משיבת נפש חלק ב רכט

ואפשר דלריב"ח הא דנימוחו טמאה היינו משום דחיישינן שמא כשיצא לבית החיצון היה מידב דייב וכשנשתהה קצת נקרש. ואינה טמאה רק באם נימוחו בשעה מועטת. מה שאין כן לר"א צריך הבחנה בנימוחו לדעת אם הוא בריה צריך שריה זמן מרובה יותר. ואף דבש"ס מספקא לן אי בעי מעת לעת מכל מקום לר"א בעינן על כל פנים יום או לילה כיון שצריך לברר שהוא בריה. או אפשר דמשכחת לפעמים דם יבש אלא דלא שכיח כלל ולכן תלינן במכה ובריה בעלמא. מה שאין כן אי הוה קים לן דדם יבש הוא טמאה לרבי אלעזר ולריב"ח טהורה היא

לז) ועם מ"ש מיושב נמי מאי דהוה קשיא לי על דברי הרשב"א (שהביאו הפוסקים סי' קפז ועב"י שם) שסובר שאינה צריכה לדעת אם מכתה מוציאה דם דמסתמא אמרינן דמוציאה דם. ואם כן קשה מה שפסקו הפוסקים (סי' קפח ס"ה) והוא מירושלמי דאם יש עליהם דם כל שהו טמאה הא כיון דמפלת קליפין ויש לה מכה נימא שגם הדם דם מכה הוא. ואח"כ ראיתי קושיא זו בשם הגאון שב יעקב ולפמ"ש א"ש די"ל דודאי במכה מוציאה דם אי אפשר שלא תרגיש כאב וצער מה ואשה זו לא הרגישה כלום. ולכן לא תלינן שהמכה היתה מוציאה דם. או י"ל שהרופאים לא אמרו כן בדרך בירור שיש לה מכה רק שאין זה דם נדות שאינו משתנה בצורות אלו ותלו בדדמי במכה. אבל לא היה להם בירור ע"ז ועיקר השאלה היתה אם הוא דם נדות ואפשר שיהיה בריה זולת המכה כמו עפר ויבחושין ואתי שפיר

עכ"פ עלה בידינו שדם הבא בלי הרגשה שטהור לגמרי הוא ואפילו לנקיים עולה ומה שהביא לו מדברי הרמב"ן שכתב בראתה שני ימים וחלוקא שיש לומר כיון שהיתה צריכה שימור וכשראתה כתם לא עלה לה לשימור ונעשית זבה גדולה ואף שכתב שאין זה נכון היינו שלא נעשית ע"י דם הבא בלי הרגשה זבה גדולה אבל אינו עולה לנקיים ע"ש ואין שעת הדחק ראיה שאם היה אפשר לפרש כן היה מפרש כן אבל אחר שאי אפשר לפרש כן י"ל כן ע"פ הדוחק מכח קושיא. אבל אחר שבטל עיקר הפירוש הדרינן לסברתן דאפילו לנקיים עולה ומאי דבעי הרמב"ן נקיים מדמי אותו מעיין היינו בדם הבא דרך ראיה כמו דם קושי שבאמת אינו טהור רק בימי זוב. אבל בדם הרואה בלי הרגשה שאינו דרך ראיה כלל וכיון דלאו רואה הוא שפיר ה"ל נקיים. עי"ל דהרמב"ן לא כתב כן רק בלא היה לה הפסק טהרה וכיון שמעיינה עדיין פתוח לא עלתה לה שימור. אלא דס"ל דגם דם שרואה בלי הרגשה אף שהוא ממעיין פתוח אינו מטמא וכבר בררנו שהדם שרואה ממעיין פתוח מטמא אף בלי הרגשה כמו שהוכחנו לעיל (אות כח) וא"כ אין שום ראיה מהרמב"ן לענין הנדרש ממ"ש בהפסיקה בטהרה וראתה בלי הרגשה שפיר הו"ל נקיים וכן משמע לי ג"כ מפסקי מהרא"י (סי' מז) שכתב ע"ז טהרת אשתך ואיירי שם בהיה לה וסת קבוע וביקש השואל לצדד מטעם שבא בלי הרגשה ולא אמרינן לעולם הרגשת עד. ואי דם הבא בלי הרגשה אינו עולה מן התורה היה לו לכתוב שאכתי אינו מועיל לענין הנקיים. ומפשט התשובה משמע שלא יכלה להטהר כלל. וכיון שהיה לה וסת הרי ראתה ג"כ וא"כ מה צד היתר יש ממה שרואה בלי הרגשה לענין הנקיים אלא ודאי כדפרישית שדם הבא בלי הרגשה שפיר עולה לנקיים

סימן לא

בדיני נדה

שאלה (המובנת מהתשובה) באשה לאחר שספרה ד' וה' ימים מימי הנקיים מרגשת כאב גדול ויצא ממנה דם מעורב במוגלא ואינו ידוע אי הדם הוא ג"כ דם מכה או שבא מהמקור

