגשת בהילוכה וישיבתה שיש לה מכה דאז שפיר י"ל שמא מן הצדדין דהיינו שהמכה היא בצדדין ובכה"ג ודאי יפלא מה זה ס"ס שהרי ע"כ אתה צ"ל שמא מן הצדדין והיינו שהמכה בצדדין ואיך תאמר ואת"ל מן המקור ע"כ צריך לומר שהמכה במקור. שאם אין מכה במקור ודאי דם נדה הוא וא"כ אין כאן שם ספק רק אחד שמא מן המכה הוא ואין כן רק צד אחד להקל. ובאין לה וסת לא מקילינן בחד צד. ובזה נסתר ג"כ מ"ש באות וי"ו וזיי"ן ליישב דברי הרשב"א בדרך זה. והרי על דברי הרמ"א אנו מצטערין והוא ביקש להעמיס דעת זה ג"כ בדברי הרשב"א. וכן דעת כל האחרונים