תשובה ע"ד השאלה בטרם כל ראיתי לברר כיד ה' הטובה עלי דברי רמ"א (סי' קפז ס"ה) מחמת שראיתי לגאון אחרון בזמנינו בספר נודע ביהודה (מהד"ק חיו"ד סי' מא) וראיתי להני כללי דכייל יחזקאל על הגהות הרמ"א בי"ג מדות חכמים ע"כ אמרתי אראה ואבחנה הדברים בכור קט שכלי כאשר תשיג ידי. בעזר הרועה אותי מעודי

א) הנה בתחילה האריך לדחות דברי הח"צ (סי' מו) וביקש לפרש דברי הרשב"א שכוונתו דלא בעינן שתהא ידוע שהמכה מוציאה דם. וכן הבינו כל מפרשי הטור חוץ מן הש"ך (שם ס"ק כד) שפירש ג"כ כדברי הח"צ דכוונת הרשב"א דלא בעינן שתהא יודעת שדם זה מן המכה. אבל הא מיהו בעינן שתהא יודעת שהמכה מוציאה דם ולא ראיתי בזה להאריך כי כל מעיין צדק ישפוט שהאמת כפי שאר מפרשי הטור ע"פ פשוטן של דברי הרשב"א דלא בעינן כלל שתהא יודעת שהמכה מוציאה דם וכמו שהשיבו כל האחרונים על פירושו של הח"צ הגם שיש די במה שהשיגו האחרונים על פירוש הח"צ. עוד אוסיף הוכחה מלשון הרשב"א בקצר שכתב (סוף שער הרביעי) האשה שרואה דם מחמת תשמיש כו' בד"א שאין לה מכה בבית הרחם. אבל אם יש לה מכה מותר לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת עד שתראה ודאי וכל שיש לה לתלות ראייתה במכתה תולה כו' יתר ע"כ אמרו שאפילו לא בדקה עצמה אם היא מרגשת בעצמה שיש לה מכה נאמנת לומר מכה יש לי במקור שממנו הדם שותת ויורד ע"כ לשון הרשב"א. ומדכתב ברישא בד"א שאין לה מכה כו' מוכח דדוקא באין לה מכה כלל הוא דאין תולין דאל"כ לפלוג בדידי' בד"א שאין לה מכה המוציאה דם כו' מדכתב יתר ע"כ אפי' לא בדקה עצמה ודאי קאמר בלא בדקה אם יש בה מכה בפנים רק שמרגשת שיש לה מכה בפנים ולדברי הח"צ צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם. וא"כ איך יפרש אפילו לא בדקה עצמה אם כוונתו שלא בדקה שדם זה מן המכה. פשיטא דבהכי עסיק שהרי ראתה מחמת תשמיש אלא ברור דלהרשב"א אינה צריכה לדעת כלל שמכתה מוציאה דם

ובדבר קושית הח"צ שטען שאפילו בכתמים הקלים אמר ר"ע שמא היתה יכולה להתגלע ולהוציא דם ואף ע"ז תמהו התלמידים. וכמה תשובות בדבר כי אם נימא דס"ל להרשב"א דכאב כמכה א"כ י"ל דס"ל סתם כאב היינו מכה ואם כן י"ל דמכה שדרכה להוציא דם היא מסתמא בכאב. משא"כ בלי כאב אין הוכחה שהמכה מוציאה דם דאם שלטה המכה כ"כ היה לה להרגיש כאב. והאשה הבאה לפני ר"ע לא הרגישה בכאב כלל. ואם נימא כאב אינה כמכה נוכל לומר להרשב"א בעינן כאב בהדי מכה עכ"פ ואותה האשה לא הרגישה שום כאב. ומהיכא תיתי לתלות שמוציא דם. עוד יש לומר שמכה זו מסתמא חיצוניית היתה. שבעומק הגוף מאין תתגלע. ואם כן כפי דרך המכה בהתגלעה מסתמא היה לה להרגיש כאב קצת. והאשה לא אמרה שהרגישה כאב קצת אלא דבכתמים תלינן להקל שמא בשעה שהתגלעה הרגישה ולאו אדעתה ובוודאי לא תלינן בדאוריית' דאיכא אומדנא איפכא שלא היה מן המכה רק בכתמים מקינין

ב) ועתה אבאר הנלע"ד על דגל אותות ששם הגאון בס' נ"ב על חלוקות של רמ"א. חלוקה (א) אשה שיש לה וסת ויש לה מכה שא"י אם מוציאה דם תלינן להקל וטעמו נ"ל משום דאשה בחזקת טהרה עומדת ובספק שקול נשארה על חזקתה. וא"כ כמו כן במכה שידוע שמוציאה ואין לה וסת והמקור דרכו להוציא דם ואפ"ה כיון שגם המכה מוציאה דם הוה ספק שקול עכ"ד. ולענ"ד צ"ע היאך יתיר רמ"א בספק שקול בשביל חזקת היתר לחוד הרי בכמה